ערך זה עוסק בפעיל ציוני. אם התכוונתם לחזן הצבאי הראשי הראשון, ראו משה קראוס (חזן).

משה קראוס

לידה	1908 מזלדאן, הונגריה
פטירה	1 בספטמבר 1986 (בגיל 78 בערך) ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל

משה (מיקלוש) קראוס (1908 – 1 בספטמבר 1986) היה איש תנועת המזרחי ושירת כמנהל המשרד הארצישראלי (הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל) בבודפשט, בירת ממלכת הונגריה, בין השנים 1935–1945.

בין שאר תפקידיו^{[דרוש מקור]} היה קראוס אחראי על חלוקת מכסת הסרטיפיקטים בין חברי התנועות הציוניות המקומיות, סרטיפיקטים שקצב המנדט הבריטי לעלייה לארץ ישראל. עם כניסת הוורמכט להונגריה ב-19 במרץ 1944 (מבצע מרגרטה), מצא קראוס מקלט בצירות השווייצרית, עקב קשרי העבודה שהיו לו עם הקונסול קרל לוץ. הצירות השווייצרית ייצגה בין היתר את בריטניה ולכן הסרטיפיקטים הגיעו דרך הצירות באמצעותו של הקונסול לוץ. שם הגה קראוס את הרעיון להשתמש בסרטיפיקטים שנותרו בידו, יחד עם בקשות חסות נוספות ממדינות שונות (כ-1500 סך הכל), להצלת יהודים. הרעיון הניע את הקונסול השווייצרי, קרל לוץ, לבקש ולקבל את אישורה של ממשלת הונגריה בישיבתה ב-26 ביוני 1944 להגירת 7,800 יהודים (כ-1500 משפחות) על פי הרעיון המבריק של אנשי המחתרת של תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, (שפורשו לאחר מכן על ידי לוץ כ-7,800 משפחות של יהודים). לצורך הכנת הניירת להכנת הדרכונים הקולקטיביים להגירה, חכר לוץ מהסוחר ארתור וייס את "בית הזכוכית" בבודפשט.

ערך מורחב – בית הזכוכית (בודפשט)

בית הזכוכית נפתח ברחוב וואדאס 29 בבודפשט ב-24 ליולי 1944. השלט שהתנוסס בחזית הבית היה: "מחלקת הגירה, ייצוג אינטרסים זרים, צירות שווייץ".

האנשים שהיו המיועדים לעלייה קיבלו מלוץ כתב חסות שווייצרי שלפיו הם נחשבים לנתינים שווייצרים. בבניין התמקמו אנשי תנועות הנוער שהפכו את המקום למפקדה שלהם. בשלב מסוים הם החליטו להכניס יהודים רבים למתחם (כ-3000 איש ואישה). בזכות הפעילות בבית הזכוכית, במיוחד זו של המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה, ניצלו אלפי בני אדם, אלה שמצאו מקלט במתחם עצמו, שהיה אתר "אקס-טריטוריאלי", או כאלה שניצלו בעזרת השימוש בכתבי החסות שקיבלו לידיהם - המקוריים או המזויפים – אותם זייפו והפיצו אנשי המחתרת.

הרעיון לשימוש בסרטיפיקטים החוקיים של המנדט הבריטי היה של קראוס והוא שהעלה את הרעיון להגדיל את המספרים שלהם וכך להציל יותר יהודים. קרל לוץ סייע בידו ולאחר מכן גם של ראול ולנברג השוודי ושל גורמים נוספים, כמו הוותיקן או שגרירות אל סלוודור, שהוציאו גם הם תעודות חסות משלהן.

אנשי המחתרת החלוצית זייפו בהוראת קראוס את תעודת השוצפאס החדשה שהנפיק קרל לוץ לאחר פגישתו ב-23 באוקטובר, עם שר החוץ החדש של ממשלת צלב החץ, והפיצו כ-100 אלף תעודות כאלה לכל מן דבעי. בדו"ח הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית משנת 1946 נקבע^{[דרוש מקור]} כי המשרד הארצישראלי בבודפשט בראשותו של קראוס חילק רבבות תעודות חסות ליהודים בגיבוי הקונסוליה השווייצרית וכי כ-40 אלף מיהודי הונגריה ניצלו בדרך זו ממוות.^{[דרוש מקור]}

במקביל לקראוס פעלו מאות פעילי מחתרת במסווה של גויים תחת זהויות בדויות ועסקו בתקופה זו בהצלת יהודים בהונגריה בדרך של זיוף תעודות, חלוקתן, השגת וחלוקת מזון ושליחת אלפים לארץ ישראל דרך רומניה (מבצע טיול).

