הנגישות במדינת ישראל היא המידה שבה המערכות במדינת ישראל מתאימות לשימושם של אנשים בעלי יכולות גופניות, נפשיות ושכליות מגוונות, לרבות אנשים שהיכולות שלהם באחד או יותר מתחומים אלה נמוכות עד כדי לקויות. במדינת ישראל הנגישות מעוגנת בחקיקה, ומושפעת מהתפיסות בחברה ביחס לאנשים עם מוגבלות, צורכיהם ושילובם בחברה.
נתונים על אנשים עם מוגבלות בישראל
הנתונים המדויקים לגבי מספר האנשים עם מוגבלות בישראל נתונים במחלוקת. מכיוון שגופים שונים מגדירים באופן שונה מיהו אדם עם מוגבלות ומכיוון שחסרים נתונים. על-פי המוסד לביטוח לאומי, החליטה הממשלה בשנת 2002, שעל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לאסוף נתונים אודות אנשים עם מוגבלות, אך בגלל קשיים תקציביים ובירוקרטיים, מעולם לא בוצע סקר מקיף בנושא[1].
כחלק מהסקר החברתי שנערך בשנת 2022 על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פורסמו נתונים המבוססים על תפיסה סובייקטיבית של האנשים עצמם[2]. על-פי ארגון הג'וינט, נכון לשנת 2019, חיים במדינת ישראל כ-1.53 מיליון אנשים המוגדרים כאנשים עם מוגבלות, המהווים כ-17% מהאוכלוסייה[3]. מתוכם כ-600,000 מוגדרים כבעלי מוגבלות חמורה, שהם כ-9% מהאוכלוסייה בישראל[4]. ביחס למדינות אחרות, בישראל אחוז גבוה יחסית מבעלי המוגבלות הם נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, המהווים כח מניע לקידום זכויות הנכים בישראל.
שלט "כניסה נגישה" בכניסה הראשית לקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושליםשלט "כניסה מונגשת" בכניסה הצפונית למתחם הנסן בירושלים
למשל על מפעיל שירות תחבורה ציבורית ורשות מקומית להסדיר נגישות עבור אנשים עם מוגבלות לשירותי תחבורה ציבורית. כמו כן הותקנו תקנות בדבר נגישות לאתרי עתיקות, גנים לאומיים, שמורות טבע ושטחים פתוחים שבניהול רשות הטבע והגנים או הקרן הקיימת לישראל, או מטעמן.
החוק מצמצמם את חוסר השוויון של לאנשים בעלי לקות, כאשר מטרתו היא להגן על כבודו וחירותו של בעל המוגבלות ולאפשר לו חיים תקינים וחופשיים. תחילה חוקק חוק זה בלי להתייחס לנושא הנגישות כלל. אולם ההבנה שנגישות פיזית גוררת נראות של אנשים עם מוגבלויות במסגרות קהילתיות רבות ושנראות זו גורמת למודעות להם, להכרות עמם ולהורדת סטיגמות ונתינת הזדמנויות להם[6], הייתה אחת מהנימוקים שהביאו לתיקון החוק כך שיכיל מושג זה והוספת פרק בחוק העוסק בנושא[7], בשנת 2005.
פרק הנגישות בחוק השוויון מגדיר נגישות כך: ”אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או מופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתוכנית ובפעילויות המתקיימות בהם, והכול באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי.”
התקדים שבו היה השינוי בתפיסה שבבסיסו: לא עוד חסד, כי אם זכותם המלאה של אנשים עם מוגבלות לשוויון, כבוד, והשתתפות פעילה בכל תחומי החיים. יתרה מכך, נוסף לחוק, עקרון האוניברסליות, כלומר, מימוש אותן זכויות במסגרת השירותים המסופקים לחברה ולא במסגרת נפרדת[6].
פרק הנגישות של החוק קובע את החובה להתאים כל מקום שפתוח לציבור וכל שירות הניתן לציבור לאנשים עם כל סוגי המגבלות. לפי חוק זה, כל משרדי הממשלה, בתי המשפט ובתי העסק, לרבות בתי קולנוע, מסעדות פארקים ובתי מלון, חייבים בנגישות מלאה - לדוגמה רמפות לנכים המתניידים בכיסא גלגלים, רמקול המקריא את מספר קו האוטובוס לעיוורים, הנגשת כתוביות בשידורי טלוויזיה ציבוריים לחירשים וכבדי שמיעה ועוד.
