נגישות היא מידת התאמתה של מערכת לשימושם של אנשים בעלי יכולות גופניות, נפשיות ושכליות מגוונות ככל האפשר. כדי לשפר את נגישותה של המערכת, מוסיפים לה סידורי נגישות או שמציידים אנשים עם לקות בטכנולוגיה מסייעת.
נגישות בשבת מורכבת וכרוכה בהלכות רבות, שכרוכות בשאלה האם מותר לצאת עם כלי נגישות לרשות הרבים בשבת, השאלה קשורה בשאלות הלכתיות רבות, ובמיוחד בהלכות מלאכת הוצאה - בעיר או רחוב, שאין בה או שלא ניתן לעשות בה עירוב, בהלכות עובדין דחול. עם זאת, שומרי שבת נמנעים מפעילויות רבות בשבת, למשל, טיולים ארוכים, כתיבה או נהיגה, כך שממילא, שאלות נגישות לפעילויות רבות, אינן עומדות על הפרק מבחינתם ביום זה.

בהלכות הוצאה ישנם שני כללים המגדירים את האסור והמותר להוצאה לרחוב בשבת:

• כלל מהתורה: האם מדובר במלבוש או תכשיט שמוציאים אותו דרך לבישה, או בחפץ שמוציאים אותו דרך מלאכה?
• כלל מדברי חכמים: גם אם מדובר בדבר שמותר להוציאו לרשות הרבים, האם יש חשש שמא יפול, וירימו אותו ויעבירו אותו ברשות הרבים ארבע אמות?

הקטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר. ורבי יוסי אוסר. ואם יש לו בית קבול כתותין, טמא. סמוכות שלו (טמאין ו)יוצאין בהן בשבת... כיסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת

— משנה, מסכת שבת, פרק ו', משנה ה'.

המשנה מביאה מחלוקת ראשונים לגבי "קִטֵעַ" - אדם שנקטעה כף רגלו, ואינו יכול ללכת ללא אמצעי עזר, כדוגמת קב או מנעל מיוחד, ודנה האם מותר לו לצאת עמהם לרשות הרבים בשבת. דעת רבי מאיר היא שמותר לקיטע לצאת בקב שלו, ורבי יוסי אוסר.

יש מחלוקת בראשונים^[1] על אילו קביים מדברת המשנה, ומהי מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יוסי. לפי פירוש רש"י לתלמוד המחלוקת היא אודות מנעל מלא (ללא מקום לכף רגל) עם חור להכנסת הגדם, דהיינו תותב. לדברי רבי מאיר יש לזה דין נעל ומשום כך מותר, ורבי יוסי אוסר מכיוון שסובר שאין זו נעל, ואינה נחשבת כמנעל הנחשב כמלבוש ותכשיט. אלא הוא כלי עזר להליכה ואינו מלבוש^[2].

התוספות חלוקים על דעתו של רש"י וסוברים שאין מחלוקת האם הוא מנעל או לא, אלא נחלקו בנעל כזו העשויה מעץ ולא מעור וממילא אינה מהודקת לרגל היטב, האם חוששים שהנעל תיפול מרגלו. ומביאים חיזוק לדבריהם ממסכת יומא^[3], ששם מובא שכל החכמים סוברים שאסור לנעול נעל כזו ביום הכיפורים (האסור בנעילת הסנדל) והמחלוקת היא רק לעניין שבת^[4].

פירוש אחר הוא של הרב פור"ת מבעלי התוספות, המפרש שלא מדובר במנעל לקיטע נטול כף רגל, אלא שמיועד גם לקטוע מהברך ומטה^[5]. ומשום כך הנעל המדוברת אינה תחובה ברגלו של הקיטע כמו נעל רגילה, אלא הקיטע סומך ברכיו על מתקן הצמוד לברכו ומחובר לירכיו כדי שלא יפול ועליה מהלך הקיטע, ובו מחובר מתקן דמוי רגל, שעשוי ליופי ולמראית עין כאילו רגלו של הקיטע שלימה. ואילו קטע בעל שוק, השוק כפוף לאחור. לפי פירוש זה שהמנעל עשוי ליופי ולא לנגישות, המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יוסי היא האם אנו חוששים שמא תפול הנעל מרגלו וירים אותה - בעזרת מכשיר העזר - ויטלטל אותה ארבע אמות ברשות הרבים.