לימים היה קראוס העד המרכזי מטעם ההגנה במשפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד, משפט המוכר כ"משפט קסטנר". משה קראוס טען כי בשונה מקסטנר שנתן אמון באייכמן, הוא הבין שאסור להם לשתף פעולה עם הנאצים ולכן דרש מקסטנר את הרישיונות הבריטיים לעלייה כדי להשתמש בהם. קראוס הצליח בשיתוף פעולה עם השגרירויות הזרות להרחיב את מספר הרישיונות וההצלה של יהודים.

בשנת 1939 התקיימו בחירות לקונגרס הציוני ה-21. במערך הכוחות של התנועה הציונית הקטנה בהונגריה זכתה תנועת "המזרחי" לתמיכת 43% מהקולות; תנועת "השומר הצעיר" זכתה לתמיכה של 27%, ואילו תנועת האיחוד (מפא"י) זכתה לתמיכה של 13% בלבד^{[דרוש מקור]}. קראוס, איש "המזרחי", התמנה למנהל המשרד הארץ ישראלי, שבמשך כל תקופת המלחמה עסק בהשגת אישורי עלייה לארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי (דרך קונסטנצה ואיסטנבול) עבור יהודים מהונגריה.

בדומה לישראל קסטנר ולמנהיגים יהודים ציוניים נוספים, ידע גם קראוס על הפתרון הסופי בפולין כבר באפריל 1943, וסבר שסכנה דומה צפויה גם ליהודי הונגריה, בעלת בריתהּ של גרמניה. לימים, כשהגיע לידיו דו"ח ורבה וצלר, דו"ח אודות אושוויץ שכתבו שני ניצולים שנמלטו מאושוויץ, היה קראוס היחיד שעשה מאמצי על להפיץ את הדו"ח לידיעת המערב. הוא שלח אותו לכל השגרירויות הזרות עימן עמד בקשר, חילק ממנו עותקים ואף צירף אליו תמצית תיאור אודות גירוש יהודי הונגריה. הדו"ח הגיע ופורסם וגרר גל מחאה אדיר ששיאו הפצצת בודפשט בידי ארצות הברית^{[דרוש מקור]}.

כלפי קראוס העלה קסטנר טענות רבות על אופן חלוקת הסרטיפיקטים. קסטנר העיד שבשנת 1941, הוא האשים "יחד עם מרבית מנהיגי התנועה הציונית את קראוס בהתנהגות בלתי־נבונה בקשר עם סרטיפיקטים לילדים יוגוסלביים שלא הועברו במועד ועל ידי כך נהרגו רוב הילדים." קסטנר טען שמאז מתקיימים יחסים מתוחים ביותר בינו לבין קראוס, והלה "ניסה בכל מיני דרכים להכשיל אותי באופן אישי ולהשמיץ אותי". מאידך, בין השניין שררה מתחילות רבה שכן קראוס האשים את קסטנר בהסתרת המידע אודות ההשמדה מיהודי הונגריה ועל כך שסירב לסייע עם הסרטיפקטים ושיתף פעולה עם הנאצים.^[1] .^[2] בנוסף הייתה מתיחות בין הגופים השונים שפעלו אז בהונגריה.

ערך מורחב – שואת יהודי הונגריה

ב-19 במרץ 1944 כבשה גרמניה הנאצית את הונגריה והעמידה אותה תחת שלטונם הישיר, ושלחה את אדולף אייכמן לבודפשט. שלושה ימים קודם לכן קיבל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט הודעה שלפיה עומדים לרשותו 600 רישיונות עלייה. הגרמנים דרשו להציג את העלייה כגירוש, על מנת שלא ייתפסו כמצילי יהודים. ב-15 במאי 1944 החלו הנאצים בגירוש היהודים מערי השדה שבהונגריה למחנות ההשמדה בפולין. באותם ימים עמד קצב השמדתם של יהודי הונגריה על כ-12 אלף בני אדם ביום.

