ד"ר רוזה וולט-שטראוס ובתה נלי (1893), באדיבות הארכיון הציוני המרכזי
נלי שטראוס נולדה בניו יורק כבת יחידה ללואי שטראוס (1856–1907), איש עסקים ומוזיקאי בן למשפחה יהודית אמריקאית ותיקה ממוצא צרפתי ולרוזה וולט-שטראוס, רופאה ופעילה למען זכויות נשים, אשר נולדה בצ׳רנוביץ - בוקובינה והיגרה לארצות הברית לאחר סיום לימודיה האקדמיים. הוריה גידלו אותה באווירה חילונית מתבוללת בו שיח על היהדות היה אסור[1]. נלי, בעלת מום מולד בלב, הייתה ילדה חולנית אשר את מרבית ילדותה בילתה בבית תחת השגחתם של הוריה ובעיקר אביה אשר עמו חלקה קשר מיוחד. עקב מצבה הרפואי נקראה ״התינוקת הכחולה״, נאסר עליה לשחק מחוץ לביתה עם חברים מחשש לבריאותה ובמשך זמן רב גם לא פקדה את בית הספר[2]. חוסנה הכלכלי של המשפחה אפשר להוריה להעניק לבתם חינוך איכותי בבית וכישרון הכתיבה נתגלה אצלה מגיל צעיר. בהמשך העתיקה משפחתה את מגוריה לפריז למספר שנים, בין היתר כדי העניק לנלי חינוך אירופאי קלאסי ושליטה בשפה הצרפתית. לאחר שובה של המשפחה לניו יורק ובהתאם לגישה החינוכית אותה ספגה בביתה התחילה נלי בגיל 13 לימודים בבית הספר Ethical Culture School אשר חינך את תלמידיו לאידיאלים כלל חברתיים תוך שלילה של אמונה דוגמטית וקבלת אמונות קהילתיות. בזיכרונותיה כתבה נלי שטראוס-מושנזון, כי בראייה לאחור בית ספר זה עיוות את מוחה שכן מנע ממנה התבוננות בחיים כפי שהם[1]. זמן קצר לאחר מכן בשנת 1907 בהיותה בת 14 התאבד אביה בזמן ששוטרים ביקשו לעוצרו בעקבות חשדות להונאה בעסקים[3].
גילוי יהדותה והציונות
מותו של אביה השפיע עמוקות על שטראוס-מושנזון וכדי להתנתק מהסביבה ומהזיכרונות נדדו האם ובתה לבית סבתה בז׳נבה, שווייץ בו למדה על ההיסטוריה המשפחתית שלה וזהותה היהודית. זהות זו הועמקה לאחר השלמת לימודיה התיכוניים וקבלתה ללימודים הומניים ושפות קלאסיות ב-College de Genva. במכללה זו נחשפה לשפה העברית במקרה דווקא דרך חברתה ממשפחה נוצרית שביקשה לצרף אותה לחוג לימוד השפה למטרות דתיות. חשיפה זו הציתה בתוכה אהבה מיסטית - כמעט חסידית ליהדות ולימים אף השפיע עמוקות על החלטתה לעלות לארץ. לימוד העברית חולל אצלה מפנה מחשבתי, דבר אשר הוביל אותה להתחבר ל"שחר" - חוג הסטודנטים היהודיים במכללה. תחילה התייחסו חברי האגודה בחשדנות מסוימת כלפי הצעירה אשר ידעה מעט מאוד על היהדות ואף מעולם לא שמעה על אפילו על תאודור הרצל. אולם, הלהט שהפגינה באגודה הפיג מייד את חששותיהם[2]. בארגון זה נשבתה בקסמו של ברנרד (דב) מושנזון (1882–1956) אשר היה חבר ההגנה, ממיסדי גמנסיה הרצליה ומורה לצרפתית ומלאכה. לימים, נישאו השניים בשנת 1919[4].