הליכה עם מקל הליכה או מקל חישה בשבת

בין שני הפירושים של בעלי התוספות, ישנה נפקא מינא הלכתית:

לפי פירושו של התוספות שהקיטע מהלך על הקביים עצמם, כיצד ייתכן שהוא ירוץ להביא את הנעל אם יש לו רק רגל אחת? ועל כך מן ההכרח לומר, שהקיטע הולך גם עם מקל ועליו הוא נסמך כדי ללכת. ולכן יש חשש שאם הנעל תפול, יכול ללכת אל הנעל ולהרים אותה, ומכאן שמותר ללכת עם מקל בשבת.

לפי פירוש פור"ת, אינו נסמך על מקל אלא על כלי אחר המחובר לגופו, והראיה אינה מכאן אלא מהמשך המשנה: סמוכות שלו - יוצאין בהן בשבת, שעל כך מפרש רש"י שמדובר בקטע בשתי רגליו, שמהלך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושיו סמוכות של עור לשוקיו. "סמוכות" אלו אינן נעל, והסיבה היחידה שמותר לצאת בהן בשבת - מכיוון שהן חיוניים לקיטע ואינו יכול ללכת בלעדיהן, ולכן הם נחשבים כחלק מגופו. "כיסא וסמוכות שלו" - פירש רש"י "יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו, ואפילו על ארכובותיו אינו יכול לילך, ועושין כמין כיסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים (=כעין מקלות הליכה) ועוקר גופו מן הארץ וחוזר ונח על אחוריו והכיסא קשור לו מאחוריו", ופירש רש"י שני פירושים למה אסור לצאת בהן בשבת, אם מפני שה"סמוכות" הכיסא אינו חיוני לו כל כך (כי יש לו את מקלות ההליכה) אם מפני חשש שמא יפלו מידו ויוליכם ארבע אמות ברשות הרבים.

כך גם קובע הרא"ש^[6] וכותב שחגר שאינו יכול ללכת ללא מקלות, מותר לו לצאת בהן אף על פי שאינן קשורות בגופו. אבל הוא קובע ברורות, כי זקן שיכול ללכת בביתו ללא מקלות ורק כאשר יוצא החוצה נשען על מקלות, אסור לו לצאת בהן בשבת לרשות הרבים.

לסיכום, לפי רש"י מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי היא בכלל הראשון - בנעל של נכה אם היא נחשבת לתכשיט או לא, לפי תוספות המחלוקת היא האם קיים חשש שמא תיפול הנעל מרגלו. גם לפי פור"ת המחלוקת היא האם יש חשש שמא תפול לארץ ויביאנה.

אך לפי כל הדעות, אין חולק שכלי שלא ניתן ללכת בלעדיו - נחשב לחלק בלתי נפרד מהגוף ומותר ללכת עמו ברשות הרבים, וגם אין חשש שיטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים. לעומת זאת מי שאפשר לו ללכת גם בלא מקל, אלא שפסיעתו בטוחה יותר כשמקלו בידו, וכן עיוור, או שחושש ללכת במקום שיש בו שלג אסור לו ללכת עימם במקום שאין עירוב^[7]. הרב שלמה זלמן אוירבך הסתפק באדם שזקוק למקל רק כאשר עולה על מקום תלול כמו הר או מדרגות אם מותר לו ללכת במקל גם כאשר אינו הולך במדרגות או שמא נחשב זה כזקן שהולך בביתו בלא מקל שאסור לו ללכת במקל כפסק הרא"ש, הן מפני שאינו נחשב כ"תכשיט"^[8], והן מפני חשש שמא ישאנו ברשות הרבים^[9].