בימים אלה ניהל קסטנר משא ומתן עם אנשי האס אס, ללא קשר למשרד הארץ ישראלי. אדולף אייכמן הציע את עסקת סחורה תמורת דם: הצלת יהודי הונגריה תמורת אלפי כלי רכב וטונות של מזון. יואל ברנד, עמיתו של קסטנר בוועדת העזרה וההצלה בבודפשט, יצא לאיסטנבול כדי לשכנע את נציגי הסוכנות היהודית לקבל את העסקה. קסטנר, במקביל, עסק בארגון "רכבת ההצלה", שנוסעיה יעזבו בבטחה את הונגריה כחלק מהעסקה. לקראוס עצמו הוצע מקום ברכבת אך הוא סירב^{[דרוש מקור]}. הוא היה אחד הפקידים המעטים שנשארו בבודפשט להמשך פעולות ההצלה (קראוס לא היה חלק מהמנהיגות הציונית בהונגריה כמו קסטנר, אוטו קומוי או יואל ברנד). עד ליציאתה של הרכבת ב-30 ביוני גורשו ונרצחו כחצי מיליון מיהודי הונגריה.

קראוס הגה את הרעיון של חלוקת כתבי חסות "שוצפאסים", (Schutz-Pass) לכ־1500 יהודים שהיו כלולים (כביכול) ברשימת המועמדים לעליה מהונגריה לארץ ישראל, ושהסרטיפיקטים שלהם לא נוצלו מאז תחילת המלחמה. באמצעות קשריו עם הדיפלומט השווייצרי קרל לוץ, הממונה על המחלקה לאינטרסים זרים בשגרירות שווייץ בבודפשט, הוא הצליח למצוא מקלט בצירות לאחר פלישת הגרמנים ושם העלה את הרעיון לשימוש בסרטיפיקטים בפני הקונסול. קרל לוץ ייזם פגישות עם גורמים בממשלת הונגריה ואכן ב־26 ביוני התכנסה ממשלת הונגריה, בראשותו של העוצר מיקלוש הורטי, שאישרה הגירה של 7800 יהודים (1500 משפחות). (הצליחו השניים להנפיק תעודות חסות שווייצריות – לא רק ליהודים הכלולים ברשימת העלייה, אלא גם לכל בני משפחותיהם – והעמידו את מספר היהודים בעלי החסות השווייצרית בבודפשט על עשרות אלפים). נדרשה עבודה אדמיניסטרטיבית גדולה להפיק דרכון קולקטיבי שיוגש לרשויות לאישור ההגירה.

גודלהּ של הנציגות השווייצרית לא איפשר לה להתמודד כראוי עם מבצע בסדר גודל כזה, ולכן נמצא בבודפשט בניין משרדים) שנשכר מסוחר זכוכית יהודי בשם ארתור וייס לטובת העניין. המקום, שזכה לכינוי "בית הזכוכית", קרל לוץ יזם הפקת תעודות חסות למעומדים להגירה (שוצפאס), עד קבלת האישורים הרשמיים. בכתבי החסות שהוציאה נציגות שווייץ ליהודים נכתב כי "המחלקה לאינטרסים זרים של השגרירות השווייצרית מאשרת בזה כי פלוני אלמוני מופיע בדרכון קולקטיבי שווייצרי, ויש לראות בו אדם בעל דרכון בר תוקף". תעודות חסות אלו כובדו בהונגריה, והעניקו לבעליהן ביטחון אישי יחסי.

בית הזכוכית שהפך למבנה לייצוג האינטרסים הזרים של צירות שווייץ, מקום אקסטריטוריאלי, הפך במהרה לכתובת לרבבות מתושבי בודפשט, אשר הגיעו לשעריו בתקווה להיכלל ברשימת היוצאים. קרל לוץ פרש על הבניין חסות דיפלומטית שווייצרית, ובאוקטובר 1944 הפך בית הזכוכית למקום מחסה מוגן, ואיש לא העז לצאת ממנו לרחובות.)

אנשי המחתרת של תנועות הנוער הציוניות בהונגריה התמקמו במבנה, הפכו אותו למפקדה שלהם ונהלו את המקום בפועל. ב-15 באוקטובר, לאחר על אנשי צלב החץ לשלטון, יזמו אנשי המחתרת את כניסתם של רבים למתחם כדי למצוא בו מקלט. כך ניצלו כ-3000 בני אדם.

לימים קיבל קראוס תעודת הוקרה מממשלת שווייץ על הצלת כ-30,000 איש מיהודי הונגריה.^{[דרוש מקור]}.

