מתכת חמה הוא כינוי לעידן וטכנולוגיות בדפוס הבלט, שהתאפיין בכך שפעולת יציקת הגופנים נעשית כחלק מפעולת הסדר.

טכנולוגיית המתכת החמה החלה בעשורים האחרונים של המאה ה-19, והוחלפה בהדרגה, החל ב-1950 על ידי שיטות סדר והדפסה אופטיות.

במאה ה-15 החלה מהפכת הדפוס, שהתבססה על דפוס גוטנברג. לדפוס היו השפעות והשלכות מרחיקות לכת על העולם והתרבות.

השיטה מבוססת על יציקת מספר גדול של אותיות מנתך עופרת, סידורן לפי כתב היד, והדפסה בעזרתן על נייר. יציקת והכנת האותיות נעשתה בתחילה בבתי הדפוס עצמם, ועברה בהמשך לבתי יציקת אותיות (Type foundry).

כל בית דפוס החזיק מלאי גדול של אותיות כאלה, שמוחזרו מעבודה אחת לשנייה. במהלך המהפכה התעשייתית השתכללו טכנולוגיות הדפוס, מכבש הדפוס הוחלף, ופעולות נוספות מוכנו, אך עד אמצע המאה ה-19 פעולת הסדר נשארה ביסודה זהה לאופן בו נעשתה מאז המאה ה-15, והייתה צוואר בקבוק בהוצאת ספרים ועיתונים. מלאכת הסדר אטית ומייגעת, ובתי הדפוס העסיקו סדרים רבים, והחזיקו מלאי גדול של אותיות עופרת, ממגוון גדלים וגופנים, שנשחקו והיו זקוקים להחלפה וחידוש. קרה לא אחת שבאמצע סידור עבודת דפוס התברר שאין מספיק אותיות בבית הדפוס כדי לסיימה. הביטוי האנגלי out of sorts, שמשמעו אובד עצות, או חסר ישע, מבטא מצב כזה: אותיות העופרת נקראות באנגלית sort (אנ').

במאה ה-19 נעשו ניסיונות רבים למכן את הסדר, החל ב-1820, וביתר שאת מאז שנות ה-60 של המאה. רובם המכריע של ניסיונות אלו היה מבוסס על חיקוי פעולת הסדר הידני, כאשר האותיות מוחזקות ב"מחסנית", משוחררות ממנה לפי הסדר הנכון בעזרת מקלדת, ומסתדרות בשורה. הומצאו כ-100 מכונות שונות כאלו^[1], שרובן המכריע מעולם לא זכו לשימוש, ומהמעטות שכן זכו לשימוש, מספר לא רב של מכונות נבנו.

ב-1886 הופיעה מכונת סדר, שהומצאה על ידי אמריקאי שהיגר לארצות הברית מגרמניה, בשם אוטמר מרגנתהאלר (Ottmar Mergenthaler), שלא השתמשה באותיות מוכנות מראש, אלא ייצרה שורה שלמה שמשמשת להדפסה, על ידי יציקתה מנתך עופרת.

מכונת לינוטייפ החליפה הן את הסדר, והן את בית היציקה: במקום לסדר את האותיות, המכונה מסדרת "מטריצות", או אמהות דפוס, בעזרתן היא יוצקת שורה מוכנה להדפסה. פעולת הסידור הידנית הוחלפה בהקלדה, וקצב הסידור הוכפל בערך פי שש, לפי ההערכה המקובלת. בנוסף לשיפור בפריון העבודה, שימוש במכונה פטר את בתי הדפוס מהצורך להחזיק מלאים עצומים של אותיות עופרת שנשחקות וזקוקות להחלפה וריענון תמידיים, והבטיח שכל עבודת דפוס תיעשה בעזרת אותיות חדשות וחדות. בתום עבודת הדפסה, השורות מותכות לשימוש חוזר. החזקת מלאי נתך עופרת פשוטה, זולה, וחסכונית במקום לאין ערוך מהחזקת מלאי מספיק של אותיות דפוס ממוינות, המאוכסנות במגרות מתאימות לסידור.

