ניקולא פוסן
Nicolas Poussin |
| דיוקן עצמי, 1649 |
|
לידה |
יוני 1594
לז אנדלי, ממלכת צרפת  |
|---|
|
פטירה |
19 בנובמבר 1665 (בגיל 71)
רומא, מדינת האפיפיור |
|---|
|
מקום קבורה |
San Lorenzo in Lucina |
|---|
|
תחום יצירה |
ציור |
|---|
|
זרם באמנות |
קלאסיציזם |
|---|
|
הושפע על ידי |
Noël Jouvenet, Ferdinand Elle, Georges Lallemand, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
|---|
|
יצירות ידועות |
Et in Arcadia ego, The Four Seasons, Seven Sacraments, Landscape during a Thunderstorm with Pyramus and Thisbe, The Inspiration of the Poet, The Victory of Joshua over the Amorites |
|---|
|
בן או בת זוג |
Anne-Marie Dughet (9 באוגוסט 1630–16 באוקטובר 1664) |
|---|
|
חתימה |
![]() |
|---|
  |
ניקולא פּוּסָן (בצרפתית: Nicolas Poussin; 15 ביוני 1594 – 19 בנובמבר 1665) היה צייר צרפתי שפעל בעיקר ברומא ונחשב כאחד מגדולי האמנים של תקופת הבארוק.
קורות חייו
פוסן נולד בסביבתה הכפרית של העיירה לֵז אַנְדֵלִי (Les Andelys) שבנורמנדי, לאב שהיה חייל בצבאו של אנרי הרביעי מלך צרפת. מאז ימי ילדותו אהב את השדות ואת היערות, והחל לערוך רישומים בעיפרון. קנטן וארן, שהיה צייר מקומי, הגיע ללז אנדלי כדי לקשט את הכנסייה, ופוסן הצעיר הפך לתלמידו. אחרי שוארן עזב, ברח פוסן מביתו, והגיע לפריז כדי ללמוד אמנות. בפריז חי חיי דלות אך העריץ את התחריטים שהיו העתקים של יצירות אמני הרנסאנס האיטלקיים. כדי להתפרנס למחייתו צייר ציורים אחדים עבור הצייר פיליפ דה שאמפן, שעסק בדקורציה של ארמון לוקסמבורג בפריז. ב-1622 פגש בג'ובאני באטיסטה מאריני האיטלקי, (משורר החצר של מארי דה מדיצ'י), שהזמין ממנו 15 איורים, מרביתם עבור מהדורה של המטמורפוזות של אובידיוס.
ב-1623 חזר מאריני לרומא והזמין את פוסן להגיע לשם בעקבותיו. עם הגעתו של פוסן בשנת 1624 לרומא, המליץ מאריני עליו בפני הקרדינל פרנצ'סקו ברבריני, אחיינו של האפיפיור אורבנוס השמיני, שהיה אספן ופטרון אמנות ידוע. הקרדינל ברבריני הזמין מפוסן שני ציורים: "חורבן בית המקדש השני ובזיזתו על יד הרומאים" (1625-1626)[1] ו"מות גרמאניקוס"[2]. שני הציורים האלה נשלחו זמן לא רב אחר כך לצרפת[3], כמתנה לקרדינל רישלייה, האיש החזק בחצרו של לואי השלושה עשר, דבר שפרסם את שמו של פוסן בבית המלוכה הצרפתי. אולם, לאחר מותו הפתאומי של מאריני, פוסן, שסבל מחוסר אמצעים, חלה ומצא מקום מקלט בביתו של אופה עוגות צרפתי, שאת בתו אנה מריה נשא ב-1629 לאישה. בינתיים למד אופטיקה, גאומטריה ופרספקטיבה, ונעשה חבר בחוג של אמנים שהתנגדו לסגנון הבארוק של תקופתם, והציבו לעצמם כמטרה להתחקות אחרי האמנות העתיקה של יוון ורומא. ב-1628 רכש פטרונים חדשים וצייר את "ניצחונה של פלורה" עבור הקרדינל אומודיאו. בשנת 1638 לערך צייר את מה שנחשב בעיניי רבים כיצירת המופת הגדולה שלו, "גם בארקאדיה אני"[4].
ב-1640 נתבקש פוסן על ידי המלך לואי השלושה עשר והקרדינל רישלייה לשוב לפריז כדי לפקח על הקישוטים שנעשו בארמון הלובר. הוא זכה בכבוד וקיבל מן המלך קיצבה שנתית, אך נתקל בקנאה מצדם של אמני פריז. הוא צייר עבור רישלייה מספר ציורים וחזר לרומא ב-1643. הוא הקדיש את זמנו לציור של ציורים מיתולוגיים רבים ובהם: "הלווייתו של פוקיון" (1648-1650), "אליעזר ורבקה" (1648), "משפט שלמה" (1649). ניקולא פוסן צייר כ-400 ציורים, שמהן נשתמרו עד ימינו למעלה מ-300. הוא קנה בית ברומא (בסמוך לביתו של הצייר הצרפתי קלוד לורן), שם התגורר במשך יותר מעשרים שנה עד מותו ב-1665.
ניקולא פוסן (לצדו של קלוד לורן) נחשב כמייצג החשוב ביותר של הזרם הקלאסיציסטי באמנות הבארוק.
פוסן הוא דמות מרכזית בסיפור "יצירת המופת הנעלמה" מאת אונרה דה בלזאק.
לקריאה נוספת
- Christopher Wright, Poussin Paintings - A Catalogue Raisonne, Alpine Fine Arts, 1984
- Denis Mahon, Nicolas Poussin - Works from his First Years in Rome, The Israel Museum, Jerusalem, 1999
- Yigal Zalmona, Nicolas Poussin - A Rediscovered Masterpiece, The Israel Museum, Jerusalem, 1999
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.svg){kind=logo}