בסוף חודש מאי 1944 קיבל קראוס לידיו את דו"ח ורבה-וצלר, הוא צירף אליו דו"ח על גירושם והשמדתם של היהודים בערי השדה בהונגריה, ושלח את המסמכים לשליט הונגריה דאז, מיקלוש הורטי, ולכל האישים הפוליטיים החשובים בהונגריה.

כמו כן, העביר קראוס לשווייץ באמצעות דיפלומט רומני, ד"ר פלורין מנוליו (נספח המסחר של הצירות הרומנית בברן), נוסח מקוצר בתרגום לאנגלית של דו"ח ורבה-וצלר. החומר שוכפל והועבר לסוכנות עיתונים בינלאומית על מנת שיפורסם. בעקבות העברת החומרים הופעל לחץ בינלאומי כבד על הורטי, וב-8 ביולי 1944 הוא הורה להפסיק את גירוש היהודים.

ערך מורחב – משפט קסטנר

תוכנית ההצלה של קראוס היוותה את ההפך הגמור מתוכניתו של קסטנר; לעומת קסטנר, שסבר כי משא ומתן ישיר עם הנאצים הוא הדרך הבטוחה להצלת יהודי הונגריה, אף אם רק מעטים מהם, דבק קראוס בקו של הסתייעות בנציגי המדינות הנייטרליות והפעלת לחץ כבד על שלטונות הונגריה, אשר זכו מהגרמנים למרחב תמרון גדול ולסמכויות נרחבות.

הסדק הראשון ביחסי קראוס-קסטנר נוצר עם כניסת הנאצים להונגריה ודרישתם לטפל בעלייה המאושרת של היהודים כגירוש. קראוס טען בפני קסטנר כי טיפול בעליה בצורת גירוש עלולה להתפרש בעיני הציבור ההונגרי והיהודי כאחד כהסכמת היהודים מראש לגירושם. קסטנר לא קיבל את דעתו של קראוס, והמשיך במשא ומתן עם אנשי האס אס. 600 רישיונות העלייה שקיבל המשרד הארץ-ישראלי ערב הכיבוש הנאצי הפכו במהלך חודשי המשא ומתן לחלק מרשימת 1,684 נוסעי הרכבת שהציל קסטנר.

קראוס סבר כי שורשהּ של פעילותו של קסטנר בכוונות טובות, אך כי הוא טעה טעות הרת גורל כשנתן אמון רב מדי בגרמנים. לדעתו של קראוס, הפכה טעות זו לפשע של ממש, כפי שהגדיר זאת בעצמו:

כאשר אדם יודע שאין הוא יכול להשיג תוצאות לאינטרס שלו, זאת אומרת, לאינטרס הכלל, ואף על פי כן הוא עושה שיתוף פעולה. ד"ר קסטנר עבד בשירותם של הגרמנים. הוא ידע שהגרמנים משתמשים בו למען השגת תוכניתם להשמיד את היהודים. הוא ידע שהוא מכשיר לגירוש ונשאר מכשיר לגירוש. זה שיתוף פעולה בזדון וביודעין.

במשפט קסטנר היה קראוס העד המרכזי מטעם ההגנה בראשות הסנגור שמואל תמיר. קסטנר ערער לבית המשפט העליון על פסק הדין במשפטו בו נקבע כי "מכר את נפשו לשטן". על אף שרוב ערעורו התקבל והוא טוהר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, ציין השופט משה זילברג, בדעת מיעוט, בפסק הדין את פעולתו של קראוס במילים אלה:

מה עלובה הייתה פעולת ההצלה שלו [של קסטנר], לעומת עשרות אלפי תעודות החסות שניתנו על ידי הצירויות הזרות, בייחוד השווייצרית, כתוצאה מן העבודה המסורה והנפלאה של קראוס והחלוצים בחודשי יולי-נובמבר 1944.

במאמר של קראוס שפורסם בספר "בגלוי ובמחתרת" (הוצ' בית העדות, תל אביב תשנ"ב), כתב שהנאצים סירבו להכיר בכתבי החסות המשפחתיים:

"עד שנודע לנו דבר מוזר מאוד: מישהו הודיע לצירות הגרמנית שמדובר ב־7,800 יחידים, ולא משפחות. האיש הזה היה אחד מתוכנו, ד"ר קסטנר".

בשנת 1945 פוטר קראוס מתפקידו כמנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט, לאחר שהואשם בשימוש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא"י דחקה את קראוס, איש תנועת "המזרחי", מחוץ למשרד בבודפשט.