השיטה החדשה התפשטה במהירות, בעיקר לסידור עיתונים, בהם פעולת הסדר הייתה למעשה הגורם המגביל: בעיתונים הגדולים ביותר עמלו יותר ממאה סדרים על סידור עיתון יומי של לא יותר משמונה עמודים. כמעט כל העיתונים בעולם, ובוודאי כל הגדולים השתמשו במכונה. עיתון הניו יורק טיימס סודר בעזרת לינוטייפ עד 1978, ועיתונים עבריים המשיכו להשתמש במכונה עד אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. גרוטאת מכונה כזו מוצבת בחזית בית העיתונאים על שם סוקולוב בתל אביב.

עד 1920 הופיעו מכונות סדר נוספות שהתבססו על יציקה - חלקן יצקו שורה שלמה, כמו הלינוטייפ, ואחרות שסידרו ויצקו אותיות בודדות. אחת מהן, מונוטייפ, עברה את מבחן הזמן.

ארבע מכונות "מתכת חמה" זכו לתפוצה נרחבת, ומתוארות להלן. אלו הן לינוטייפ (ואינטרטייפ, מכונה "תואמת לינוטייפ", ומספר תואמים נוספים), מונוטייפ, "לדלו" (Ludlow Typograph), ו"אלרוד" (Elrod) (שאינה מכונת סדר).

"המתכת החמה" מצריכה, מלבד מכונות היציקה, גם מערכת תומכת למחזור ה"חומר" בסיום עבודת דפוס, ויציקתו למטילים מתאימים להזנה לכוריהן. מספר יצרנים מילאו את החלל הזה, במערכות ברמות תחכום שונות.

כל מכונות הסדר והיציקה בשיטת "מתכת חמה" מכילות כור ובו הנתך, ומערכת שמזריקה אותו לתבנית ברגע המתאים.

במכונות הראשונות הכורים הופעלו בגז, ואפילו בקרוסין במקומות בהם לא הייתה אספקת גז זמינה. בעשורים הראשונים של המאה העשרים החליפו אותם כורים המופעלים בחשמל. שמירה על טמפרטורה נכונה חשובה, ומהווה אתגר הנדסי. נתך קר מדי (או "לא מספיק חם") לא ממלא את התבנית, ובפרט את המטריצה באופן מושלם, ומייצר אות פגומה. נתך חם מדי דורש זמן קרור ארוך ומגביל את קצב העבודה. בדרך כלל בכור מספר גופי חימום, שאחד מהם מווסת את הטמפרטורה של הפיה דרכה מוזרק הנתך לתבנית, ואחרים מבקרים גוף הכור. בכור בנויה משאבה פשוטה - בוכנה נדחפת מלמעלה אל מבנה גלילי בגוף הכור, ומזריקה את הנתך דרך צוואר לפיה, שמזריקה אותו לתבנית היציקה. בתום הפעולה הבוכנה מורמת, ונתך חדש ממלא את החלל הגלילי, בהכנה למחזור הפעולה הבא.

בכור כמה עשרות קילוגרמים של נתך - בלינוטייפ כ-20 ק"ג^[2]. במשך העבודה נצרך נתך, ועופרת חדשה מוזנת לכור, בדרך כלל באופן רצוף, כך השכור נשמר מלא.

ערכים מורחבים – לינוטייפ, מכונת לינוטייפ

הדגם הראשון של לינוטייפ הופיע ב-1886. פיתוח המכונה נמשך, וב-1892 הציגה החברה את הדגם "לינוטייפ 1". כל הדגמים הבאים פועלים באותו עקרון פעולה, ומכלוליהם השונים דומים או זהים למכלולים של דגם 1.

המכונה משתמשת במחסנית שמכילה 90 "ערוצים", כשבכל ערוץ כ-20 מטריצות של אות מסוימת. לעומת השיטה הקודמת, בה נחוץ להחזיק מספיק אותיות להדפסת מספר עמודים בספר או בעיתון, בלינוטייפ מספיקות מספר מטריצות הנחוצות להדפסת שורה אחת: אחרי יציקת כל שורה, המטריצות מוחזרות לערוצים המתאימים במחסנית ליציקת השורות הבאות.

