נחום איתן (איתין) (1902 – 25 ביוני 1976), חלוץ ענף תעשיית גלופות ההדפסה (צינקוגרפיות) בתל אביב, מרוכשי השבועון "העולם הזה" בשנות ה-50, והמו"ל והעורך האחראי של הדו-שבועון "כלנוע". היה מצנט (תומך אמנותי) לציירים ישראלים רבים.

איתין נולד בבריאנסק שברוסיה להוריו רבקה ואהרון איתין. אביו היה בעל בית דפוס בעירו, עסקן פעיל בענייני ציבור ומורשה של "חובבי ציון". אמו הייתה בת למשפחת גרבוז מקורסק. רבקה ואהרון איתין היו הורים לשני בנים ושלוש בנות. נחום היה הצעיר שבמשפחה.

בשנת 1906 מכר אהרון איתין האב את בית הדפוס שבבעלותו ועלה עם כל משפחתו ועם ממון רב לארץ ישראל. תל אביב עדיין לא הייתה קיימת ואיתין פתח בית דפוס ביפו, שהועבר אחר כך לתל אביב והיה בית הדפוס הראשון של העיר. בשנת 1909 נמנתה משפחת איתין עם 66 מייסדי תל אביב ובנתה את ביתה ב"אחוזת בית" ברחוב יהודה הלוי 19. מאוחר יותר עברה המשפחה לבית שני שבנתה בעיר, מרווח וגדול הרבה יותר, ברחוב לוינסקי 69.

נחום איתין למד ב"גימנסיה הרצליה" החל בכיתה א' ועד לסיום השמינית, ונמנה עם בוגרי המחזור השמיני של הגימנסיה. לאחר סיום לימודיו הוא עברת את שמו מאיתין לאיתן. לימודים ורכישת השכלה גבוהה היו בראש סולם העדיפויות אצל אהרון איתין ואכן כל חמשת ילדיו היו בעלי השכלה אקדמאית אותה רכשו באוניברסיטאות באירופה במימון האב.

נחום איתין אהב אמנות, וכישוריו התמקדו בתחום זה בתוספת תקשורת וניהול עסקים. עם סיום לימודיו ב"גימנסיה הרצליה" נשלח על ידי אביו ללימודים באקדמיה לאמנות בפריז. בתקופת לימודיו בפריז הוא קשר קשרים חברתיים בעיקר עם ציירים ישראלים ששהו שם באותה תקופה, ביניהם הצייר צבי שור שהיה לידידו גם בהמשך חייו בתל אביב. ציירים נוספים שהיו בין ידידיו בארץ היו חברו הקרוב נחום גוטמן, גם הוא בן למשפחה ממייסדי העיר, נעמי סמילנסקי, מרדכי לבנון, יוסף קוסונוגי, אריה נבון, אהרן אבני ורבים אחרים. בין הסופרים והמשוררים שהיו חבריו הקרובים יש למנות במיוחד את אנדה פינקרפלד.

עם סיום לימודיו בפריז עבר איתן לגרמניה לבית ספר ייחודי לתעשיית הגלופות על כל היבטיה. בתחום זה הוא מצא אפשרויות למימוש אהבתו לאמנות - בעיקר לציור, ליופי ולאסתטיקה - תוך שילוב המגמה העסקית. גם בגרמניה קשר קשרים חברתיים, ובהמשך היו לקשרים אלה חלק משמעותי בחייו.

באמצע שנות העשרים, משחזר לתל אביב, פתח בבית המשפחה ברחוב לוינסקי 69 צינקוגרפיה בשם נ. איתן. צינקוגרפיה זו הייתה הראשונה שנפתחה בארץ. כעבור מספר שנים נוספו לו שותפים והשם שונה ל"הצינקוגרפיות המאוחדות". בשנת 1937, אחרי מות אימו (אביו נפטר ב-7 שנים קודם לכן) ומכירת בית המשפחה ברחוב לוינסקי, הוא פתח צינקוגרפיה אחרת ברחוב לילינבלום בשם נ. איתן, אותה המיר כעבור מספר שנים לתאגיד, העבירה לרחוב לבנדה ושינה את השם ל"הצינקוגרפיה הישראלית". האחרונה שפתח הייתה צינקוגרפיה "גל אור" ברחוב לילינבלום. משחש עייפות מקצב החיים המסחרר שלו, מכר אותה לעובדיו. לאחר המכירה הוא התכוון להקדיש את זמנו לעולם האמנות, אך ביום העברת הבעלות - 25 ביוני 1976 - נפטר מהתקף לב.

בשנת 1930, בעת היותו בעל צינקוגרפיה, הוציא לאור דו-שבועון מצויר בשם "כלנוע" אשר סקר את החדשות השוטפות וכלל אף מדור אופנה^[1]. ההנהלה ומערכת "כלנוע" מוקמו בבית הוריו ברחוב לוינסקי. השבועון יצא לאור עד שנת 1935.

בשנת 1950 רכשו נחום איתן, אורי אבנרי ושלום כהן את שבועון "העולם הזה" מאורי קיסרי. שותפות זו לא החזיקה מעמד זמן רב בשל הבדלי גישות ובסוף שנת החמישים מכר נחום את חלקו בעיתון. המכירה לוותה בתביעות משפטיות.

איתן היה ידוע כחובב נשים, אך מעולם לא נישא ולא העמיד צאצאים. האישה היחידה אותה היה מוכן לשאת הייתה הציירת היהודייה ילידת גרמניה, בעלת הדעות הקומוניסטיות, לאה גרונדיג. הוא נהג לבקר בגרמניה לעיתים קרובות וכך הכיר את לאה, רעייתו של הצייר הגרמני-נוצרי הקומוניסט הנס גרונדיג. במאי 1938, עקב האשמת הזוג בסיוע לחבר מחתרת להסתתר, שולח האנס למחנה הריכוז זקסנהאוזן ולאה למחנה ראוונסבריק, משם שוחררה בדצמבר 1939 וגורשה לברטיסלאבה (בירת סלובקיה). הנאצים אסרו על שובה לגרמניה. גרונדיג העפילה לארץ ישראל על אוניית המעפילים "פאסיפיק" מנמל טולצ'אה שברומניה באוקטובר 1940. היא נעצרה על ידי הבריטים ונכלאה במחנה המעצר בעתלית עד ששוחררה באוקטובר 1941. לאחר מכן הגיעה לתל אביב והתגוררה בביתו של נחום איתן כידוע בציבור.

גרונדיג הייתה בטוחה כי בעלה נספה במחנות והיא חיה עם איתן בדירתו ברחוב בילו בתל אביב . בעזרת קשריו הרבים עם סופרים, משוררים ומוציאים לאור הוא איפשר לגרונדיג למצוא תעסוקה, והיא זכתה לאייר ספרים רבים, ביניהם "עצים מדברים", המפוזר מכפר אז"ר, "בגיא ההריגה" המתאר את זוועות השואה ואחרים. היא המשיכה לצייר גם ציורים אחרים, בעיקר כאלה הנוגעים בשואה. אולם, מאמציו של נחום איתן לשלבה בחיי האומנים בישראל לא צלחו והיא נותרה זרה ולא מקובלת, אולי בשל דעותיה הקומוניסטיות. גרונדיג נהגה לבקר מדי פעם בגרמניה ובאחד מביקוריה פגשה באקראי את בעלה ששרד את המחנות וחזרה לזרועותיו ולגרמניה המזרחית הקומוניסטית. היא הותירה בישראל את נחום שבור הלב ואת כל אוסף ציוריה.

מדיה וקבצים בנושא נחום איתן בוויקישיתוף