פיזור הנשורת כתוצאה מניסוי קאסטל בראבו - פצצת מימן בת 15 מגאטון
אף נשק גרעיני אינו יעיל במאה אחוזים. חלק מהחומר הבקיע מתאייד כתוצאה מהאנרגיה הנפלטת מתגובת השרשרת ומתפזר לפני שעבר ביקוע. חומרים אלו מתעבים לחלקיקים מיקרוסקופיים, המהווים את אבק הנשורת. יעילות הפצצות האטומיות הראשונות לא עלתה על 20% - כלומר, רוב החומר הגרעיני בפצצה התפזר ולא עבר את תגובת השרשרת. יעילות נשק אטומי מודרני גבוהה הרבה יותר.
יתר על כן, פליטת הנייטרונים בפיצוץ גרעיני הופכת חומרים נפוצים רבים לרדיואקטיביים.
הנשורת הגרעינית מסוכנת באופן משמעותי רק אם הפיצוץ הגרעיני קרוב לפני הקרקע. בפיצוצים בהם הפצצה אינה מתקרבת לפני הקרקע, כמו שהיה בהפצצת הירושימה ונגסאקי, עוצמת הפיצוץ אמנם חזקה יותר אך כמעט ולא הייתה נשורת[1].
הנשורת נישאת מעלה עם כדור האש של הפיצוץ הגרעיני, ומתחילה לשקוע לקרקע תוך פחות משעה לכל הפחות, אך למעט פיצוצים הסמוכים לקרקע, שאינם סבירים, עובר פרק זמן של עד 12 שעות עד שהנשורת מגיעה לקרקע[2]. רוחות עלולות להסיע את הנשורת הרחק ממקום הפיצוץ, אך גם מפזרות אותה על שטח גדול יותר ובכך מפחיתות את פגיעתה הרעה. פרוטוקולים להישרדות אחרי התקפה גרעינית כוללים, על כן, הוראות לנוע כנגד כיוון הרוח, על מנת לצמצם את זמן החשיפה. בפיצוצים גרעיניים גדולים מאוד, בני למעלה מעשרה מגאטון, עשויה הרוח ליצור חגורה באורך מאות קילומטרים בה כמות הנשורת קטלנית. גם משקעים מהווים גורם בעל משקל - ירידת גשם מענן הנושא נשורת או דרך ענן הנושא נשורת מורידה לקרקע תוך פרק זמן קצר חלק ניכר מהנשורת.
בנוסף לנשק גרעיני קיים חשש משימוש בפצצה מלוכלכת: נשק גרעיני שמלכתחילה תוכנן לפיצוץ לא יעיל, כך שזיהום הנשורת יהיה גבוה, או פצצות רגילות שחומר רדיואקטיבי הוסף להן על מנת לפזר כמות גדולה של נשורת. ייצור נשק מסוג זה אינו דורש ידע טכני מפליג וקיים חשש שארגוני טרור ישתמשו בו למטרות מגה-פיגוע.
נשורת שמקורה בכורים גרעיניים
כור אטומי מתפקד בתנאים של לחץ גבוה וטמפרטורה גבוהה. תפעול הכור דורש איזון מתמיד של מהירות תגובת השרשרת כך שהלחץ לא יעלה למידה בה ליבת הכור תתבקע. במקרים של תקלות שבהן אובדת השליטה, ליבת הכור נחשפת ומתפזרת נשורת. התקלה החמורה ביותר שהתרחשה בכור גרעיני עד כה, היא אסון צ'רנוביל, בו נהרגו 55 אנשים. אסון מפורסם נוסף הוא האסון הגרעיני בפוקושימה, יפן בשנת 2011.
פרט לתקלות, קיים גם סיכון כתוצאה מטיפול רשלני בפסולת גרעינית שמקורה בליבת הכור. רוב המדינות מגבילות מאוד הימצאות פסולת גרעינית בשטחן. באופן פרדוקסלי, הגבלות אלו גורמות לפינוי הפסולת למדינות עולם שלישי, בהן שלטון החוק חלש והפסולת מטופלת ברשלנות.
מקורות נשורת אפשריים נוספים
מעבדותרפואיות משתמשות בחומרים רדיואקטיביים למטרות שונות, החל בהקרנת גידולים סרטניים וכלה במעקב אחרי חילוף חומרים. כמויות זעירות של חומרים רדיואקטיביים משמשות בייצור מוצרים רבים - החל במחוגי שעונים וכלה בגלאי עשן. למרות שהמוצרים עצמם מכילים כמות זניחה, קיים חשש להתנהלות לא זהירה במפעלי הייצור עצמם. קיימים נהלים קפדניים לטיפול בפסולת ממקורות אלו.
מידת הסיכון בחשיפה לאחר זמן מהאירוע
רמת הקרינה מהנשורת יורדת בחדות בהתחלה, ולאחר כ-40 שעות יורדת לאחד חלקי עשרת-אלפים מהרמה הראשונית. נקודת ההתחלה אינה זמן הפיצוץ, שכן לנשורת לוקח שעות לרדת ממרומי ענן הפטרייה אל הקרקע.