ב-1914, אחרי שהפטנטים החשובים פגו, החלה חברת אינטרטייפ, שעסקה עד אז בייצור חלפים ומתן שירות למכונות לינוטייפ, לייצר ולמכור מכונות תואמות. בנוסף, פתחה החברה מפעלי ייצור באנגליה ובגרמניה, שפעלו כחברות עצמאיות או עצמאיות למחצה, ופיתחו דגמים ייחודיים, אותן ייצרו לצד דגמים תואמים לדגמי חברת האם. במרוצת השנים יוצרו "תואמי לינוטייפ" בגוש המזרחי, על ידי חברת Ленполиграфмаш, וידועות מכונות שכנראה יוצרו בדרום אמריקה, במפעלים לא ידועים.

מספר הערוצים במחסנית מגביל את מספר האותיות השונות בהן ניתן להשתמש בעבודת הדפסה אחת. כדי להשתמש באותיות אחרות או גודל שונה, יש להחליף מחסנית. כדי להתגבר על המגבלה, הציגה החברה כמה שכלולים: מכונות בהן ניתן להתקין שתיים או ארבע מחסניות, ביניהן ניתן להחליף במהירות, ומכונות עם "מחסנית עזר" בת 34 ערוצים, להגדלת מספר האותיות השונות ל-123.

מכונות אלו יוצקות שורה שלמה להדפסה, כשהשורות היצוקות מהוות את גוף הטקסט של טור או עמוד, אך מוגבלות בגודל האותיות שהן יכולות לצקת, ודרושים פתרונות אחרים לכותרות.

בתחום העיתונות מכונת הלינוטייפ השיגה שליטה מוחלטת, ובנוסף הייתה הפתרון המוביל בסידור והדפסת טקסטים, כמו חוברות הדרכה, עלונים, ושימושים נוספים בהם לא נדרשת שליטה טיפוגרפית מדויקת.

ב-1936 פעלו ברחבי העולם כ-75,000 מכונות לינוטייפ, וכמה עשרות אלפי מכונות אינטרטייפ^[3], ויותר מ-100,000 מכונות יוצרו עד תום הייצור ב-1972^[4] (בגוש המזרחי הייצור נמשך לפחות עד 1974). בישראל הופעלו בסוף שנו השישים של המאה העשרים יותר מ-250 מכונות כאלו. אלפי גופנים שונים ביותר מ-100 אלפביתים היו זמינים - רובם מחברת לינוטייפ, אך גם של יצרני מטריצות אחרים, ובפרט חברת אינטרטייפ. המכונה מתאימה בשינוי זעיר להדפסה באלפביתים הנכתבים מימין לשמאל, כמו עברית וערבית - צורת האות מוטבעת במטריצה הפוכה, כשראשה למטה ורגליה למעלה, והמגש שאוסף את השורות המודפסות נהפך בכיוונו.

בשנות ה-30 של המאה הוצג שכלול נוסף, המבוסס על שיתוף פעולה בין חברת מרגנתהאלר, יצרנית הלינוטייפ, וחברת טלטייפ, יצרנית טלפרינטרים מובילה, בשם TTS (Teletypesetter). בשיטת עבודה זו, מכונת הלינוטייפ מופעלת על ידי סרט נייר מנוקב במקום המקלדת (שעדיין זמינה לשימוש).

ניגוד לסרט הנייר בו משתמשת מונוטייפ (המתוארת בהמשך), הסרט בו השתמשה מערכת TTS מתאים לתקשורת, בדומה לסרטי נייר שמשמשים מערכות טלטייפ^[5]: סרט שנוצר במקום אחד יכול להישלח בקווי תקשורת לאתר מרוחק, בו מנוקב סרט שני שהוא עותק של המקורי, וסרט זה משמש להפעלת המכונה. באופן זה ניתן להשתמש בכתבים מרוחקים, לשלוח ידיעות "מוכנות ליציקה" מסוכנויות הידיעות למספר עיתונים שונים, ולשתף תוכן בין עיתונים, בלי צורך לסדר אותו בנפרד לכל עיתון.

