"מֵתַי" הוא שיר מאת המשוררת רחל. נכתב בחדרה ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב, בשנת תרצ"א1931. על פי עדותו של זלמן רובשוב (לימים שזר), חברה הקרוב של רחל, הוא האחרון בשיריה, נכתב ערב פטירתה, ו"נמצא על שולחנה לאחר מותה"[1]. בגלל האבלות הנוקבת שהשיר מבטא ואמירתו על משמעותה של הנצחה וזיכרון, הוא נלקח אל מסכת השירים שנהוג להקריא ולנגן בימי זיכרון ומועד בישראל.
השיר המחורז כולל שלושה בתים.
בבית הראשון, מסבירה הדוברת מיהם עבורה "מֵתַי", שעליהם בישרה כותרת השיר. היא יוצרת ציפייה אצל הקוראים לתיאור היבטים מהותיים של דמויות ממכריה, או אף אהוביה, דמויות שאינן בין החיים, דמויות שחוותה את אובדנן בפרק מפרקי חייה. לכאורה אלו דמויות רחוקות, ובמשך הזמן עלול זִכרן להשתכח ולהתכּלות מן התודעה הפרטית והציבורית. אולם הדוברת מסבירה כי ככל שנמשך הזמן מנוכחותן בחייה, הרי שזיכרונן אינו מתרחק או דוהה, אלא מתגבר ומתחזק. המשוררת מייצגת בשיר את החוויה והתחושה, כי האהובים אינם נשכחים אלא נזכרים, הם אינם מרפים מן הזיכרון, המוות אינו יכול להם. הם אַלמוֹתיים. בטוחה בהישארותם נצחיים בתודעתה, מוסרת המשוררת כי הדמויות האהובות שאינן בארצות החיים, הן קנייניה הבטוחים, ואף היחידים. במילים: "לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד", מתייחסת הדוברת למשמעות המטפיזית של המושגים "מוות" ו"חיים". היא מוסרת את תפיסתה את המוות הגופני. המוות של האדם הוא בהרגשה: "חַד", כלומר חותך, פוצע וקוטע את רקמת החיים; המוות הוא נקודת האובדן שאין ממנה חזרה. אולם לעומת המוות של הגוף, שנכפה על האדם, הרי שהמוות הרוחני הוא בבחירתם של בני האדם. האדם שזוכרים אותו בתודעה הפרטית או הקיבוצית, אינו מת, והוא ממשיך לחיות בתודעתם של החיים.
בבית השני, מסבירה הדוברת, כי בתקופת מעבר בחייה ("בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ"), ובשלב בו היא מבינה כי חייה הגיעו לסיום ("בַּעֲרֹב הַיּוֹם"), באות הדמויות האהובות ומתקרבות, סובבות אותה וממלאות את בדידותה ואת ריקנות חייה בנוכחותן האהובה, המשמחת והמוכרת, אומנם המדומיינת; אבל למעשה הנוכחות המדומיינת משפיעה במציאות על התחושה הנפשית והגופנית.
בבית השלישי, חוזרת הדוברת ומדגישה כפליים את הנאמר בבית הראשון. הקשרים המהותיים והאמיתיים שנוצרים עם בני אדם, הם נצחיים ("בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד"), הם בריתות שאי אפשר להפר לעולם. כך היא ההרגשה לגבי דמויות המתהלכות בחיים ובמציאות, ועל אחת כמה וכמה באשר לדמויות של מי שאינם בין החיים, שהברית שנכרתה עימם, הקשר העמוק שנחווה במחיצתם, יישאר חרות לנצח בתודעה הפרטית והציבורית.
ניתן לראות בשיר מעין צוואה: כשם שבחייה מתיה היו קניינה לעד, כך במותה המשוררת נעשית קניין-עד של קוראיה[3].
