בפרוץ מאורעות תרפ"ט בירושלים היה ד"ר קורקידי בבית החולים וטיפל בפצועים. ב-24 באוגוסט1929 בשעה שעסק בשליפת כדור מאחד הפצועים, הבחין בערבי בחוץ המכוון אליו רובה. הוא קפא במקומו כשסכין המנתחים בידיו. הכדור הראשון שנורה לעברו פגע בשוקו הימנית, שבר את העצם וגרם לנזק רב לרקמות. הכדור השני שרט את ראשו ונתקע בקיר. עובדי בית החולים חשו אליו והחלו מיד לטפל בו. הוא הובל תחת משמר של שוטרים בריטיים לבית החולים מאיר רוטשילד ברחוב הנביאים, הוכנס מיד לחדר ניתוח, נותח וגובס. לאחר תקופת-מה הועבר לבית החולים שערי צדק ששכן ברחוב יפו סמוך לביתו.
מצב הרגל היה בכי רע ומנהל המחלקה הכירורגית ד"ר גרשון גרי (שטיפל בשעתו ביוסף טרומפלדור) הציע לקטוע את הרגל. ד"ר קורקידי סירב ואמר שהוא מוכן למות מאשר להישאר קטוע רגל.
לאחר חצי שנה ומספר ניתוחים שוחרר ד"ר קורקידי לביתו כשעדיין אינו מסוגל לדרוך על רגלו הפגועה. הוא לא היה יכול להמשיך לעבוד והגיע עד לפת לחם תוך שהוא נאלץ ללוות כספים מחבריו הרבים בעיר. לבסוף, קנה חמור קפריסאי, שכר ערבי שיטפל בחמור, יסדר את האוכף ויוביל אותם לבית החולים בעיר העתיקה ולביקורי בית בסמטאות העיר העתיקה והחדשה.
במשך ארבע שנים רכב קורקידי על החמור והפך לחלק מהנוף הירושלמי כפי שהיה ד"ר חיים חיסין הרוכב על חמורו לחלק בלתי נפרד מהנוף של תל אביב הקטנה.
בשנת 1933 נסע קורקידי לפריז, שם השתלם וקיבל דיפלומה ברפואת ילדים ובאותה שנה עבר ניתוח שאפשר לאחר שנים רבות את איחוי העצמות ברגלו. בשנת 1934 חזר למשגב לדך ופתח שם מרפאת ילדים ושנתיים לאחר מכן פתח מחלקת ילדים ובה 11 מיטות. הוא עבד בבית החולים עד לכיבושו והריסתו במלחמת העצמאות. לאחר מכן היה הרופא של גימנסיה כרמיה של אליאנס ומנהל רפואי של בית הזקנים הכללי בירושלים.
לאחר הכרזת מדינת ישראל, עִברת קורקידי את שמו ל"בר-נס" (על שם אביו נסים), אך בעבור ירושלמים רבים היה ונשאר "קורקידי".
ד"ר קורקידי (בר-נס) נשא את לאה, מוזיקאית, פזמונאית ומורה למוזיקה. ילדיהם הם: אמנון, אביתר וגדעון. אמנון בר-נס חיבר את הספר ספר "תולדות העיתונות העברית בארץ ישראל" ולימד עברית באוניברסיטה האמריקאית בקהיר.