חובת הנגישות מדברת על בעלי המוגבלות הפיזית, מוגבלי הראייה, מוגבלי השמיעה, מוגבלות נפשית ומוגבלות שכלית. את רוב פתרונות ההנגשה אמורות לספק הרשויות המקומיות. כמו כן, מעניק החוק כלים לאכיפתו, כגון מערך פקחים בנציבות השוויון לבעלי מוגבלות אשר יוסמכו להוציא צווי סגירה נגד מקומות שאינם נגישים. מלבד הפקחים, יכולים גם אזרחים לתבוע בגין הפרה של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות[8].
עם זאת, נכון לשנת 2009, מדינת ישראל עודנה רחוקה מיישום פרק הנגישות בחוק בשוויון. מעבר לעיכוב ביישום התקנות, ומעבר להסדר המימון לרשות המקומית כיצד לממן את ההנגשה, עיקר הבעיה בה נתקלים בעלי המוגבלות היא המודעות הישראלית. על מנת להוציא את החוק לפועל, מלבד אכיפתו, זקוקים בעלי המוגבלות להכרה ציבורית בצרכים שלהם על מנת שהנגישות בישראל תעלה מדרגה ותבוא לידי ביטוי. כיום בישראל מרבית בתי העסק, המבנים הציבוריים, והפארקים השונים, אינם נגישים ושום צעד לא נעשה לאכיפת חוק השוויון. יוצאים מן הכלל הם עמותותהמגזר השלישי (ללא כוונת רווח), אשר קיבלו על עצמם לקדם את הצדק החברתי והסביבתי בישראל ופועלות על מנת לממש את זכויותיהם של בעלי מוגבלויות וליצור חברה שוויונית בה הנגישות בישראל היא מושג השגור בפי כל ואינו דבר של מה בכך. מלבד אותן עמותות, ממשיכות הרשויות המקומיות בקידום ההנגשה. על מנת לבצע סקרי נגישות, להכרת הצורך הספציפי של המוגבלים, זקוקה המדינה ל-40 מיליון ש"ח. סכום זה אינו נוגע כלל לביצוע עבודות ההנגשה עצמן[9].
נגישות לשירות
בשנת 2005 התווספו התקנות בנוגע לחובת הנגישות בשירות ובשנת 2013 נקבעו תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות),תשע"ג-2013[10], הקובעות כי על פי התקנות, כל גוף המספק שירות לציבור חייב להתאים את נוהלי עבודתו כך שיובטח בהם השירות לאנשים עם מוגבלות כחלק מקהל לקוחותיו, על מנת שיוכלו לקבל את השירות באופן עצמאי, בטיחותי ומכובד. בין השאר מוטלת חובה על ספק השירות לרכוש אמצעי עזר כגון מערכות עזר לשמיעה, ולספק שירותי עזר הנדרשים לסוגי המוגבלות השונים. בנוסף, האדם המקבל את השירות יוכל לבקש לקבל את השירות באמצעי נגיש. הדבר נוגע לגופים וארגונים ציבוריים וכן לפרטיים ועסקיים.
נגישות באתרי אינטרנט ואפליקציות
חובת הנגישות לשירות גם כוללת חובה לבצע התאמות נגישות באתרי אינטרנט ובאפליקציות המספקים שירות או מידע, כך שציבור האנשים עם מוגבלות יוכל לקבל שירות באמצעות האינטרנט כשאר הציבור. ב-2017 הוספה כחלק מחובת הנגישות בשירות הצהרת נגישות בשירותי אינטרנט, המחייבת ארגונים וחברות לציין במקום בולט באתר האינטרנט שלו וביישום שהוא מפעיל, אם יש יישום כזה, הצהרה, בהתאם להנחיות הקבועות בתקן נגישות האינטרנט לעניין הצהרת נגישות, הכוללת מידע בדבר התאמות נגישות שביצע וכן פרטי רכז נגישות ודרכי ההתקשרות עמו. ישנם מספר פטורים ודרישות מופחתות לביצוע הנגישות, כגון חייב אשר המחזור הממוצע שלו עומד על מיליון שקלים חדשים או פחות אשר פטור מביצוע התאמות נגישות לפי סימן זה באתר אינטרנט או יישום שהוא החל להפעיל לפני תחילתן של תקנות אלה.
