PROFILPELAJAR.COM

מתקפת נארווה (15–28 בפברואר 1944)
	המפה הסובייטית של תחילת המבצע האסטוני (פברואר–אפריל 1944)
	מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
	מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	15 בפברואר 1944 – 28 בפברואר 1944 (14 ימים)
מקום	נארווה, אסטוניה
קואורדינטות	59°23′00″N 28°12′00″E / 59.38333333°N 28.2°E
הצדדים הלוחמים
ברית המועצות	גרמניה הנאצית
מנהיגים
יוסיף סטלין	אדולף היטלר
מפקדים
לאוניד גובורוב	יוהנס פריסנר
כוחות
200,000	123,541; 100 כלי רכב משוריינים ; 1,500 קני ארטילריה; 400 מטוסים
אבדות
לא ידוע	לא ידוע

מתקפת נארווה (15–28 בפברואר 1944) הייתה קרב בין פלגת הארמייה נארווה לחזית לנינגרד הסובייטית על מחוז אידה-וירו החשוב מבחינה אסטרטגית.^[4] בזמן המבצע, סטלין היה מעוניין באופן אישי לכבוש את אסטוניה, וראה בכך תנאי מוקדם להוצאת פינלנד מהמלחמה. ארמיית ההלם השנייה הרחיבה את ראש הגשר בביצת קריבאסו דרומית לנארווה, וניתקה זמנית את מסילת הברזל מאחורי קבוצת שפונהיימר. גנרל ארמייה לאוניד גובורוב לא הצליח לנצל את ההזדמנות של כיתור פלגת הארמייה הגרמני הקטנה יותר שהזעיקה תגבורת. אלה הגיעו בעיקר מהאסטונים החדשים שהתגייסו (אנ'), שהיו מונעים להתנגד לכיבוש מחדש הסובייטי הממשמש ובא. קורפוס הרובאים של המשמר ה-30 הסובייטי וקורפוס הרובאים ה-124, שחידשו את הפעולה הסובייטית, הותשו על ידי קורפוס הפאנצר אס אס השלישי בקרבות אכזריים. המתקפה הופסקה ב-20 בפברואר. במקביל ליום העצמאות של אסטוניה (אנ') ב-24 בפברואר, השמידו הרגימנטים ה-45 וה-46 הטריים של הוואפן-גרנדיר אס אס (הרגימנטים האסטונים 1 ו-2 (אנ')), את ראש הגשר הסובייטי Riigiküla מצפון לנארווה.

רקע

כיבוש המחוז של נארווה הממוקם בין מפרץ פינלנד לאגם פייפסי הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית גדולה לכוחות המזוינים הסובייטים. הצלחת המבצע האסטוני הייתה מספקת התקדמות ללא הפרעה לאורך החוף לטאלין, מה שהיה מאלץ את קבוצת ארמיות צפון לסגת מאסטוניה מחשש לכיתור. עבור הצי הבלטי, שנלכד במפרץ המזרחי של מפרץ פינלנד, טאלין הייתה היציאה הקרובה ביותר לים הבלטי.^[2] הרחקה של קבוצת הארמיות צפון מאסטוניה הייתה חושפת את דרום פינלנד להתקפות אוויריות ואמפיביות שיגיעו מבסיסים אסטוניים. הסיכוי להתקדמות לפרוסיה המזרחית דרך אסטוניה^[5] משך ביתר שאת את הפיקוד הראשי הסובייטי, שכן נראה היה שהוא מקרב את ההתנגדות הגרמנית לקריסה.^[6] לאוניד גובורוב, מפקד חזית לנינגרד, וולדימיר טריבוץ (אנ'), מפקד הצי הבלטי, הכינו תוכנית להשמדת קבוצת הארמיות צפון.^[6]^[7] סטלין הורה על לכידת נארווה בכל מחיר לא יאוחר מ-17 בפברואר:^[8]

חובה שכוחותינו יתפסו את נרווה לא יאוחר מ-17 בפברואר 1944. זה נדרש הן מסיבות צבאיות והן מסיבות פוליטיות. זה הדבר הכי חשוב כרגע. אני דורש ממך לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי לשחרר את נרווה לא יאוחר מהתאריך המצוין.