עיוור שאינו יכול ללכת כלל ברשות הרבים ללא מקל חישה, מפני שאינו מכיר את המקום, יש אומרים שהרי זה כחיגר שמותר לו ללכת ברגלו, ויש מחמירים^[10].

השאלה אודות נשיאת אדם חי ברשות הרבים על כיסא, שנויה במחלוקת. בשאלה זו כרוכות שתי שאלות נוספות:

1. במקרה שהנכה (ברגל אחת) או האדם הזקן יכול ללכת בכוחות עצמו, האם העגלה טפילה לאדם שעליה?
2. במקרה שהנכה אינו יכול ללכת בכוחות עצמו: האם היא נחשבת למנעל, כמו מקל שמבואר שנחשב למנעל ותכשיט אם לא ניתן ללכת בלעדיו?

יש אומרים שהוצאת אדם בכיסא גלגלים חמורה פחות בנוגע להלכות הוצאה, כיוון שעל פי הכלל החי נושא את עצמו אין איסור טלטול אדם חי מהתורה אם הוא יכול לישא את עצמו, וגם הכיסא שעימו נושאים את האדם אינו נחשב לטלטול מכיוון שהוא טפל לאדם שעליו שהרי הוא משמש אותו, וכאמור: ”המוציא את החי במיטה פטור אף על המיטה”, ואם כן ניתן להתירו בכרמלית לצורך תפילה בציבור על ידי אמירה לנוכרי, שאז מדובר בשבות דשבות לצורך מצווה^[11], אך יש אומרים שהכלל החי נושא את עצמו אמור דווקא אל מיטה שמשמשת לנשיאת האדם על ידה באופן נוח, ולא לכיסא גלגלים שעיקר מטרתה היא לנשוא את האדם למקום אחר ולא כדי לתפוס את הנכה באופן קל יותר^[12]. בנוסף, יש המגבילים היתר זה, רק כאשר אדם אחר נושא את הנכה שאז המיטה טפילה לו, אך לא באדם שנושא את עצמו שאז נחשבת העגלה כמשא^[13].

שאלה נוספת היא האם ניתן להתיר את הטלטול מדין "מלבוש", במקרה שהאדם אינו יכול לישא את עצמו. שאלה זו תקפה גם כאשר הוא עצמו נוסע לבדו בכיסא הגלגלים (לא ממונע) כאשר ידיו מניעות את גלגלי הכיסא, והשאלה היא נחשב לנושא משא - כיסא הגלגלים, או האם גם זה נחשב כמקל שהותר לצאת עמו לרשות הרבים מפני שנחשב כ"תכשיט".

להלכה, הפוסקים כותבים שדווקא לו עצמו מותר לנוע בעזרת כיסא הגלגלים אך לאדם אחר, כי בניגוד למקל שנחשב כמנעלו של הנכה מכיוון שעל ידה הוא צועד, בכיסא שגם על ידה הוא עצמו אינו הולך אלא אדם אחר מניע אותו, יחשב הדבר כטלטול, וכן רק הוא עצמו מותר לו להניע את עצמו^[14].

השאלה העיקרית היא אודות סוגיה שונה במסכת ביצה, שבה קובעת הברייתא: ”אין הסומא יוצא במקלו.. ואין יוצאין בכיסא אחד האיש והאחד האשה”. בתלמוד הובא פסקם של גדולי האמוראים שקבעו ש”אם רבים צריכים לו מותר”.

הפרשנות הרווחת בראשונים היא שסוגיה זו אינה קשורה להלכות מלאכת הוצאה שנאסרה רק בשבת, אלא להלכות יום טוב ומשום עובדין דחול, שכן יציאה לרחוב עם כלי המשמש להליכה או כיסא לצורך הליכה - שאינו נדרש לצורך הליכה מועטת, נחשבת כקביעת יום החג ליום הילוך וטיול, כדרך חול. כך גם פירש רש"י, ולהלכה פסקו כך הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם שלא הזכירו סוגיה זו בהלכות שבת. לעומת זאת הטור הביא הלכה זו גם בהלכות שבת^[15] וכתב הבית יוסף שמכך משמע שהטור סובר שהלכות אלו תקפות גם לעניין מלאכות שבת, והוא סובר שמכיוון שהחי נושא את עצמו ומדובר באיסור מדברי חכמים בלבד, התירו אותו לצורך רבים. לעומת זאת אחרים פירשו שגם הטור מדבר על מקום שיש בו עירוב^[16].