התאמות הנגישות מאפשרות לאנשים עם מוגבלויות שונות כגון עיוורים ומוגבלי ראיה להשתמש בקורא מסך שיש ביכולתו להקריא מידע מהמחשב, אנשים עם מוגבלות פיזית המתקשים להפעיל את ידיהם וכך את העכבר או את המקלדת, אנשים עם מוגבלויות קוגניטיביות כגון דיסלקסיה והפרעות קשב וריכוז, אנשים עם מוגבלות שמיעה ואנשים עם מוגבלויות אחרות, לעשות שימוש אפקטיבי בשירותים ובמידע המוצעים באתר.
אתר מונגש לפי תקנות הנגישות לשירות הוא אתר שבו בוצעו התאמות לפי תקן ישראלי 5568. התקן הישראלי הוא אימוץ של הנחיות בינלאומיות - הנחיות נגישות לתכני אינטרנט "Web Content Accessibility Guidelines" של ארגון ה W3C הבינלאומי.
תקנות נגישות האינטרנט שעברו ב-2013, במסגרת התקנות שהן חלק מחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, הביאו את ישראל להיות המדינה הראשונה בעולם שמחייבת הנגשה כללית – של אתרי ממשל, גופים ציבוריים, חברות פרטיות ועסקיות, מוסדות אקדמיים ובכלל. זאת, בעוד שבמדינות אחרות חייבו הנגשה רק של אתרי ממשל, ורק בהמשך חייבו את המגזר הפרטי[11].
לבעלי מוגבלויות בישראל הזכות לנגישות למקומות ציבוריים. זכות זו מעוגנת בתיקון לחוק התכנון והבניה החל מיום ה-1 באפריל1972. על פי חוק זה חייב כל מבנה ציבורי שנבנה בישראל לכלול אמצעים שיאפשרו גישה לבעלי מוגבלויות.
חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים)
חוק נגישות נוסף הוא חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים) ה'תשס"ה-2005, אשר מחייב להנגיש שידורי טלוויזיה לחירשים וכבדי שמיעה.
חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית)
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות אוסר על מעסיק להפלות עובד או דורש עבודה מחמת מוגבלותו. סעיף 8 לחוק לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות מרחיב את הגדרת האפליה וקובע "לרבות אי ביצוע התאמות הנדרשות מחמת צרכיו המיוחדים של אדם עם מוגבלות אשר יאפשרו העסקתו".
לפי החוק על המעסיק להתאים את מקום העבודה הסייג הוא - מבלי שהדבר יטיל נטל כבד מדי על המעסיק. השתתפות המדינה במימון התאמות מאפשרת למעסיקים לבצע התאמות ולהתמודד עם הסייג. תקנת השתתפות המדינה במימון התאמות קובעת מענק מותנה שניתן על ידי המדינה לסייע למעסיקים לבצע התאמות. תהליך קבלת השתתפות המדינה בהתאמות: ראשית על מעסיקים לפנות למשרד הכלכלה באתרם. התהליך כרוך במילוי טפסים וקבלת אישור מורשה נגישות על הצורך בהתאמה או על ביצועה.