— י. סטלין

לאחר כישלונה של חזית לנינגרד במילוי הפקודה, נתן סטלין הוראה חדשה ב-22 בפברואר: לפרוץ את ההגנה הגרמנית, לכבוש את נמל פרנו שבדרום אסטוניה, לנתק את החיילים הגרמנים באסטוניה, לכוון שתי ארמיות לעבר דרום מזרח אסטוניה. הם המשיכו לעבור דרך לטביה, ופתחו את הדרך לפרוסיה המזרחית ולמרכז אירופה. ב-22 בפברואר, כשהמתקפה שלהם נעצרה במשך שלושה שבועות, הציגה ברית המועצות לפינלנד תנאי שלום.^[8] בעוד שפינלנד ראתה בתנאים בלתי מקובלים, המלחמה שהתחוללה סביבם נראתה מסוכנת מספיק כדי להמשיך לנהל משא ומתן. כדי לדחוף את פינלנד לתנאי שלום לא נוחים, סטלין היה צריך לכבוש את אסטוניה.^[5] משאלתו של סטלין הייתה פקודה למפקדי חזית לנינגרד – כשראשיהם מונחים על כף המאזניים.^[9]

קרב קודם

הארטילריה של ארמיית ההלם השנייה פתחה באש על עמדות גרמניות ב-11 בפברואר דרומית לנארווה. קורפוס הרובאים של המשמר ה-30, יחידה מובחרת המשמשת בדרך כלל לפריצת קווי הגנה, הצטרף ליחידות הסובייטיות שניסו לכבוש את תחנת אובר.^[1] רובאי המשמר הרחיבו את ראש הגשר לעשרה קילומטרים לאורך החזית. שרידי דיוויזיות הרגלים הגרמניות ה-227 וה-170 נסוגו.^[5]^[10] מייג'ור גנרל רונצוב הורה על הסתערות אווירית וארטילרית על הכפר אובר, כאשר דיוויזיית הרובאים ה-64 של המשמר (אנ') תפסה אותו בהתקפת פתע ב-13 בפברואר. חצי קילומטר מערבה מתחנת הרכבת אובר, גדוד רובאי המשמר 191 חתך את מסילת הברזל שני קילומטרים מהכביש המהיר של טאלין, שהיה המוצא האחרון עבור פלגת הארמייה שפונהיימר, אך הם נהדפו על ידי דיוויזיית הרגלים ה-170 וגדוד הטנקים ה-502.^[2]^[10] דיוויזיות הרובאים ה-98 וה-131 של ברית המועצות (קורפוס הרובאים ה-43) הקימו ב-12 בפברואר ראש גשר בגדה המערבית של נהר נארווה (אנ') המשתרע מפאתי סיוורצי של העיר נארווה ועד רייגיקולה.^[10]

חטיבת הרגלים הימית הסובייטית, עם כוח של 517 חיילים, החלה במבצע נחיתת מרקולה ב-14 בפברואר, ונחתה ישירות מול ארטילריית החוף הגרמנית. גדוד נורווגיה ושומרי החופים, הנתמכים על ידי שלושה טנקי טיגר הגיבו במהירות. בעוד הארטילריה של ארמיית ההלם השנייה שהוצבה ליד אובר לא הצליחה להתחיל את התקפתם במועד המוסכם, תוך שבע וחצי שעות של לחימה עזה, ראש החוף הסובייטי הושמד.^[1]

