מלכודת נמרים בסיני; חתך סכמתי המראה את המבנה ואת אופן הפעולה שלה; המקור צויר ב-1976[1]
נמר סִינַי (שם מדעי: Panthera pardus jarvisi) הוא תת-מין של נמר ואחד מארבעת תת-המינים שהיו מצויים בישראל ובסיני. נפוץ בעבר באזורים ההרריים של סיני.
מקור השם
מקור שמו המדעי של נמר סיני במושל חצי האי סינַי קלוד ג'רוויס (Jarvis), אשר מסר בסוף שנות ה-20 שני עורות חנוטים של נמרים שניצודו בסיני למוזיאון הטבע בלונדון (עד 1963 היה מסונף למוזיאון הבריטי). ב-1932 הוגדר בעל-חיים זה על ידי רג'ינלד פוקוק (אנ'), חוקר במחלקת היונקים שם, כתת-מין נפרד במין נמר (Panthera pardus), ושמו המדעי ניתן לכבודו של ג'רוויס.[2]
היכחדות
הנמרים של סינַי נכחדו כליל, ככל הנראה. הם ידועים מעדויות מכלי שני ומשרידי מלכודות אבנים שנועדו ללכידתם ולחיסולם.[1] ראיות למציאות נמרים בדרום סיני מצויות גם בציורי הסלע בסיני.[3] במוזיאון הזואולוגי בגן החיות בגיזה, מצרים, מוצג פוחלץ של נמר סיני.
יש החולקים על הגדרתו של נמר סינַי כתת-מין בפני עצמו, וסבורים שיש לשייכו לתת-המין נמר המדבר (Panthera pardus nimr, המכונה גם בשם "נמר ערב"), שאליו משתייכים נמרי הנגב ומדבר יהודה. גם מנדלסון ויום-טוב[4] קבעו כי "ייתכן שתת-מין זה זהה עם התת-מין נמר המדבר".[5] בדו"ח IUCN מ-2008 על מינים בסכנת הכחדה נרשם תת-המין הג'רוויסי כשם נרדף (synonym) לתת-המין נמר המדבר (P.p.nimr).[6]
תפוצת נמר המדבר בימינו אינה רציפה, והיא כוללת את עומאן, תימן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות וירדן . לא מן הנמנע שייחודו של נמר סינַי הוא גאוגרפי גרידא, ולא גנטי או מורפולוגי. נמר סיני תואר כמי ש"צבעו בהיר, כמעט לבן, ורק גבו צהוב בהיר. הכתמים חומים", אך מכיוון שלא נבדק פרט חי של הנמר הזה, ומכיוון שהפרוות שהגיעו לידיו של ג'רוויס עברו עיוות-מה,[7] אין מקום לתיאור ייחודי של נמר סינַי, אלא אולי במאפייניהם של נמרי המדבר (בהנחה שאין שוני מהותי ביניהם).
הכחדתם של נמרי סינַי מיוחסת לציד בידי הבדואים. לא רק הסיכון לחייהם ולחיי עדריהם גרם לציד, אלא היות פרוות הנמרים מצרך נחשק ועובר לסוחר. לכידת הנמרים נעשתה באמצעות מלכודות אבן, ששרידיהן פזורים בסיני, בנגב ובמדבר יהודה. מאז המאה-19 ניצודו הנמרים גם בנשק חם. היעלמותם של הנמרים היא גם תוצאה של הידלדלות אוכלוסיית היעלים.
מלכודות נמרים בסיני
מלכודות נמרים לסוגיהן נמצאו במקומות רבים בסינַי, בעיקר באזורים ההרריים. הן תוארו בהרחבה במאמרו של שבתאי (שבו) לוי מ-1976,[1] שהבחין בשלוש צורות בסיסיות של מלכודות נמרים בסיני: מלכודת מחילה ומלכודת תלייה, שהן קדומות, ומלכודת ירייה, שהיא חדשה יחסית. מבנה מלכודת המחילה מורכב בבסיסו משני קירות אבן מקומית ומתִקרת לוחות אבן כבדים. המלכודת פעלה כאשר הטורף נכנס עד לקצה המחילה, שם נקשר גוש הבשר ששימש כפיתיון. כשתפס בו, משך כפיס עץ וגרם בכך לנפילה של לוח האבן שבכניסה למחילה ולחסימת היציאה. במרכז גל האבנים שכיסה את המחילה היה פתח אנכי שדרכו נהגו לנעוץ רומח, מוט חד או רובה כדי להמית את החיה הלכודה. לעיתים הונח בקצה המלכודת רובה דרוך שהופעל כאשר הנמר משך בפיתיון.[8] מלכודות תלייה נעשו בכריכת חבל על ענף צדדי של עץ שיטה גבוה, שבצדו האחד תלו אבן כבדה, ואת צדו השני של החבל כרכו על יתד שלולאה גדולה פרושה סביבו. ביתד נעצו גוש בשר כפיתיון, ומשיכת הבשר הייתה מביאה לשחרור החבל מהיתד ולהתרוממות הלולאה הגדולה. הנמר היה מתרומם כך באוויר ונחנק. המלכודות למיניהן הוצבו על פי רוב בנתיבים משוערים של נמרים – באוכפים הרריים, בפתחי עמקים סגורים וליד מקורות מים.[9]
^ג'רוויס העיד בלצון כי "עור הנמר היה כה מתוח עד שמראהו היה כשל אחד ממיני התנינים. ובאשר לאורכו – זה בוודאי הארוך בנמרים, ולצערנו, כמו בהגדרת הישר של אוקלידס – נעדר רוחב." (Jarvis. C.S., Yesterday and To-day in Sinai, 1931, p. 222)
.jpg)