להבדיל מהדיעה הנפוצה שנשורת גרעינית מרעילה את הסביבה למאות שנים, בפועל רמת הסיכון שבחשיפה יורדת בחדות עם הזמן מאירוע פיזור הנשורת. אמנם בנשורת קיימים חומרים רדיואקטיביים שנשארים מסוכנים זמן רב, אך שתי סיבות תורמות לכך שהפגיעה מצטמצמת עם הזמן: ראשית, חלק ניכר מחומרי הנשורת הם בעלי זמן מחצית חיים קצר ומתפרקים מהר, ושנית באופן טבעי האבק עובר תהליכי כיסוי וערבוב[3]. הניסיונות שנערכו על ידי ארצות הברית ורוסיה, כמו גם הניסיון המעשי מאסון צ'רנוביל, הוא שרמת הקרינה יורדת לרמת הרקע הנורמלית בתוך עשר שנים לכל היותר, למעט מקומות שחוו הפצצה חוזרת ונשנית, דוגמת אתרי הניסויים הגרעיניים, או סמוך לכורים גרעיניים גדולים (שאינם קיימים בישראל) שליבת החומר הרדיואקטיבי שלהם התפוצצה ופלטה כמויות ענק של נשורת דוגמת צ'רנוביל. ההמלצה לאנשים באזור פיצוץ גרעיני היא להישאר במקלטים ללא שום גיחה החוצה למשך יומיים או שלושה[4], להמשיך את השהייה באופן רצוף למשך שבועיים למעט יציאות חפוזות להיפטרות מפסולת הפרשות שנאגרה במקלט, ואחרי שבועיים ניתן לצאת לפרקי זמן של עד ארבע שעות[3]. יש להקפיד על כיסוי הגוף בזמן היציאה, ויש להתפשט מהביגוד הנגוע בכניסה למקלט.
נשורת שיוצרת קרינה בעוצמה של 1 גריי ומעלה תגרום למחלת קרינה אצל חלק מהנחשפים. התסמינים הראשונים הם בדרך כלל בחילה והקאה, ולאלה אפשר שיתווספו סחרחורת, שילשול, כאבי ראש וחולשה כללית. חולף זמן בין החשיפה לנשורת לבין הופעת התסמינים הראשונים, וככל שהחשיפה קטלנית יותר - פרק זמן זה קצר יותר.
למעט פגיעות קשות במיוחד, מגיע שלב רדום לאחר הופעת התסמינים הראשונים. אם החשיפה הייתה גבוהה דיה, יופיעו התסמינים למחלת קרינה בינונית או קשה: נשירת שיער, חום, זיהומים ופצעים שאינם נרפאים בקצב סביר, הקאות דמיות וצואה דמית - ומוות, אם החשיפה הייתה עזה, או שלא ניתן טיפול לחשיפה בינונית.
הגסיסה נמשכת בין מספר ימים לשבועיים, והיא רבת סבל עד שקיימת המלצה רשמית-למחצה להמתת חסד במידה והתסמינים מעידים על פגיעה נטולת סיכוי להחלמה: שלב נשירת השיער החל פחות משבוע לאחר האירוע (תסמינים מוקדמים יותר משותפים עם גורמים אחרים, ולכן אין להסתמך עליהם. שילשול, למשל, עלול להגרם כתוצאה מהרעלת מזון או אפילו לחץ נפשי. התסמינים שבאים לאחר השלב הרדום, לעומת זאת, מובהקים למחלת הקרינה).
בדרך כלל סיבת המוות אינה מחלת הקרינה באופן ישיר, אלא דימום שאינו פוסק, או זיהום. הסיבה לכך היא שהפגיעה הקשה ביותר היא בתאים שמתחלקים לעיתים קרובות - תאי הדם, הכוללים את הטסיות האחראיות לקרישת הדם ותאי הדם הלבנים של מערכת החיסון. כמו כן יש פגיעה קשה בתאי האפיתל של המעיים, שגם הם מתחלקים לעיתים קרובות.
לאנשים רבים יש רתיעה מטיפול בנפגעי קרינה, למרות שמחלת קרינה אינה מדבקת, למעט אולי דרך קניבליזם בו נאכל בשרו של אדם שספג מנת קרינה גבוהה. בהירושימה ונגסקי[5] טיפלו רופאים ואחיות ללא הגנה בחולים שספגו מנות קרינה אדירות של 50 גריי ומעלה ללא שום נזק או קיצור בתוחלת חייהם של המטפלים.
הטיפול הבסיסי במחלה כולל ארבעה אמצעים עיקריים בהם ניתן להשתמש כמעט בכל מקום שמצויד לכך. הטיפול כולל חבישה של פצעים לבלימה של דימום, כדורי יודיד האשלגן[6] (שנקראים בישראל ובמדינות אחרות לוגול), הצפת אנטיביוטיקה ומנוחה מוחלטת. לטיפול זה מתייחסת הטבלה שמעלה.
בבתי חולים מוסיפים לכך עירוי דם, טיהור מערכת העיכול והשתלת מח עצם. צעדים אלו משפרים מאוד את סיכויי ההחלמה של נפגעים בפגיעה קשה, מעל 8Gy. למעשה, נרשמה גם הצלחה בודדת בטיפול בנפגע שספג 55Gy, אך זה מקרה חריג מאוד. באסון צ'רנוביל החלימו כ-30 אחוזים מהנפגעים פגיעה קשה, וייתכן שניתן היה להציל אף יותר אלמלא הנפגעים סבלו במקביל גם מכוויות קשות ונרחבות.