הכנות

סובייטיות

ב-9 בפברואר, גנרל הארמייה לאוניד גובורוב מחזית לנינגרד הורה לארמיית ההלם השנייה לפרוץ את קו ההגנה הגרמני מצפון ומדרום לעיר נרווה עד 17 בפברואר, להזיז את החזית חמישים קילומטרים מערבה ולהמשיך לכיוון העיירה רקוורה. ליחידות סובייטיות בעלות ניסיון מהמצור על לנינגרד היה מספר לא מבוטל של נשים בשורותיהן.^[5] נסיגה הייתה גוררת עונש מוות.^[11] לאחר הכישלון הראשוני במילוי פקודותיו של גובורוב, הנחית לוטננט גנרל איוואן פדיונינסקי, מפקד ארמיית ההלם השנייה, את דיוויזיית הרובאים ה-13 מהעתודה מעבר לנהר נארווה בברידג'הד קריבאסו כדי לתמוך במתקפה של קורפוס הרובאים ה-30 של המשמר. תחנת אובר. כמילואים נוספים, הביא פדיונינסקי ב-20 בפברואר, את קורפוס הרובאים ה-124 וחיזק אותו בארטילריה של הדיוויזיות ההרוסות.^[1]

גרמניות

דיוויזיית המתנדבים ה-20 של האס אס האסטונית (אנ') הועברה במהלך השבוע שלאחר 13 בפברואר. הדיוויזיה, שתוגברה באסטונים שזה עתה התגייסו, צורפה לקורפוס הפאנצר אס אס השלישי. הם היו אמורים להגן על הקו מול דיוויזיית הרובאים ה-378 (אנ'), גדוד המקלעים ה-340 וגדוד התותחנים ה-803 של זניט בראש גשר רייגיקולה שבעה קילומטרים מצפון לעיר נרווה.^[5] מכיוון שזה היה כיוון ההתקפה הסובייטי העיקרי לעת עתה, ביצרו האסטונים בטירוף את הקו בשדות מוקשים, תיל דוקרני מכוסה במספר רב של כלי ארטילריה מעבר לנהר מצפון לראש הגשר. השטח היה מוכר היטב לחלק מהאסטונים, שכן לפני המלחמה אותר במקום שדה תרגול רובאים צבאי.^[1]

פריסות

סובייטיות

קורפוס הרובאים של המשמר ה-30 – גנרל לוטננט ניקולאי סימוניאק (אנ')
קורפוס הרובאים ה-43 – גנרל מאיור אנטולי אנדרייב
קורפוס הרובאים ה-109 – גנרל מאיור איבן אלפרוב
קורפוס הרובאים ה-124 – גנרל מאיור וולדר דמברג
גדודי טנקים כבדים של המשמר 46, 260 ו-261 וגדודי ארטילריה מתנייעים נפרדים 1902^[12]
קורפוס ארטילריית ההבקעה השלישי – גנרל מאיור נ.נ. זדנוב
קורפוס הטנקים של המשמר השלישי – גנרל מאיור י.א. ווצ'נקו

גרמניות

קבוצת ארמיות צפון הורתה על פריסת פלגת הארמייה נארווה ב-22 בפברואר בעמדות הבאות: קורפוס הפאנצר אס אס השלישי מצפון לנארווה וראש הגשר בגדה המזרחית של הנהר, הקורפוס ה-43 נגד ראש הגשר קריבאסו מדרום. של העיר והקורפוס ה-26 לגזרה שבין קריבאסו לאגם פייפסי. נכון ל-1 במרץ 1944, היו בסך הכל 123,541 אנשי צוות הכפופים לקבוצת הארמיות לפי סדר הקרב המוצג ישירות למטה:^[2]

הקורפוס ה-26 – גנרל חיל הרגלים אנטון גרסר
הקורפוס ה-43 – גנרל חיל הרגלים קרל פון אופן (אנ')
קורפוס הפאנצר אס אס השלישי – SS-אוברגרופנפיהרר פליקס שטיינר

יחידות נפרדות:

הגזרה המזרחית, הגנת החוף (צוות הדיוויזיה השנייה נגד מטוסים כמפקדה) – גנרל לויטננט אלפונס לוצ'ני (אנ')
- הרגימנט האסטוני "רבאל" (אנ')
- 3 גדודי המשטרה האסטונית
- 2 גדודי אוסט אסטוניים