השאלה היא, לפי הדעה הרווחות שההלכה מתייחסת רק ליום טוב, רק האם מדובר במקום שיש עירוב או לא. לפי המגן אברהם מדובר במקום שיש עירוב. לעומת זאת הבן איש חי כותב שמדובר דווקא בכרמלית שאין בה עירוב, כי מקום שיש בו עירוב נחשב כרשות היחיד וכשם שמותר ללכת בבית הפרטי עם כיסא כך גם מותר במקום כזה. הסוגיה ההלכתית מתפרשת לשיטתו דווקא במקום שאין בו עירוב, ובו הוא קובע כמו שהתירו למי שרבים צריכים לו, כך התירו לדבר מצווה, כמו לשמוע קדיש קדושה וברכו בבית הכנסת. במקום שיש בו עירוב מותר גם בשבת.

לסיכום - אסור לצאת בכיסא למקום ציבורי, משום עובדין דחול רק למי שאינו זקוק לו, אך מי שלא יכול ללכת בלעדיו, מותר לו ללכת ברשות הרבים עם כיסא ואין בו משום עובדין דחול. לדבר מצווה - יש מתירין, וכן יש מתירין במקום שיש שם עירוב. כמו כן, כאשר הנכה עצמו מניע את הכיסא, יש מתירין בכל אופן^[17]

כלי העזר לנכה כרוכים, פעמים רבות, באיסור מוקצה. הכיסא עצמו, שמלאכתו להיתר אינו מוקצה. אך עיוור ההולך עם כלב בידו, ייתכן שהדבר אסור משום מוקצה. יש שמתירין, ואומרים שבניגוד לאפרוח חי שנחשב למוקצה על אף שראוי לשחק בו, כלב העומד לשימוש כזה אינו נחשב למוקצה^[18] וכן סובר הרב משה פיינשטיין^[19], ולהלכה יש לשאול שאלת חכם^[20].

במיוחד נפוצות השאלות אודות מכשירי נגישות חשמליים וממונעים, כיסא גלגלים ממונע, מכשירי שמיעה.

להלכה, מכשיר שמיעה חשמלי, דינו כמכשיר חשמלי לכל דבר, שאת השימוש בו בשבת אסרו הפוסקים^[21]. אולם, לפי חלק מן הפוסקים, מותר להצמידו לאוזן מערב שבת, אף על פי שפעולתו של המכשיר משתנית בהתאם לטיב הדיבורים המושמעים כמו מכשירים דיגיטליים שבהם המערכת מתאימה את עצמה לפי הסביבה (השקטה או הרועשת למשל) בה היא נמצאת.

קיימים שני סוגי מכשירי שמיעה: בעלי מיקרופון פנימי קיבולי, שיש בו זרם חשמלי תמידי - גם כאשר לא מושמעים רעשים, ובעלי מיקרופון פנימי דינאמי המפעיל את הזרם על ידי הרעשים המושמעים, והלכתית יש להעדיף את הסוג הראשון^[22]. יש שאף מתירים לשנות בשבת את עוצמת המכשיר אם לא יתאדם על ידי כך כל חוט בתוך המכשיר^[23].