השימוש ב-TTS התפשט וזכה לתפוצה נרחבת החל בשנות החמישים של המאה, ולווה בהגדלת קצב הפעולה המרבי של המכונה: בהפעלה ידנית, קצב הפעולה של המכונה מוגבל למהירות ההקלדה של הסדר, אך TTS מאפשר לסדר טקסט בקצב שמוגבל רק על ידי המכונה עצמה. לינוטייפ ואינטרטייפ הציגו בשנים הבאות מכונות שעובדות בקצב גבוה פי שלושה או ארבעה מקצב הקלדה מרבי של סדר מיומן, לפי סרט נייר שנוקב בנפרד, ויוצקות עד 15 שורות בדקה, כמעט ללא השגחה - בצורת עבודה זו מפעיל המכונה אינה הסדר, אלא מכונאי, שיכול לשרת מספר מכונות בעת ובעונה אחת.

הגמישות הטיפוגרפית שמאפשרת המכונה מוגבלת: כך למשל קשה או אי אפשר לערב תווים מגופנים שונים בשורה אחת, קשה להשיג שליטה מדויקת על הרווחים בין המילים, ואין שליטה על הרווח בין אותיות במילה. הוצאות ספרים בדרך כלל העדיפו להשתמש במכונת מונוטייפ, המתוארת בסעיף הבא.

ערך מורחב – מונוטייפ

בין הממציאים שניסו למכן את הסדר היה האמריקאי טולברט לנסטון (Tolbert Lanston). אחרי כמה ניסיונות, שלא התבססו על יציקה ולא צלחו, הציג לנסטון ב-1890 את מערכת המונוטייפ. בדומה ללינוטייפ, המכונה יוצקת את האותיות לדפוס לפי הסדר, ובגמר העבודה ה"חומר" ממוחזר למטילי נתך עופרת. שלא כמו הליוטייפ, מונוטייפ יוצקת כל אות בנפרד, ושמה נבחר כדי להדגיש את העובדה הזו. המערכת מורכבת משני חלקים: מקלדת, עליה מתבצעת פעולת הסדר, שמנקבת בסרט נייר את הוראות היציקה, ומכונת יציקה נפרדת, שקוראת את הסרט מהסוף להתחלה, ויוצקת את האותיות והרווחים ומסדרת אותן בשורה. בסיום כל שורה, הוראה בסרט המנוקב מורה למכונת היציקה לדחוף את השורה הגמורה למגש הסדר, והכנת המכונה ליציקת האותיות והרווחים של השורה הבאה.

הפרדה בין המקלדת למכונת היציקה משמעה באופן מעשי העסקת שני עובדים שעושים אותה עבודה שדורשת סדר יחיד בלינוטייפ, אך להפרדה גם יתרונות: היא מאפשרת התמחות, פוטרת את הסדרים מהצורך להיות גם מכונאים, ומאפשרת העסקת מכונאים מיומנים לתפעול מכונת היציקה. ההפרדה גם מאפשרת מספר לא שווה של מכונות יציקה ומקלדות - בדרך כלל יותר מקלדות ממכונות יציקה, ובהתאם, יותר סדרים ממכונאים, כשמכונאי אחד יכול להשגיח על מספר מכונות יציקה, ולבצע משימות נוספות בבית הדפוס: פעולת מכונת היציקה אוטומטית. התפקיד העיקרי של המכונאי, מלבד טיפול בתקלות, הוא כוונון מכונת היציקה לעבודה הבאה, אם אינה זהה לקודמת (כלומר סוג וגודל הגופן), וטעינת סרט נייר חדש.

לשימוש בסרט הנייר יתרון נוסף, כאשר נדרשת הדפסה נוספת של אותו מוצר לאחר זמן רב. בלעדיו, הברירה היא לפרק את ה"חומר" למחזור העופרת, מה שדורש סידור מחדש להדפסה נוספת, או שמירתו, שתופסת מקום ומשקל מרובים. בעזרת סרט הנייר, ניתן לשמור "ארכיונים" גדולים בצורה מסודרת, וכאשר נדרשת הדפסה שנייה, רק מכונת היציקה נדרשת לפעולה - סרט הנייר שנשמר חוסך את הצורך לבצע מחדש את הסדר.

