מריאן צ'ייס (באנגלית: Marian Chace; 31 באוקטובר 1896 – 19 ביולי 1970) הייתה רקדנית אמריקאית, ממייסדי תחום הטיפול בתנועה. לאורך חייה פיתחה בהדרגה עקרונות פרקטיים ומתודות שנחשבות כיום לבסיס התאורטי של הטיפול בתנועה.
קורות חיים
צ'ייס החלה את הקריירה שלה ב-1920, כרקדנית וכוריאוגרפית בבית הספר דניס שון בניו יורק. בית הספר דגל בפיתוח ההבעה האישית וכישורי הכוריאוגרפיה של תלמידיו.
ב-1930 עברה לוושינגטון, שם, בנוסף להופעותיה החלה ללמד ריקוד. במסגרת עבודתה עם סטודנטים בעשור שנות ה-30 של המאה ה-20 היא צברה ניסיון רב בהבנה ותחקור של היבטי תקשורת שאינה מילולית, דבר שישמש אותה רבות בהמשך.
במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20 עבדה כמנחה ותרפיסטית בבית ספר לילדים שנדחו על ידי מערכת החינוך. בכך החלה לראשונה להתנסות בתרפיה בריקוד, בתקופה בה מושג זה לא היה עדיין בשימוש. בעקבות מלחמת העולם השנייה גדל משמעותית מספר החולים במחלות נפש. מצב זה האיץ את התפתחות התחום. ב-1942 התנדבה צ'ייס בבית החולים סנט אליזבת והעבירה סדנאות קבוצתיות. צ'ייס השתמשה בתנועה כבסיס לתקשורת עם אותם חולים.
באותה התקופה היא אף החלה לעבוד עבור הצלב האדום, בטיפול באנשי שירות באמצעות שימוש בריקוד. בתקופה זו צ'ייס ניסתה את השפעתה של המוזיקה על חולים; מקור השראתה היה בית הספר דניס שון בו למדה, ששם דגש על מוזיקה וכן על הריקוד העממי ומבנה המעגל המפתח אינטראקציה חברתית. ב-1946 החלה לעבוד גם במוסד הפסיכיאטרי בשם "צ'סנאט לודג'ט" במהלך כ-25 שנה.
ב-1960 עברה לניו יורק, בה הצטרפה לתוכנית שמהווה ציון דרך למטפלים בתנועה, בבית הספר "Turtle Bay Music School".
ב-1966 סייעה בהקמת איגוד התרפיסטים האמריקאים(The American Dance Therapy Association ,ADTA)והפכה לנשיאתו הראשונה[1].
עבודתה של צ'ייס התבססה על ארבעה עקרונות: פעילות הגוף – קואורדינציה; סמליות; תנועה טיפולית; מקצב בקבוצה[2].
תאוריה
ארבעת העקרונות הבסיסיים לטיפול על פי צ'ייס הם:
- פעילות הגוף – החולה רוכש כושר תנועה של שרירי השלד. זיהוי חלקי גוף, דפוסי נשימה או רמות מתח שונות שחוסמות ביטוי רגשי, מספקים למטפל רמזים לגבי פעילויות פיזיות עוקבות שהחולה יכול לפתח דרכו מוכנות לתגובה רגשית. על ידי הבנה של הקשרים הטמונים בין התנועה, הריקוד והביטוי הרגשי, המטפל יכול לעזור לחולה לנוע ולהיות מונע[1].
- סימליות – צ'ייס האמינה שניתן לעבוד על בעיות באמצעות רמה סימבולית פשוטה, הפרשנות והניתוח לא הכרחיים לקונפליקט כדי לפתור אותו. באמצעות הכוח שבתנועה, רגשות ופחדים שדוכאו יכלו להשתחרר בצורות שונות. כשהמטפל מקבל ותומך, ברוב המקרים באמצעות סמלים, החולה חווה תחושה של אמון עמוק וקבלה של התהליך בו הוא מתבטא, דבר המעודד גילויים נוספים. לאחר השחרור, לעיתים התוכן והדמויות מאחורי הסמלים יכולים לצאת בבטחה מהתת מודע[1].