יחידות צבאיות אחרות:

פיקוד ארטילריה מס' 113
פיקוד עליון מס' 32
גדוד הפאנצר הכבד ה-502 (אנ')
גדוד נגד טנקים 752
גדוד חי"ר מיוחד (אימונים) 540

המצב בחזית

המצב בחזית נרווה הפך באמצע פברואר לאסון עבור הגרמנים.^[9] חזית לנינגרד יצרה שני ראשי גשר מצפון ומדרום לעיר, הקרוב ביניהם במרחק של כמה מאות מטרים מהכביש המהיר נארווה – טאלין. פלגת הארמייה שפונהיימר הייתה בסכנת כיתור. ההגנה על הכביש המהיר הוקצתה ליחידות חי"ר קטנות מדיוויזיות השדה של הלופטוואפה (אנ') ה-9 וה-10, נתמכות על ידי טנקי פנתר שנפרסו כל כמה מאות מטרים לאורך הכביש המהיר. הם הסתירו תצפית ישירה על הכביש המהיר על ידי הצבת ענפי עצי אשוח לאורכו. עם זאת, זה לא הסיט את דעתה של הארטילריה הסובייטית מלשמור על הכביש המהיר בהפצצה מתמדת. האמונה של קבוצת שפונהיימר, שההגנה יכולה להמשיך כך, התחילה להתמעט.^[1]

פעילות קרבית

מדרום לנארווה

לאחר התקפה ארטילרית כבדה ב-15 בפברואר, דיוויזיית משמר הרובאים הסובייטית פרצה למסילת הרכבת במרחק של 500 מטרים ממערב לתחנת אובר, אך מתקפה חזקה של מפציצי הצלילה הגרמנים יונקרס Ju 87 הצמידה אותם. מסילת הרכבת נארווה - טאלין, שתספקה את קורפוס הפאנצר אס אס השלישי ברחבי העיר, נותקה בשני מקומות, ואיימה לכתר את הדיוויזיה הגרמנית. במהלך הפעולה איבד קורפוס הרובאים של המשמר ה-30 הסובייטי 7,773 חיילים והפסיק להתקיים כיחידה כשירה לקרב.^[10] יחידות של קבוצת שפונהיימר המשיכו להתקפת הנגד, ועצרו את התקדמות קורפוס הרובאים הסובייטי.^[9]^[13] למרות התנגדות כבדה של דיוויזיית הרגלים הגרמנית ה-61, קורפוס הרובאים תקף בעוצמה חזקה מאחורי מסילת הברזל. יוהנס פריסנר, מפקד פלגת הארמייה, זירז את כוחותיו דרומה נגד התקדמות קורפוס הרובאים ה-124. דיוויזיית הרגלים הגרמנית ה-61 ודיוויזיית הפאנצר פלדהרנהאלה, בתמיכת גדוד הטנקים הכבדים 502, הדפו את קורפוס הרובאים בחזרה לביצה בקרב קשה. לאחר המתקפה, קורפוס הרובאים של המשמר ה-30 הסובייטי הוחלף בקורפוס הרובאים ה-109.^[5] דיוויזיית הרגלים 214 ניתקה דיוויזיית רובאים משאר כוחותיה ב-28 בפברואר. קורפוס הרובאים הסובייטי ה-43 שיקם את המצב.^[1]