לעומת הלינוטייפ, שיוצקת שורה שלמה וזקוקה למחסנית מסורבלת למטריצות, מונוטייפ יוצקת את האותיות, הסימנים והרווחים אחד אחד, וזקוקה למטריצה יחידה לכל אות. המטריצות מסודרות במסגרת, אותה מסיעה המכונה לפי ההוראות שקראה מן הסרט המנוקב, כך שהמטריצה הנכונה מוצבת מול התבנית. במקביל, מכוונת המכונה את רוחב התבנית: לכל אות ולכל רווח מתאים רוחב מסוים, והתבנית מתכווננת לרוחב הנכון מחדש בכל מחזור יציקה. כשהתבנית והמטריצה מוכנות, מוזרק לתבנית בכוח נתך עופרת מן הכור, ותוך חלקי שנייה האות מתמצקת, מהוקצעת, נפלטת מן התבנית ומצטרפת לשורה הנבנית.

כשבסרט המנוקב מופיעה הוראת "סוף שורה", המכונה מעבירה את השורה הגמורה למגש, וקוראת את ההוראות שמכינות אותה ליציקת השורה הבאה (שהיא למעשה השורה הקודמת בטקסט). התבנית מקוררת מים, מה שמאפשר קצב יציקה של עד כ-140 אותיות בדקה.

במהלך המאה ה-20 נעשו במכונה שיפורים שונים, שאפשרו שליטה מדויקת יותר בעיצוב, כמו שליטה מדויקת יותר ברווחים. שיפור נוסף היה הרחבת מסגרת המטריצות של המכונה, החל במסגרת של 12x13 בדגם הראשון (156 מטריצות), ועד מסגרת של 16x17, כלומר 272 מטריצות שונות שניתן להשתמש בהן בעבודת הדפסה אחת.

המטריצות של מונוטייפ פשוטות בהרבה מאלו של הלינוטייפ, ובית דפוס יכול במחיר לא רב לצבור ערכות לגופנים רבים ושונים. המכונה גם מאפשרת לבית הדפוס גמישות כמעט בלתי מוגבלת בעירוב גופנים שונים בעבודה אחת, כל עוד גובה השורה נשמר.

מכונת המונוטייפ הייתה הבחירה המועדפת בהוצאות ספרים, וכן בהדפסת מוצרים טבלאיים, כמו לוחות זמנים, טבלאות מחירים, וכן הלאה.

חברת מונוטייפ מכרה גם מכונת יציקה ללא קורא סרט, שלא ביצעה סדר, ויכלה לצקת כל אות עבורה יש מטריצה, כלומר כל אות שנמצאת במערכת הסדר מונוטייפ. מכונה זו שימשה בבתי דפוס שעדיין סידרו ידנית, כתחליף והשלמה לרכישת אותיות מבתי היציקה המסורתיים, והייתה בשימוש גם בבתי היציקה עצמם. המכונה ייצרה אותיות בקצב של המונוטייפ, כ-140 אותיות בדקה, כשמעבר בין ייצור אות אחת לשנייה הצריך שינוי ידני. מכונה כזו פועלת באחד מבתי יציקת האותיות שעדיין פעיל ב-2022.

בתי דפוס רבים החזיקו מכונות משני הסוגים: לינוטייפ/אינטרטייפ לעבודות זריזות ופשוטות, ומונוטייפ לעבודות מורכבות יותר או מוקפדות יותר.

מונוטייפ ולינוטייפ מוגבלות בגודל האותיות שביכולתן לצקת. בדגמים שונים של המכונות הוצגו שינויים ושיפורים שמאפשרים יציקת אותיות גדולות, אך הפתרונות הללו לא היו פופולריים, ובדרך כלל הצריכו שינויים וכוונונים מורכבים, והן אינן מספקות פתרון טוב לסידור ויציקת כותרות.

מכונת לדלו (Ludlow Typograph) מספקת פתרון מתאים.

שלא כמו המכונות שתוארו לעיל, בלדלו אין מקלדת, והסידור נעשה באופן ידני, כאשר מסדרים מטריצות. בדומה ללינוטייפ, המכונה יוצקת שורה שלמה מוכנה להדפסה, וביכולתה לצקת אותיות בגודל 96 נקודות ויותר.