ארגוני סיוע ועמותות
שלט בכתב ברייל
נושא הנגישות זכה לתשומת לב ציבורית לראשונה בשנת 1980 עם הקמתו של ארגון הגג של ארגוני הנכים ונכים בלתי מאוגדים. בזכותה וברשותה של עליזה בגין והשופטת (בדימוס) ציפורה ברון. ארגון הגג הקים את וועדת דרכי גישה שכללה כ-300 מתנדבים מכל רחבי הארץ שמטרתם הייתה לשנות את הנגישות. הוועדה הייתה פעילה עד שהוקמה עמותת נגישות ישראל, חלק מהמתנדבים עדיין עוסקים בנושא במסגרות שונות[12]. בזכות וועדה זו, הונגשו אזורים רחבים בצפון הארץ ביניהם הירדנית, אתר המצדה, מנהרת הכותל, שמורת הדן, בתי מלון, בתי ספר, בג"ץ בוצר עשה תפנית גדולה בנושא כאשר חייב את היישוב מכבים רעות להנגיש בית ספר לתלמיד בכיסא גלגלים.
עמותות הסיוע הבינו עד מהרה מהרה שישראל רחוקה מליישם את המסקנות לגבי ההנגשה ולצורך העניין לקחו על עצמם העמותות את מלאכת קידום הרעיון והאידאולוגיה שמאחורי הנגישות בישראל. עמותת שקל (שירותים קהילתיים לאנשים עם צרכים מיוחדים) הקימה בשנת 1998 מרכז ישראלי לנגישות, שמטרתו. הגברת המודעות על נגישות בקרב מעצבי המדיניות והציבור, פתיחת מיזמים של נגישות לסביבה ושירות פעיל לבעלי מוגבלות, בנוסף מוציאה העמותה עיתון בשם "עניין של גישה" העוסק בתחום הנגישות.
עמותה נוספת שהייתה פעילה בתחום היא עמותת "במעגלי צדק", שהקימה בשנות ה-2000 מיזם בשם "התו החברתי" – תו איכות ערכי שניתן בחינם והבטיח כי בעסק המחזיק בו ישנה גישה לאנשים עם מוגבלות. התו ניתן ללא תשלום ובשנות פעילותה הפעילה העמותה מתנדבים אשר ערכו ביקורים תקופתיים באותם עסקים ומוודאים שהמקום אכן נגיש.
העמותות העוסקות בנגישות בישראל, אף מקדמות פרויקטים נוספים כגון: מערכות כריזה במעליות ומידע חיוני בכתב ברייל, על מנת לסייע לציבור מוגבלי הראייה, כספומטים נגישים לציבור בעלי המוגבלות אשר יפוזרו ברחבי הארץ.
עיקר פועלן של העמותות וציבור בעלי המוגבלויות הוא המאבק על תודעת החברה הישראלית. על מנת שציבור יראה את הנגישות בישראל כערך המשקף את ערכיה של החברה ואת נכונותה לעזור לחלש, בבחינת "לפני עיוור לא תיתן מכשול"[13].
עמותת נגישות ישראל
נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל, מארחים את משתתפי כנס מנהיגי הנגישות והשילוב הגלובלי המתקיים לראשונה בישראל בבית הנשיא, בשיתוף עמותת נגישות ישראל.
עמותת נגישות ישראל נוסדה בשנת 1999, במטרה לסייע לקידום המודעות של החברה בישראל לעניין הנגישות. היא מתמקדת בעיקר ברמת המודעות של מקבלי ההחלטות בתחום העסקי ובמגזר הציבורי. במסגרת פעילותה, הקימה העמותה אתר אינטרנט חדשני שבו היא מספקת מידע חיוני בנושאי נגישות, עדכון מקומות נגישים ופיתוח טכנולוגי היכול לשרת את אוכלוסיית בעלי המוגבלות. היעד הייחודי לעמותה זו הוא הקמת ספרייה מקצועית לנגישות מבנים ותשתיות. ספרייה אשר נועדה לשרת אנשי מקצוע בתחום ההנגשה ולקדם את הנושא מקצועית.
הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה היא עמותה שנוסדה בשנת 1951 על ידי חיה בם, שהייתה גם המנהלת הראשונה שלה במשך 26 שנים. הספרייה פועלת מתוך מטרה להגשים את זכותם של עיוורים, לקויי ראייה וקריאה להשכיל וליהנות מתרבות, ידע ואקטואליה, ומובילה את תחום הנגשת התרבות, התוכן והמידע בישראל. המרכז לתרבות מונגשת, מיסודה של הספרייה לעיוורים, מהווה את משכנה החדש של הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה.
.jpg)
