נינה סלמן (נולדה נינה דעויס, באנגלית: Pauline Ruth "Nina" Salaman; ה' באב תרל"ז, 15 ביולי 1877 – כ"ח בשבט תרפ"ה, 22 בפברואר 1925) הייתה מתרגמת שירה, משוררת ופעילה חברתית יהודייה-אנגלייה.
ביוגרפיה
סלמן נולדה בדרבי שבאנגליה, ליעקב בן יצחק (ארתור) דייוויס (דעויס) ואשתו לואיזה. משפחת אביה היגרה מבוואריה. בניגוד לרוב קרוביו, שהתבוללו והתנצרו, אביה נמשך למסורת היהודית ולשפה העברית מילדותו. בנוסף לפרנסתו כמהנדס, היה חוקר תפילה ובקיא בעברית, וערך תרגומים לאנגלית של מחזור התפילה. חודש וחצי לאחר לידת בתו, עבר ארתור עם משפחתו לקילברן שבלונדון הבירה. שם הצטרף לחוג המלומדים היהודים שהתאסף סביב שלמה זלמן שכטר. מאחר שארתור היה חשוך בנים, חינך את שתי בנותיו לידיעת הלשון העברית, בנוסף ליוונית, לטינית ומספר שפות אירופאיות.
בגיל שבע-עשרה פרסמה נינה את תרגום השירה הראשון שלה מעברית לאנגלית, על פי "מְלָכִים נִפְגְּשׁוּ" לראב"ע, שיצא ב"ג'ואיש כרוניקל" ב-22 ביוני 1894. ב-1898 פגשה את ריי פרנק, שביקרה בבריטניה, והתרשמה ממנה עמוקות. נינה ואחותה הבכורה אלזי סייעו לאביהן בעבודה על תרגום אנגלי חדש למחזור, שיצא לבסוף החל מ-1904. הן תרגמו את קטעי השירה. נינה התוודעה לישראל זנגוויל, שקישר בינה לבין השופט האמריקני והנדבן היהודי מאיר זולצברגר, מראשי החברה היהודית להוצאת ספרים אשר באמריקה. ב-1901 פרסמה החברה מאסף פרי עטה, "זמרות בלילה" (Songs of Exile), שכלל תרגומי שירה מאת רבי אלעזר הקליר, ריט"ע, רשב"ג ואחרים.
באותה שנה היא נישאה לנתן (רֶדקליף) שְׁלֹמֹה (סלמן), רופא שניהל לזמן מה את המחלקה הפתולוגית בבית-החולים המלכותי בלונדון. בעלה נאלץ לעזוב את משלח ידו לאחר שחלה בשחפת, אך ההון המשפחתי המשותף אפשר להם חיי רווחה. ב-1903 הם התיישבו בבית-אחוזה בבארלי שבהרטפורדשייר, סמוך לאוניברסיטת קיימברידג'. הקרבה לאוניברסיטה אפשרה קשר ידידות בינה לישראל אברהמס, שהיה אז גדול חוקרי היהדות בממלכה. סלמן הקדישה זמן רב בשנים הבאות למפגשים עמו בספריית המוסד, שם דנו בספרות עברית ובתרגום. אברהמס הודה ששליטתה בשפה עלתה על שלו.
ב-1910 היא פרסמה ספר שירה אנגלית פרי עטה, "רעש הנהרות" (The Voices of the Rivers).
זמן-מה לאחר מכן מונתה לסגנית-הנשיאה של "הליגה היהודית למען זכות בחירה לנשים", אם כי לא הייתה סופרג'יסטית פעילה במיוחד. היא פעלה למען חינוך יהודי מקיף לנערות, ותרמה לשם כך את כל תמלוגיה. את חמשת ילדיה לימדה לקרוא בעברית בטרם רכשו את האלפבית האנגלי. בנוסף, הייתה מעורבת בפעילויות צדקה שונות, יהודיות וכלליות, כיאה למעמדה.
ב-1916 החלה סלמן במפעל חייה, כשהחברה להוצאת ספרים באמריקה הזמינה ממנה תרגום של שירת ריה"ל. היא עמלה על החיבור במשך שש שנים, בעודה עוזרת לאברהמס, שהופקד על תרגום מקביל לרשב"ג. ב-1918 מונתה לחברת החברה ההיסטורית היהודית באנגליה, האישה הראשונה שנשאה בתפקיד, וב-1922 אף ביקשו למנותה לנשיאה, אך היא סירבה מטעמי בריאות. לאחר הצהרת בלפור, היא ובעלה אימצו בהדרגה גם את הציונות (נינה הייתה חדורה בתודעת נבדלות יהודית מאז ילדותה, אם כי תיארה אותה במונחים אוניברסליים). ב-1918 חיברה שיר-לכת באנגלית עבור הגדודים העבריים, שרדקליף שירת בהם כקצין רפואה. עוד קודם תרגמה את "התקווה" לאנגלית.
בערב שבת י"ד בכסלו תר"ף, פרשת וישלח, 5 בדצמבר 1919, נשאה סלמן דרשה על פרשת השבוע בבית-הכנסת "קהל קדוש קאנטאבריגיא" (Cambridge Hebrew Congregation). היא הייתה האישה הראשונה לשאת דברים בבית-כנסת אורתודוקסי בבריטניה, והיחידה לעשות כן עד המאה ה-21. הדבר עורר סערה, והתפרסם אף בעיתונות הבריטית הכללית. הרב הראשי יוסף צבי הרץ, שנדרש לעניין, ענה שמאחר שדיברה רק לאחר התפילה, לא דרשה בבית-הכנסת מבחינה טכנית, משום שהמבנה לא שימש עוד לצורכי דת. לפיכך, לא היה איסור או תקדים בדבר.
ב-1923 פרסמה ספר שירה נוסף באנגלית, "שירי ימים רבים" (Songs of Many Days), שנכתב בנימה ציונית-רומנטית ובקריאה להתעוררות לאומית. סלמן מתה כעבור שנתיים מסרטן המעי הגס. היא נספדה בידי הרב הראשי הרץ.
קישורים חיצוניים