המכונה פשוטה, קטנה וזולה מהלינוטייפ, והמטריצות בהן היא משתמשת פשוטות אף יותר מהמטריצות של המונוטייפ. השימוש העיקרי בלדלו היה לייצר כותרות, לצד מערך מכונות לינוטייפ ומונוטייפ, שסידרו ויצקו את גוף הטקסט. המכונה יכולה לצקת גם שורות של אותיות קטנות יותר, והחברה מכרה מסגרות ומטריצות החל מגודל ארבע נקודות (הגודל הקטן ביותר בשימוש בדפוס בלט), ועד 96 נקודות.

כמו המכונות הקודמות שתוארו למעלה, זו מכונת יציקה, ובה כור עם נתך עופרת. המטריצות מוחזקות בארון מגרות עם מגרה לכל סוג אות וגופן, והסדר מסדר אותן ידנית, במסגרת ייעודית שמכילה שורה אחת. המסגרת מהודקת, ומורכבת על התבנית שנמצאת בגוף המכונה, וכשכל המערכת מהודקת, מתבצעת היציקה על ידי הזרקת הנתך מהכור שנמצא מתחת לתבנית.

כאשר יוצקים אותיות גדולות, ה"רגל" של השורה צרה יותר מגובהה, כשחלק מפני האות לא נתמך. להדפסה, יש לתמוך את שורת הכותרת, וזה נעשה בעזרת פסי עופרת דומים לאלו המשמשים למסגרות, שפעמים רבות הוכנו על ידי ה"אלרוד" שמתוארת בהמשך.

מכונת לדלו אחת מספיקה לכל הצרכים של כמעט כל בית דפוס, ובדרך כלל היא עסוקה רק חלק מהזמן, לעומת מונוטייפ ולינוטייפ שבדרך כלל עובדות בתפוקה מלאה להפקת הטקסט.

מכונות לדלו ממשיכות להיות בשימוש גם אחרי תום עידן המתכת החמה, ודפוס הבלט, והן משמשות בעיקר לייצור חותמות גומי לצרכים שונים.

דפוס הבלט עושה שימוש בפסי עופרת לצרכים שונים, כמו יצירת מרווחים בין שורות ובין האלמנטים השונים בדף, מסגרות (כמו הקווים האופקיים והאנכיים שמפרידים טורים ומאמרים בעיתון), ופסים שמשמשים לתמיכה באותיות או שורות רחבות יותר מה"רגליים" שלהן.

ממציא אמריקאי בשם בנימין ס. אלרוד (Benjamin S. Elrod) פיתח מכונה ליציקת פסים כאלו, שנכנסה לשימוש לראשונה ב-1919^[6].

המכונה יוצקת פס רציף, שגבהו ורוחבו נקבעים לפי התבנית, והוא נחתך למידת האורך הרצוי אחרי שהתמצק. נתך העופרת שמשמש בדפוס לא מתאים לטכנולוגיות המוכרות של ייצור במשיכה (אקסטרוזיה) שמשמשות במתכות אחרות כמו פלדה, ואלרוד המציא תהליך מתאים לנתך זה.

אלרוד היה בקשר עם חברת לדלו, שעבדה באותו זמן על פיתוח מכונה לאותו צורך, והציע לחברה לוותר על הפרויקט, ולרכוש את החברה שלו. אחרי בחינת המכונה, לדלו אכן רכשה את המפעל והזכויות על הפטנטים, והחלה לייצר מכונות "אלרוד" להכנת פסים, ואלו היו לבנות לוויה קבועות למכונות לדלו שמתוארות לעיל.

לשימוש במכונה יתרונות על פני שימוש בפסי עופרת מוכנים מראש: בית דפוס שלא מכין בעצמו את הפסים צריך להפריד אותם מה"חומר" בגמר העבודה, ולמיין אותם להכנתם לשימוש חוזר. יציקת הפסים מחדש לכל עבודה חוסכת צורך זה, ומפשטת את פירוק המסגרות, ומחזור החומר המשומש, ובו בזמן מבטיחה שלכל עבודה חדשה יימצאו פסים במספר ובגודל הדרושים, בלי צורך לדאוג למלאים.