קראוס היה ציר לקונגרס הציוני הכ"ב בבזל, והתגורר בשווייץ עד שעלה לישראל בשנת 1952.^[3]

בשנת 1955 ביקש שלמה זלמן שרגאי למנות אותו לתפקיד במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית אך הדבר לא עלה בידו, בטענה שהעסקתו עלולה להתפרש כהתערבות בנוגע למשפט קסטנר.^[4] בתחילת 1956 תבע קראוס את הסוכנות בדרישה לפיצויי פיטורין על פיטוריו בשנת 1945.^[5] בסוף 1958 הציע השופט פשרה בין קראוס והסוכנות.^[6]

קראוס נתן עדות מקדימה למשטרה לקראת משפט אייכמן אך לא הוזמן להעיד במשפט עצמו.^[7]

בארץ ניהל את הכפר השוודי, ועבד במשרד הסעד עד צאתו לגמלאות. הוא היה נשוי לגוסטי שטאל. נפטר בארץ, בשנת 1985.^[3]

במהלך השנים העלו טענות להתעלמות ממפעל ההצלה של קראוס מכיוון שלא היה איש מפא"י, כפי שכתב הסנגור שמואל תמיר בספרו האוטוביוגרפי בן הארץ הזאת: "נציג הסוכנות בהונגריה ומנהל המשרד הארץ-ישראלי עשה פעולה חשובה ביותר, שאף צוינה לשבח בשני דו"חות של הסוכנות ואיש אינו יודע על כך דבר... למרות שהסוכנות והמוסדות הציונים היו רשאים להתברך בפעולה זו, הייתה סביבה מעין דממה שאי אפשר היה להסביר אותה אלא בכך שקראוס לא היה נאמנה של מפלגת השלטון בארץ ישראל, מפא"י, אלא איש המזרחי, ללא קשרים פוליטיים חשובים וללא יחסי ציבור." לעומת זאת, בן בריתו של תמיר, אורי אבנרי, כלל לא זכר את קראוס בריאיון לאחר שנים.^[8]

באוגוסט 2015, נקרא רחוב על שמו בירושלים, בשכונת פסגת זאב, בטקס חגיגי בהשתתפות ראש העיר, ניר ברקת, מפקד חיל האוויר, אליעזר שקדי (אביו היה אחד מהניצולים בבית הזכוכית), ההיסטוריונית שחקרה לעומק את מפעלו של קראוס - ד"ר אילה נדיבי ובנות אחותו שחיות בארץ (לקראוס עצמו מעולם לא נולדו ילדים)^[9].

• אילה נדיבי, בין קראוס לקסטנר – המאבק על הצלת יהודי הונגריה, כרמל, ירושלים, 2014
• מרדכי חיימוביץ, ‏בצלו של קסטנר: סיפורו של משה קראוס, שהציל עשרות אלפים מיהודי הונגריה ולא זכה להכרה, באתר מעריב אונליין, 15 באפריל 2023

• אילה נדיבי, ההצלה הגדולה, סגולה 102, דצמבר 2018
• אילה נדיבי, ‏המשרד הארץ ישראלי בבודאפשט בשנים 1943–1944, אוניברסיטת חיפה, אפריל 1998, באתר "דעת"
• משה קראוס, ‏בגלוי ובמחתרת, תל אביב: הוצאת מורשת ובית העדות: תשנ"ב 1992 – כולל תמונתו של קראוס, באתר "דעת"
• דוד שליט, ‏האיש שכן היה שם, באתר גלובס, 11 באפריל 2007
• אמילי עמרוסי, רשימת קראוס, באתר ישראל היום, 25 באפריל 2014
• משה קראוס באתר 'זכור'
• מאמר של ד"ר אילה נדיבי על משה קראוס ופעילות "בית הזכוכית" באתר 'זכור'
• רות לין, הבריחה מאושוויץ: מדוע לא סיפרו לנו על כך בבית הספר, תיאוריה וביקורת 24, 24, אביב 2004, עמ' 163–184
• על פעילות ההצלה של קראוס, באתר יד ושם
• Linn, R. (2004). Escaping Auschwitz: A culture of forgetting. Ithaca, New York: Cornell University Press.**
• שליח הצלה - על המחתרת בהונגאריה, הצופה, 5 באוגוסט 1945