תחילת עשייה ציונית בארצות הברית
לאחר אימוץ היהדות והציונות במלוא המרץ בשווייץ, שבה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה לארצות הברית, ויצרה קשר עם בכירים בהנהגה היהודית הציונית שם כגון משפחת מנוחין שאף לבסוף הוכתרה כסנדקית של הבן יהודי מנוחין. אולם, היה זה בעיקר המפגש עם נשים ציוניות אמריקאיות כמו ישע סמפטר והנרייטה סאלד שהתלהבו מהלהט שלה לעשייה ציונית אשר השפיע עליה יותר מכל[5].
בעוד שהמפגש שלה עם יהדותה בשווייץ קיבל אופי פילוסופי, זהותי ומיסטי, בארצות הברית החלה לעצב את זהותה במישור הפוליטי ונכנסה מיד לשורות ההסתדרות הציונית ואף לוועד הלאומי של הארגון. פעילות זו השפיעה גם על אמה, ד"ר רוזה וולט-שטראוס אשר גם כן החלה בפעילות ציונית ענפה בדגש על זכות ההצבעה לנשים בכלל וזכויות נשים ביישוב בפרט[6]. פעילותה הציונית המרכזית התמקדה בארגון ההסתדרות הציונית הדסה אליו הצטרפה לאחר שהתרשמה עמוקות מהנרייטה סאלד והחלה לערוך את הירחון של הארגון ובנוסף את כתב העת - ״Maccabean״ בשנת 1918.
כישרון הכתיבה שלה גויס לפרויקטים ציונים אחרים כגון עזרה בניסוח עמדת השופט לואי ברנדייס והמשפטן פרופ' פליקס פרנקפורטר לקראת הצהרת בלפור[2]. הצהרה זו נסכה בה תקווה ממשית לבית יהודי בארץ ישראל שהובילה גם כן ליציאה דרך הכתב במסע שכנוע הציבור יהודי האמריקאי בפרט והאוכלוסייה האמריקאית ככלל על האפשרויות הממשיות של יישוב יהודי בארץ ישראל[7].
עלייה לארץ ישראל
על אף הנוחות והרווחה הכלכלית בארצות הברית, חיכתה נלי שטראוס להזדמנות הראשונה בה תוכל להגשים את חלומה מרגע שנשבתה בציונות ולעלות לארץ ישראל. הזדמנות זו באה לאחר הסכמי שביתת הנשק של מלחמת העולה הראשונה. כך, מצאו עצמן נלי שטראוס בת ה-27 ואימה בת ה-63, שביקשה להיות קרובה לביתה, את עצמן על האוניה האמריקאית הראשונה שנחתה בחופי יפו לאחר סיום המלחמה ב-28 במאי1919.
גישתה של שטראוס-מושנזון לעלייה לארץ ישראל לוותה ברומנטיקה אשר אותה העלתה על הכתב. על האוניה טרם הגעתה לארץ ישראל כתבה להנרייטה סאלד: ”אינני מאמינה כי אני כותבת זאת [שמיד נעגון בחוף יפו], זה משפט כמו בנובלה, או בחלום”[8]. לחברתה בבט דויטש כתבה כחצי שנה לאחר הגעתה לארץ: ”אם את רוצה השראה, בואי הנה. ציונות עשויה להיות עניין עגום ושומם, אבל לא כך הדבר לגבי פלסטין הלא יהודית. זה נפלא!”[9]
אולם, זמן לא רב לאחר הגעתה לארץ וכמו רבים אחרים נחלה אכזבה מסוימת ממצב היישוב העברי הן מהקושי בביסוסו של היישוב והן מצמצום גבולותיו של הבית הלאומי לעומת התקופה העות'מאנית[2].