לעומת שלוש המכונות שתוארו לעיל ומסדרות טקסט, אלרוד פחות "מעניינת", ולמרות תפקידה החיוני בבית דפוס שפועל בשיטת המתכת החמה, נדיר כיום למצאה במוזאונים, תצוגות, והדגמות.

ארבע המכונות הללו היו ציוד אפייני בבית דפוס שפועל בשיטת "המתכת החמה". לצדן פעל ציוד נוסף שקצתו מתואר בסעיף הבא.

בסיום מלאכת ההדפסה או יצירת הסטראוטיפים, בית דפוס שפועל בשיטת "מתכת חמה" צריך למחזר את החומר (טקסט, כותרות ומסגרות) לעבודות הבאות.

בכל אחת ממכונות היציקה כור, וניתן להזין את החומר המפורק ישירות אליו. זו הייתה השיטה המקובלת בתחילת הדרך: מדי כמה שורות חדשות, הסדר נדרש להוסיף לכור המכונה חומר. לצורת עבודה זו מספר חסרונות: בלינוטייפ, הסדר נדרש לעצור את עבודת הסדר מדי כמה שורות כדי להוסיף חומר, ובמונוטייפ, המשמעות היא שעובד צריך לעמוד ליד מכונת היציקה ולהזין ידנית חומר ברציפות, בזמן שהיציקה עצמה מתבצעת באופן אוטומטי לגמרי.

פעולה תקינה זקוקה לטמפרטורה יציבה בכור: נתך קר מדי לא ימלא את התבנית בצורה מושלמת, וכשהנתך חם מדי, התבנית לא מספיקה להתקרר עד היציקה הבאה. הזנה ידנית ב"אצוות" פוגעת בשמירה על הטמפרטורה: הוספת החומר לכור מקררת את הנתך, שמתחמם בהדרגה עד האצווה הבאה, וחוזר חלילה.

יצרנים אחרים החלו למכור בהצלחה מתקן שעושה שימוש במטילי עופרת מוכנים, המונמכים בהתמדה לכור המכונה, בהתאם לכמות העופרת שנצרכה ביציקה, בדרך כלל בעזרת מצוף ששומר על גובה פני העופרת בכור.

המתקן פשוט למדי, ובדרך כלל מחזיק שני מטילים: המטיל בשימוש מונמך ברציפות לכור, וכשהוא נגמר, המתקן עובר להשתמש בשני, כשהסדר או המכונאי נדרש לטעון מטיל חדש אחרי ההחלפה, ולפני שהמטיל החדש נגמר. מטיל עופרת אחד מכיל חומר למספר שעות יציקה (קצב צריכת העופרת תלוי בגודל האות בה משתמשים, וכמסדרים טקסט באותיות קטנות, מטיל אחד יכול להספיק אף ליותר), והצרכת הסדר לטעון מטיל חדש פעם או פעמיים ביום אינה טרחה גדולה. בבית דפוס שמפעיל מכונות רבות, עובד שזה תפקידו עבר ביניהן וטען מטילי עופרת לפי הצורך, והסדרים היו פטורים מלדאוג לחומר.

המתקנים הללו הפכו לציוד סטנדרטי, ונדיר מכונת לינוטייפ או מונוטייפ שאינה מצוידת במתקן כזה (היוצאת מהכלל היא הלדלו, בה היציקה נעשית ידנית, והיא צורכת עופרת בקצב קטן, ובה הזנה ידנית של הכור אינה בעיה). עם הזמן, חברות לינוטייפ, אינטרטייפ ומונוטייפ הוסיפו אותו לסל המוצרים, הן כתוסף "אופציונלי" למכונה, או כמוצר בפני עצמו, וסיפקו שירות למתקני הזנה של יצרנים אחרים.

הזנה אוטומטית שיפרה ופישטה את היציקה, אך היא מצריכה שלב נוסף: התכת החומר המפורק ויציקתו למטילים בצורה ומשקל סטנדרטיים.