מצפון לנארווה

שטיינר הטיל את הדיוויזיה האסטונית לקרב ב-20 בפברואר. בהיותה הראשונה שנכנסה לנארווה, לדיוויזיה היו הרגימנטים האסטוניים הראשון והשני הפרידו בין שני ראשי הגשר ברייגיקולה ובסליברסטי ב-21 בפברואר. כישלון התקפות הגישוש שלהם הבהיר שתקיפות ישירות בלתי אפשריות בגלל הסוללות מעבר לנהר. במקום זאת, יושמו טקטיקות "גלגול" שלמדו קצינים במכללה להגנה הלאומית של אסטוניה לפני מלחמת העולם השנייה.^[1] משמעות הדבר הייתה הצבת מחלקות סער קטנות בתעלות הסובייטיות, אשר הארטילריה לא יכלה לזהות. זה נחשב לעניין של כבוד לאומי להשמיד את ראש הגשר הסובייטי עד 24 בפברואר – יום העצמאות של אסטוניה. ראש הגשר חוזק ברגימנט הרובאים ה-1078 של דיוויזיית הרובאים ה-314 (אנ'), והגדיל את מספר המגינים ל-776 ו-14 תותחי סער. פיקוד חזית לנינגרד השתכנע מאש ארטילרית ממוקמת היטב, שכילתה חזרה כל התקפה אפשרית.^[11] הגדוד ה-2, הרגימנט האסטוני ה-2 והתותחנים הגרמניים נראו כאילו מבצעים הסתערות ישירה בעוד מחלקה של פלוגה 6 השליכה את עצמה לתעלות הסובייטיות. בתחילה התנגדו הסובייטים אך לאחר שנגמרו רימוני היד, הם נאלצו לסגת מעל הנהר הקפוא.^[1]^[13]

לאחר מכן

מדרום לנארווה

הכישלונות בחזית נארווה הגיעו כהפתעה לא נעימה להנהגת חזית לנינגרד, והם האשימו בזאת את הגעתה של הדיוויזיה האסטונית.^[11] מאז תחילת ינואר איבדה חזית לנינגרד 227,440 חיילים הרוגים, פצועים או נעדרים בפעולה, שהיוו יותר ממחצית החיילים שהשתתפו במבצע לנינגרד-נובגורוד. שני הצדדים מיהרו לתגבר את כוחותיהם.^[9]^[14] הארמייה ה-59 הובאה לנארווה וקורפוס הרובאים האסטוני ה-8 הוצב בפיקוד חזית לנינגרד. הכוחות שזה עתה הגיעו תקפו מערבה מראש הגשר קריבאסו מדרום לנארווה וכיתרו את העמדות של דיוויזיית הרגלים ה-214 ושני גדודי אוסט אסטונים. ההתנגדות של היחידות המכותרות העניקה לפיקוד הגרמני זמן לנוע בכל הכוחות הזמינים ולעצור את התקדמות הארמייה ה-59.

מצפון לנארווה

המשימה הבאה של הדיוויזיה האסטונית הייתה השמדת ראש הגשר של סיוורצי המוגן על ידי דיוויזיית הרובאים ה-378 שמנתה 1,100 חיילים מצוידים ב-20 תותחי סער. על ההתקפה פיקד השטנדרטנפיהרר פאול ונט.^[2] הרגימנט האסטוני הראשון ביצע הסתערות ישירה על ראש הגשר ב-29 בפברואר. במקביל, הרגימנט האסטוני השני, בניסיון לתקוף מהאגף השמאלי, נתקל בביצורים סובייטיים ובשדה מוקשים, אותו חצה. כשהגדוד ה-1, הרגימנט האסטוני השני, איבד כמעט את כל הקצינים שלו, אונטרשררפיהרר האראלד נוגיסקס לקח את הפיקוד על המתקפה. הוא שינה מיד טקטיקה, והעמיס כמות של רימוני יד על כמה מזחלות, כדי שהתוקפים לא יצטרכו לזחול בחזרה לאספקה מעל שדה המוקשים. עם העברת רימוני היד לאורך התעלות, נדחס ראש הגשר מצפון בטקטיקת ה"גלגול". רגימנט הפאנצרגרנדיר אס אס ה-24 "דנמרק" כבש את בית הקברות סיוורצי, תקף מהפרברים הצפוניים של נארווה,^[2]^[1] אך הם לא יכלו להשמיד עמדה של מקלע סובייטי בתוך אנדרטה מסיבית מגרניט שהוקמה להנצחת החיילים שנפלו של הצבא הצפון-מערבי הלבן במהלך מלחמת העצמאות של אסטוניה. בסופו של דבר, המקלענים נהרגו על ידי מטיל להביורים. עמדה נוספת של מקלעים הייתה בהריסות טנק טיגר, שהושמד על ידי אגו לורפארג, שירה לעברו עם תותח 45 מ"מ סובייטי שנתפס.^[1]^[15] ראש הגשר הסובייטי נדחס לתוך כמה מאות מטרים של גדת הנהר מסביב להריסות רובע ופסקולה עד 5 במרץ. בהתקפת פתע של הרגימנט האסטוני הראשון, ראש הגשר פוצל לשלושה חלקים ו"גולגלו" עליו רימוני יד.^[1]^[15] ראש גשר סובייטי קטן שעדיין נותר בגדה המערבית טוהר על ידי הגדוד ה-2, הרגימנט האסטוני השני ב-6 במרץ.^[1]