- יחסים טיפוליים בתנועה – צ'ייס טענה כי כדי לבנות יחסים טיפוליים ברמה של תנועה, יש להשתמש בתפיסה חזותית ומרחבית של ביטוי תנועת המטופל. היא השתמשה בכישורים וברגישות שלה כמטפלת, וכך יכלה להכיל את התוכן הרגשי של התנהגות המטופל לתוך תגובותיה התנועתיות; בכך ניסתה לבטא את המסר "אני יודעת איך את/ה מרגיש/ה" דרך התנועה, וכך יצרה אינטראקציה משמעותית. היא ניסתה להיכנס לעולמו של המטופל על ידי שחזור המבנה הבסיסי המאפיין את הביטוי התנועתי שלו, כשהיא יוצרת את תנועותיו בגופה; היא מנסה לחוש מה אפשרי להמשכת האינטראקציה על ידי עשייה של דברים דומים, או הרחבה והשלמה של תנועות. היא לפעמים ניסתה לשקף, להגדיל או להשלים את תנועתו האפשרית של המטופל, וכך להעביר לו מסר שתנועתו מובנת. בכך ניסתה ליצור אמון שמוביל מטופלים להביע רעיונות ורגשות מודחקים ולהסתכן בחוויות ובקשרים חדשים[3].
- פעילות קבוצתית מקצבית – צ'ייס הכירה במקצב כמארגן את התנהגות הפרט וכיוצר תחושה של סולידריות ואחדות בין אנשים. כאשר רגשות מתבטאים במקצב משותף, כל משתתף לוקח מהמאגר המשותף אנרגיה ותחושה של כוח וביטחון[3]. הכוח של פעילות קיצבית בקבוצה איפשר תמיכה לביטוי מחשבות ורגשות בצורה מסודרת ובשליטה. אפילו מטופלים שהיו במצב קשה גויסו ונדבקו בקצב; המקצבים הפשוטים והחוזרים סיפקו קרקע להחצנה של רגשות כאוטיים ומבלבלים. מטרת הקצב הייתה לא רק לארגן את המחשבות והרגשות לריקוד עם משמעות, אלא גם לעזור לשנות התנהגויות כמו היפראקטיביות או נטיות להתנהגויות ביזאריות. בתהליך של הקיצביות והתקשורת הלא-ורבלית צ'ייס הציעה סמלים ותכנים אשר העשירו את התנועות והעלו את רמת המודעות לגוף. באופן הדרגתי המטופלים התאימו את התנהגותם ואף פתרו חלק מהקונפליקטים שגרמו להתנהגויות הקיצוניות[1].
תרומתה לתחום הטיפול בתנועה
בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 הייתה מהראשונות שהשתמשו בתנועה כטיפול, מעבר לכך, תרומתה העיקרית לתחום הטיפול בתנועה הייתה בתיאור השיקוף של התנועה והפרשנות שלה כמתייחסת לאמפתיה תנועתית ולשיקוף אמפתי עבור המטופל[1].
צ'ייס פיתחה תאוריה של טיפול באמצעות ריקוד, ששורשיה נמצאים במחול. באמצעות הריקוד היא מצאה דרך להגיע לחולים פסיכוטיים. במקום להתבסס על מודלים תאורטיים שמדגישים פתולוגיה, היא חיפשה תנועה ובריאות. הכוח שיש למרכיב הקצב בתנועה, הוביל אותה לפתח שיטה שבה תוכל לעורר את החיות של מטופליה וליצור עימם קשר[3]. עם זאת, צ'ייס מעולם לא הציגה את הרעיונות שפיתחה בצורה שיטתית, אלא השתמשה בהם לצורכי עבודתה[4].
עבודתה של צ'ייס התמקדה בתחום הטיפול הקבוצתי. שיטות העבודה בקבוצה אותן הציגה היו באמצעות קול, פשטות, שלמות עם התמקדות טבעית מיחיד לקבוצה, ומשלב אחד לאחר[1].
צ'ייס תרמה לתרפיה במחול ותנועה את נושא השימוש באמצעים של תקשורת ישירה, ביטוי, ואינטראקציה מילולית ובלתי-מילולית עם אנשים שלא ניתן היה לתקשר איתם, תוך עבודה בתוכנית קבוצתית פסיכותרפית, המביאה את הקבוצה להיות מלוכדת, מגובשת ומכילה עבור המטופל[1].
רעיונות שלה השפיעו על ייצוב שיטת טיפול ריו אביירטו.
קישורים חיצוניים
- מריאן צ'ייס, באתר האגודה האמריקאית לטיפול במחול (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A healing art -Marian Chace. American Alliance for Health and Dance
- ^ פדרמן, ד. (2001). הגוף הזוכר (ואינו סולח)- נקודות ציון בהתפתחות התרפיה בתנועה. מחול עכשיו, 4, 64-67.
- ^ 1 2 3 Chaiklin, S. & Schamais, C. (1979). The Chace approach to Dance Therapy. Lewis.P. Theoretical Approaches in Dance-Movement Therapy. Vol.1. Kendall/Hunt Publishing
- ^ Chaiklin, S. (1975). Ed. Marian Chace: Her papers. Colombia: America Dance Therapy Association.