לצורך זה כור המיועד לכך משמש להתכת החומר המפורק. כור זה לא צריך לעבוד ברציפות, ונפחו גדול בהרבה מהכורים של מכונות היציקה. כאשר מצטבר מספיק חומר למיחזור, טוענים את הכור, ומפעילים אותו עד להתכה מלאה. סיגים וגופים זרים צפים על פני הנתך ומנוקים, והרכב הנתך נבדק: המתכות שמרכיבות את הנתך נוטות להתחמצן כשהן במצב נוזלי, ועל פני הנתך בכורים צפים סיגי תחמוצת (dross), אותם יש להסיר. המתכות השונות לא מתחמצנות בקצב שווה, והנתך מאבד בדיל ואנטימון לחמצון בקצב גבוה יותר משהוא מאבד עופרת. לפי הבדיקה, מאזנים חזרה את הרכב הנתך על ידי הוספת כמויות מתאימות של בדיל ואנטימון. הנתך ניצוק לתבניות, שמייצרות מטילי עופרת שבצדם האחד "אוזן" שמשמשת לתלייה במתקן ההזנה.

טכנולוגיות דפוס מתחרות לדפוס הבלט התפתחו, ובאמצע המאה ה-20 החלו להחליף אותו. טכנולוגיות אלו מבוססות על שיטה צילומית, ודורשות סדר אופטי. הפיתוח הטכנולוגי של הסדר האופטי קשור קשר הדוק למערכות ה"מתכת החמה". אחת ממכונות הסדר האופטי הראשונות, FotoSetter של חברת אינרטייפ מבוססת על מכונת היציקה שלה, שזהה למעשה ללינוטייפ. שלוש החברות, מרגנתהאלר-לינוטייפ, אינטרטייפ ומונוטייפ הציגו בשנים הבאות מערכות סדר אופטי, לצד יצרנים נוספים שהציגו מערכות חדשות.

התוצר של הסדר האופטי הוא דף מוכן לצילום, ובמהלך החלפת דפוס הבלט בדפוס אופסט, התחוללה סינרגיה: כך למשל, מערכות הסדר האופטי התאימו להזנה מסרטי TTS של לינוטייפ או סרטים של מונוטייפ, והחלק במערכת הסדר הקיימת שייצר את הסרטים המנוקבים השתלב במעבר לסדר אופטי. במקביל, מערכות מתכת חמה ייצרו סדר עבור דפוס אופסט: הסדר והעימוד נעשו בעופרת, ומהעמוד המוכן הודפסה הגהה נקייה, שסיפקה דף מוכן לצילום, שהודפס בדפוס באופסט.

דפוס הבלט ושימוש בעופרת פינו מקומם סמוך להעלמות הסדר האופטי עצמו, ולמעשה ביטול שלב ה"סדר" בדפוס, עם כניסת המחשוב, שמכונה לעיתים הוצאה לאור שולחנית.

ניתן לראות מערכות מתכת חמה מודגמות בסדנאות ומוזאונים, ובתי דפוס קטנים ספורים שמפעילים אותן. לפחות עד העשור השני של המאה העשרים בית דפוס כזה הפיץ שבועון.

לדפוס הבלט עצמו החלה תחייה במאה ה-21, ויש דרישה למוצרים על נייר משובח, עם האיכות הפיזית שלו, בדומה לתחייה של מוצרי "רטרו" אחרים דוגמת תקליטי ויניל. התחייה הזו דילגה על המתכת החמה, וגם אם יש "גוף טקסט" מעופרת, הוא מסודר מאותיות עופרת מוכנות מראש, כמו בימי גוטנברג. רבים מוצרי התעשייה הזו הם מסוג שונה, כמו הזמנות חתונה, כרטיסי ביקור או נייר מכתבים, שלא משתמשים בעופרת, ובהם התבליט להדפסה מוכן בצורות אחרות. סדנאות המלמדות דפוס בלט, משתמשות בשיטות של גוטנברג, בעזרת אותיות עופרת קיימות.

ב-2022 פועלים מספר בתי יציקת אותיות מהם ניתן לרכוש אותיות חדשות לסידור, ולפחות אחד מהם משתמש במכונת מונוטייפ ליציקת האותיות^[7][8].