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² ¹³ Mart Laar (2006). Sinimäed 1944: II maailmasõja lahingud Kirde-Eestis (Sinimäed Hills 1944: Battles of World War II in Northeast Estonia) (באסטונית). Tallinn: Varrak.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Toomas Hiio (2006). "Combat in Estonia in 1944". In Toomas Hiio; Meelis Maripuu; Indrek Paavle (eds.). Estonia 1940–1945: Reports of the Estonian International Commission for the Investigation of Crimes Against Humanity. Tallinn. pp. 1035–1094.
^ Jaan Kuningas. "1944. aasta veebruar. Võitlus Narva pärast (February 1944. Battle for Narva)". Postimees (באסטונית). אורכב מ-המקור ב-2012-03-23. נבדק ב-2009-07-22.
^ David M. Glantz (2001). The Soviet-German War 1941-1945: Myths and Realities (PDF). Glemson, South Carolina: Strom Thurmond Institute of Government and Public Affairs, Clemson University. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-07-09. נבדק ב-2009-07-21.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Евгений Кривошеев; Николай Костин (1984). "I. Sraženie dlinoj v polgoda (Half a year of combat)". Битва за Нарву, февраль-сентябрь 1944 год (The Battle for Narva, February–September 1944) (ברוסית). Tallinn: Eesti raamat. pp. 9–87.
^ ¹ ² В.Бешанов (2004). Десять сталинских ударов (Ten Shocks of Stalin). Харвест, Minsk.
^ Иван Иванович Федюнинский (1961). Поднятые по тревоге (Risen by Agitation). Воениздат, Moscow.
^ ¹ ² David M. Glantz (2002). The Battle for Leningrad: 1941-1944. Lawrence: University Press of Kansas.
^ ¹ ² ³ ⁴ Laar, Mart (2005). "Battles in Estonia in 1944". Estonia in World War II. Tallinn: Grenader. pp. 32–59.
^ ¹ ² ³ ⁴ F.I.Paulman (1980). Ot Narvy do Syrve (From Narva to Sõrve) (ברוסית). Tallinn: Eesti Raamat.
^ ¹ ² ³ V. Rodin (5 באוקטובר 2005). "Na vysotah Sinimyae: kak eto bylo na samom dele. (On the Heights of Sinimäed: How It Actually Was)" (ברוסית). Vesti. {{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires |journal= (עזרה)
^ Операция "Нева-2" http://www.rkka.ru/memory/baranov/6.htm chapter 6, Baranov, V.I., Armour and people, from a collection "Tankers in the combat for Leningrad"Lenizdat, 1987 (Баранов Виктор Ильич, Броня и люди, из сборника "Танкисты в сражении за Ленинград". Лениздат, 1987)
^ ¹ ² Unpublished material from the official war diary of the army detachment "Narwa"
^ L. Lentsman (1977). Eesti rahvas Suures Isamaasõjas (Estonian Nation in Great Patriotic War) (באסטונית). Tallinn: Eesti Raamat.
^ ¹ ² Harald Riipalu (1951). Siis, kui võideldi kodupinna eest (When Home Ground Was Fought For) (באסטונית). London: Eesti Hääl.