פעילותה בארץ ישראל
ציונות מעשית - בלפוריה ושפיה
תפקידה הראשון והסיבה הרשמית להגעתה לארץ ישראל היה להיות מעורבת בהקמה וביסוס המושב בלפוריה בעמק יזרעאל מטעם קהילת ציון אמריקאית. תפקידה בבלפוריה נשא אופי אדמיניסטרטיבי וכתיבת מאמרי דעת קהל בעיתונות[10]. נלי הגיעה לבלפוריה חדורת להט להקמת מושב בארץ ישראל, על כך כתבה ב-8 בדצמבר 1919 לחברתה בבט דויטש:
״אני עסוקה בהקמת מושבה חדשה. במקום בו הייתה גבעה חשופה לפני רק מספר שבועות ישנו כיום צביר של אוהלים וקסרקטין. בקרוב יהיו פה מספר בתים וחנות כללית. וככל הנראה עם בוא הזמן בית ספר, קולנוע, ספריה, מפעל ובית כנסת.״[11]
אולם, תפקיד זה לא ארך ימים ובעיקר עקב מצבה הרפואי אך גם עקב סכסוך בין קהילת ציון אותה ייצגה והסתדרות הפועלים, בדבר אופי המתיישבים החדשים ועזבה את המושבה בסוף 1919. לאחר מכן העתיקה את מושבה לתל אביב וחברה לדב מושנזון אליו נישאה לאחר הגיעה לארץ ישראל. בתל אביב היא התמנתה על ידי ארגון הדסה לכתוב מטעמו מאמרי תעמולה לארץ[12][13]. בשנת 1923 עזרה בהקמת בית היתומים בשפיה.
הדסה
מנהל ביה"ח רוטשילד בירושלים ד"ר זלקינד עם נלי שטראוס (לבושה בשחור) מראשי תנועת הנשים בא"י. מאוסף הדסה בביתמונה
במרץ 1924 מונתה שטראוס-מושנזון לנציגה הרשמית של ארגון הדסה בארץ ישראל. המינוי סימל מבחינת הארגון, את הבשלת עשייתו בארץ ישראל[14]. משימתה העיקרית של שטראוס-מושנזון בהדסה הייתה לשמש כנציגת הארגון בוועדות הציוניות ביישוב ולוודא כי הדסה נמצאת במוקד הקידמה של ארץ ישראל בעיקר בכל הנוגע לעבודת נשים, זכויותיהן והארגון הכללי של התנועה[15].
עשייה למען נשים
במקביל לעשייה ציונית למען היישוב בארץ ישראל פעלה שטראוס-מושנזון רבות למען זכויות נשים ומעמדן. במקביל למינויה כנציגת הדסה שימשה גם כמזכירת הסתדרות נשים עבריות, ארגון סוציאלי - פילנתרופי אשר העניק עזרה לנשים ואשר הווה את הזרוע הביצועית של ארגון הדסה בפעילות שלא הייתה קשורה לרפואה.
לעמדותיה הפוליטיות בדבר זכויות נשים, מצאה ביטוי בחברות בהתאחדות הנשים העבריות אשר בראשה עמדה אמה ד"ר רוזה וולט-שטראוס ואשר חתם על דגלו מאבק למען קידום מעמדן הפוליטי של נשים בארץ ישראל תחת הסיסמה ״משפט אחד וחוקה אחת לאיש ואישה״[16]. על מאבק זה כתבה:
״מובן כי כל אפשרויות התעסוקה יהיו פתוחות בפני נשות פלשתינה, כי הן תצבענה בבחירות לצד הגברים וכי תהינה שותפות בעשייה ציבורית. אולם אין בכך די. הבה ונניח מאחורינו דעות קדומות קטנוניות והתבוננות בלתי נאורה אשר גרמו נכות לנפש הנשית ומנעה את צמיחתה. לא זכויות להשכלה ולא זכויות פוליטיות יעזרו לנו אם אנו נשחרר עצמנו מההרמון הרוחני בו אנו שוכנות"
בשנים 1924–1927 יזמה שטראוס-מושנזון איחד של כל ארגוני הנשים היהודיות בארץ ותומכיהן בתפוצות תחת מועצת ארגוני הנשים. מטרת האיחוד היה לעשות הרמוניזציה בכל היצירה והעשייה של האישה העברית בארץ, ליצור ערוץ תקשורת ושיתוף פעולה בין ארגוני הנשים וגוף שייצג את אינטרס נשות הארץ כלפי ארגוני הנשים היהודיות בעולם[18].