בשאלה האם מותר לצאת עם מכשיר שמיעה כזה לרשות הרבים (כשאינו על האוזן דרך מלבוש), התחבטו הפוסקים. רוב הפוסקים אסרו זאת^[24], אך הרב שלמה זלמן אוירבך הסתפק בהלכה זו, מכיוון שמצד אחד שונה מכשיר זה ממשקפיים שהתירו לצאת בהם לרשות הרבים בדומה להיתר לצאת על ידי קמיע לרשות הרבים מכיוון שהם מכשירים חיוניים לאדם שאינו יכול בלעדיהם, בכך שאין בכוח כלי זה בעצמותו את הסיוע לשמיעה אלא בכוח החשמלי שבו, אך מסתבר מצד שני להשוותו לשעון יד - לפי המקילים ללבשו ברשות הרבים, וקבע שיש להקל בשעת הדחק^[25]. נחלקו הפוסקים אם מותר לצאת בו כאשר הוא ענוד על המשקפיים^[23].

הפעלת כיסא גלגלים ממונע, בשבת, על ידי יהודי אסורה ללא ספק. זאת משום שלפי רוב הפוסקים מדובר באיסור מהתורה. עם זאת, הפוסקים הקלו במיוחד בדין נכה המרותק לביתו בשבת ללא כיסא הגלגלים, והם השוו את דינו של הנכה ל"חולה שאין בו סכנה" שעליו נפסק בשולחן ערוך^[26]: "חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה.. אומרים לאינו יהודי לעשות לו רפואה, אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא... ולחלל עליו ישראל איסור דרבנן בידיים, יש מתירין"^[27]. כדוגמה מביא הרמ"א שם קטן שאין לו מה לאכול וסתם צורכי קטן. המשנה ברורה מסביר ש”במקום חולי לא גזרו רבנן”. שניים מגדולי הפוסקים, רבי שלמה זלמן אוירבך והרב אליעזר יהודה וולדינברג פסקו שלפי זה, שאם תהיה עגלה ממונעת שניתן להניעה באופן שלא יהיה בה איסור מהתורה ואף לא סרך מלאכה^[28], יהיה מותר להניע את הכיסא בשבת^[29]. ככל הנראה נראה מפסק זה שאמירה לנכרי מותרת לצורך זה גם בכיסא חשמלי שהנעתו היא איסור מהתורה.

יש^[30] שאף הביאו כהשוואה את דברי התוספות במסכת שבת^[31] אודות אדם שיש לו שרידי לכלוך או מכה על בשרו שמותר לו לגררם אם אין הדבר כרוך באיסור מהתורה מפני צערו "ואם אין לו צער אחר אלא בשביל שמתבייש לילך בין בני אדם.. אין לך צער גדול מזה" אף על פי שניתן לחלק בין אדם שמתבייש אף מבני משפחתו, לבין אדם שמוגבלותו לצאת החוצה מביתו אליו הוא כבול, אינה מגבילה אותו משהייה עם בני משפחתו.

לצד כיסא הגלגלים הממונע, קיים מכשיר נסיעה חשמלי נוסף והוא הקלנועית. לקלנועית פותח במכון צומת התקן מיוחד, ולפיכך הפעולה אסורה רק משום גרמא^[32][33]. לדעת הרב דוב ליאור השימוש בקלנועית בשבת מותר לצורך גדול^[34], לדעת הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שמואל הלוי ואזנר והרב ניסים קרליץ הדבר אסור^[35]. קלנועית חדשה פותחה בשנים האחרונות, שבה אין צורך בשימוש בהיתר של גרמא, אלא המשתמש רק משנה את הזרם החשמלי.

• לפני עיוור לא תיתן מכשול

• הרב משה בצרי, טלטול עגלת נכים בשבת במקום שאין שם עירוב, קובץ בית אהרון וישראל, גיליון ב', שנה ט"ז, עמ' פ"ה-ק"ג

מכשיר שמיעה בשבת:

• יעקב פויסט, ‏מכשירי שמיעה בשבת, באתר "דעת"
• מכשירי שמיעה, באתר מכון צומת
• ynet, מותר להרכיב מכשיר שמיעה דיגיטלי בשבת?, באתר ynet, 21 ביוני 2010
• מכשיר שמיעה בשבת וביו"ט, באתר "ישיבה", אלול תשס"ז