בעקבות פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 הוזמן צ'ארלס טגארט מבורמה כדי לבחון דרכים לשיפור המצב הביטחוני בארץ ישראל. הוועדה בראשה עמד המליצה, ב-1939, להעביר את האחריות לשמירת הביטחון מהצבא למשטרה ולצורך כך להקים 77 תחנות משטרה ברחבי הארץ. המלצות אלו נדונו על ידי שלטונות המנדט ומשרד המלחמה בלונדון שאישרו לבסוף הקמת 55 תחנות בחלוקה ל-6 דגמים. חלק מהתחנות היו תחנות עירוניות אולם רובן נקבעו בנקודות שליטה אסטרטגיות באופן שיאפשר לשוטרים המשרתים בתחנה לפעול ביעילות על מנת להגן על אותן נקודות.
אחת מאותן נקודות אסטרטגיות הייתה אל חמה בה עברה הדרך לסוריה ובה נבנתה תחנת רכבת וכן מספר גשרים עבור מסילת הרכבת דרעא–צמח. כמו כן היה המקום פופולרי כמקום נופש בקרב הבריטים ששירתו בארץ ישראל. כמו הרבה מקומות אחרים בארץ ישראל סבל גם אזור זה מהתנכלויות של פורעים ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול דבר שהבריח מהמקום את הנופשים ואילץ את הצבא הבריטי להקצות חיילים לשמירת הגשרים והתחנה. משום כך החליטה הוועדה להקים במקום תחנת משטרה.
ההיסטוריה של התחנה
תקופת המנדט
התחנה אותה הוחלט להקים הייתה מסוג "נקודת משטרה" (Police Post) והיא מוספרה כתחנה מספר 26. מקום הקמת התחנה נבחר על מצוק החולש, מצד אחד, על בקעת אל חמה ומצד שני על של הכביש העולה לרמת הגולן והמוביל לבקעה. הוחלט שהבנייה תתבסס על תחנת משטרה שהוקמה במקום ב-1933[1] והוראת הבנייה יצאה ממטה המחלקה לעבודות ציבוריות של המנדט (P.W.D. - Public Works Department). עבודות בניית התחנה נמסרו לחברת סולל בונה וחברת קראמאן ובנייתה החלה ב-1940.
חלק מהפרויקט כלל הקמת מערכת אספקת מים שתחילתה בבית שאיבה במפלס הירמוך ששאבה מים במעלה המצוק עד למיכל אגירה שנבנה במרומי מגדל השמירה המזרחי. מערכת זו נדרשה להתמודד עם עומד של כ-48 מטר (40.5 מטר מצוק + 7.5 מטר לראש מיכל המים במגדל).
המבנה היה מרובע בגודל של כ-12X12 מטר, באמצעיתו חצר שירות ובשתי קצותיו (המזרחי והמערבי) מגדלי שמירה. עלות הפרויקט הייתה כ-11,500 לירות.
המבנה נמסר למשטרת המנדט ב-20 באוגוסט1941 ואוכלס על ידי כוח שוטרים של כ-7 שוטרים עד לסיום המנדט בארץ ישראל. הייתה זו המשטרה האחרונה שנמסרה למשטרת המנדט במסגרת פרויקט מצודות טגארט.
לאחר הקמת המדינה
במסגרת הסכם שביתת הנשק עם סוריה, שנחתם ב-20 ביולי1949 הוסכם שאזור אל חמה, כולל תחנת המשטרה, יהפוך לאזור מפורז. המשמעות המעשית של הגדרת האזור המפורז נותרה ללא הסכמה בין ישראל וסוריה. ההבנה של ישראל הייתה שבאזור זה מותרת פעילות אזרחית ללא הגבלה ופעילות צבאית מוגבלת בעוד שהבנת הסורים הייתה שאסורה כל פעילות באזור זה. על אף חוסר ההסכמה החזיקה ישראל במבנה המשטרה צוות של שוטרים ערבים ישראלים ומדי פעם ערכו שוטרים יהודים סיורים במקום.
ב־4 באפריל1951 יצאו ממשטרת ס'מח שני כלי רכב ובהם 19 חיילי צה"ל לבושים במדי שוטרים ושני שוטרים אל האזור המפורז באל חמה[2].
כשניסה הכוח להתקדם לכיוון בניין המשטרה נפתחה לעברו אש ממספר מקורות ובין השאר מחוליה סורית שהתמקמה במשטרה והחיילים החלו לסגת. מכונית אחת הצליחה בכך והשנייה נתקעה באמצע הכביש. מהירי נהרגו 7 מחיילי צה"ל, שלושה נפצעו ושניים נישבו[3]. בתגובה תקף חיל האוויר עמדות סוריות וכן את מבנה המשטרה וגרם לו נזק חלקי.
בעקבות תקרית זו ננטש המבנה ועמד ללא שימוש עד מלחמת ששת הימים.
מלחמת ששת הימים ואחריה
במהלך מלחמת ששת הימים נכבשה מובלעת אל חמה ומבנה המשטרה על ידי צה"ל שהקים במקום מחנה צבאי בשם "מוצב אורנה" שקיים עד היום. מצילומים של המקום ניכר שרוב מבנה המשטרה נהרס למעט מגדל פינתי שמהווה חלק מהמחנה. הגישה למקום מותנית באישור צה"ל.
.jpg)
.jpg)