מערכת דבר
בשנת 1929 מונתה לעורכת המהדורה האנגלית של העיתון דבר במשותף עם משה שרתוק (שרת). בעיתון זה הרבתה לכתוב (לרוב תוך כדי עילום שם) מאמרי דעה על היישוב העברי וחזונה לעתידו. בנוסף, דרך העיתון הוסיפה לכתוב על מעמד הנשים והצורך לחתור לשוויון מגדרי, מאמרים אשר בחלקם תורגמו גם למהדורה בעברית[19]. במאי 1931 התבקשה לשמש כעורכת היחידה של המהדורה אולם מצבה הרפואי לא אפשר לה ומיד לאחר מכן נסגרה המהדורה באנגלית[20].
חייה האישיים
בין שטראוס-מושנזון לאמה שררו יחסים מתוחים והעלייה המשותפת לארץ ישראל נועדה בין היתר לאחות את הקרעים. העשייה הציונית, כל אחת בדרכה היא, והאהבה המופלגת לארץ ישראל אחדה את האם ובתה[21]. לאחר שהעבודה בבלפוריה השפיעה על בריאותה שבה לתל אביב וחברה לברנרד-דב מושנזון אליו נישאה בשנת 1919 ואשר כלפיו חשה רוזה וולט-שטראוס עוינות. נוסף לכתיבה מטעם ארגון הדסה החלה ללמד אנגלית בחטיבה של הגימנסיה הרצליה[22]. בקיץ 1924 נשלחה על ידי ארגון הדסה לעבודה משרדית בחיפה. שם היא נתקלה בתינוקת שאמה, פליטה מרוסיה, מתה בלידה ואביה מת מצער לאחר כמה ימים. נלי החליטה בו במקום לאמץ את הילדה וקראה לה עליזה[4][23]. אימוץ הילדה הוסיף לקרבה בינה לבין אמה. נלי וברנרד-דב העתיקו את מושבם לתל נורדאו שכונה בתל אביב, בזמן ילדותה המוקדמת של הבת עליזה, ושם החלה בשנת 1926 לכתוב את ספרה ״The Simons״ אשר מעולם לא סיימה ומעולם לא יצא לאור. בספר זה ביקשה לתאר את חוויית העלייה לארץ ישראל דרך עיניה של משפחה יהודית אמריקאית. לאחר רצח חיים ארלוזורוב חשה שמפלגת פועלי ארץ ישראל נמצאת בסכנה ולכן הצטרפה לשורותיה[2]. אולם, טרם הספיקה לפעול בשורות המפלגה נכנעה למצבה הרפואי וב-3 ביולי 1933 עברה שטראוס-מושנזון התקף לב חמור ומתה חמישה ימים לאחר מכן ב-8 ביולי 1933.[24]
לאחר מותה
מותה של נלי השאיר חלל עמוק בלבבותיהם של רבים בהנהגת היישוב, ובלווייתה נשאו הספדים משה שרתוק והנרייטה סאלד. ידידיה בארץ ישראל פרסמו בשנת 1939 חלקים מתוך החיבור וכתבים אחרים פרי עטה בספר הזיכרון לכבודה “Our Palestine”, המגולל את סיפורה של נלי.
אימוץ הילדה עליזה על ידי נלי ובעלה ברנרד-דב לא הוסדר באופן חוקי, ולכן לאחר מותה של שטראוס-מושנזון הילדה הייתה נתונה למאבק משמורת שהתקיים בין בעלה דב מושנזון לבין אמה. בסופו קבע בית המשפט, לתדהמת רבים, שהילדה תועבר לחזקת האחרונה[25].
^Erica Simmons, A New Type of Woman: The Struggle for Women Equality the Yishuv, Hadassah and the Zionist project, Roman & Littlefield Publishers, עמ' 106
^מרגלית שילה, המאבק לזכות הבחירה כאספקלריה לתפיסת האישה בישוב (1918–1926), מסכת ד, תשס״ו-2005, עמ' 52
^Nellie Straus-Mochenson, Our Palestine, הוצאה פרטית, 1939, עמ' 55
^מרגלית שילה, המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה 1917–1926, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס״ב-2001, עמ' 181
