מרי ת'ריס מקארתי (21 ביוני 1912, סיאטל, וושינגטון, ארצות הברית – 25 באוקטובר 1989, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית) הייתה סופרת, מבקרת, ופעילה פוליטית אמריקאית.
ראשית דרכה
נולדה בסיאטל לרוי ווינפילד מקארתי ומארת'ה ת'ריס מקארתי (לבית פרסטון), ונתייתמה בגיל 6, כששניהם מתו במגפת השפעת ב-1918. היא ושלושת אחיה (בהם השחקן קווין מקארתי) גדלו באומללות במיניאפוליס אצל הורי אביה, ובהשגחת דוד ודודה שלהם ייחסה לימים קשיחות והתעללות.
כשהמצב הפך בלתי נסבל, עברה לגור עם הורי אמה בסיאטל. סבה מצד אמה, הרולד פרסטון, היה עורך דין מצליח, אשר ניסח את אחד החוקים הראשונים בארצות הברית להבטחת פיצויים לעובדים בגין פציעה בעבודה. מקארתי ייחסה לסבה השפעה על עמדותיה השמאליות. לימים חיברה מקארתי ספר זכרונות בשם "Memories of a Catholic Girlhood". אחיה, קווין, כּיכּב בסרטים "מותו של סוכן" (1951) ו"פלישת חוטפי הגופות" (1956).
מקארתי סיימה את לימודיה התיכוניים בסיאטל, ועברה לפוקיפסי, ללמוד במכללת ואסר, שם סיימה תואר ראשון בשנת 1933. באותה תקופה הפכה אתאיסטית ועזבה את הכנסייה הקתולית. על אף זאת, העריכה את החינוך הקלאסי שהוענק לה, שהזין את האינטלקט שלה כל חייה והניח מסד לחיי היצירה שלה. היא ראתה בהשתחררות מן האמונה ובמאבקיה עם רשויות הדת חלק מהותי מאופייה.
קריירה
בניו יורק היא התחברה לחוגים קומוניסטיים בראשית שנות השלושים, אך עוד באותו עשור דחתה את הקומוניזם של ברית המועצות, הביעה סולידריות עם לאון טרוצקי לאחר משפטי מוסקבה, והתנגדה במרץ לסופרים ומחזאים שהיא החשיבה לתומכים בסטליניזם.
היא החלה לפרסם בכתבי העת Partisan Review, The Nation, The New Republic, Harper's Magazine, וב-The New York Review of Books. עד מהרה רכשה לה מוניטין של מבקרת חדה, שנלחמה על חירות יצירתית ועל זכותה להתעלות מעל אידאולוגיה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הייתה מבקרת ליברלית של מקארתיזם וקומוניזם גם יחד. היא החזיקה בדעות ליברליות על תרבות ועל שררה, התנגדה למלחמת וייטנאם בשנות ה-60, ואף ביקרה בווייטנאם מספר פעמים במהלך המלחמה. בריאיון ל-BBC אמרה שאין מקרה מתועד אחד של רצח נשים או ילדים דרום-וייטנאמיים בידי לוחמי וייט קונג.[1]
מקארתי לימדה במכללת בארד בשנים 1946–1947, ושוב בין 1986 ל-1989.[2] כמו כן לימדה במשך שנה במכללת שרה לורנס בניו יורק.
רומן הביכורים שלה, The Company She Keeps, זכה לשבחים מצד הביקורת כרומן שערורייתי, שמתאר את החוג החברתי של האינטלקטואלים בניו יורק בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-20 בכנות חסרת מעצורים. לאחר שרכשה מוניטין כמבקרת וכמחברת סאטירה, זכתה מקארתי גם בהצלחה מסחרית כשהרומן The Group משנת 1963, המתאר קבוצה של סטודנטיות במכללת ואסר, צעד ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס במשך קרוב לשנתיים תמימות. יצירתה מתאפיינת בכתיבה מדויקת ובעירוב מורכב של אוטוביוגרפיה ובדיון.
יש הסוברים שדמותה חסרת-הטאקט של גרטרוד ברומן Pictures from an Institution מאת רנדל ג'רל מבוססת על מקארתי בשנה שבה לימדה במכללת שרה לורנס, שם לימד גם ג'ארל באותה עת.[דרוש מקור]
למקארתי היה סכסוך רב שנים עם המחזאית ליליאן הלמן, מאז סוף שנות ה-30, על רקע חילוקי הדעות ביניהן לגבי משפטי מוסקבה ותמיכתה של הלמן בארגוני "החזית העממית" השונים שטיפח סטלין. מקארתי הכעיסה את הלמן במיוחד כשאמרה בתוכנית הטלוויזיה המופע של דיק קאווט "כל מילה ש[הלמן] כותבת היא שקר, לרבות ה"א הידיעה וו"ו החיבור". הלמן הגיבה בתביעת דיבה על סך 2.5 מיליון דולר, שלא הסתיים בחייה של הלמן. במהלך המשפט דעך כוכבה של הלמן בשל תשומת הלב המרובה שניתנה לטענות נגדו, שהציגו מקארתי ותומכיה.[3] לימים חיברה נורה אפרון מחזה על הסכסוך בין השתיים, בשם Imaginary Friends.[4][5]
פרסים וכיבודים
מקראתי זכתה בפרס הורייזן בשנת 1949, ובשתי מלגות גוגנהיים, בשנת 1949 ושוב ב-1959. היא הייתה חברה במוסד הלאומי לאמנויות ולמדעי הרוח, ובאקדמיה האמריקאית ברומא. בשנת 1973 נבחרה לשאת את הרצאת הויזינחה באוניברסיטת ליידן, תחת הכותרת "התיתכן ספרות גותית?". באותה שנה נבחרה לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.[6] בשנת 1984 זכתה במדליה הלאומית לספרות ובמדליה על שם אדוורד מקדאוול.
מקארתי זכתה בתארים לשם כבוד מטעם מכללת בארד, מכללת בודן, מכללת קולבי, מכללת סמית', אוניברסיטת סירקיוז, אוניברסיטת מיין באורונו, אוניברסיטת אברדין, ואוניברסיטת האל.
קשרים חברתיים
מקארתי חדלה מקשר עם כמה מעמיתיה ב-Partisan Review על רקע שינוי דעותיהם לכיוון שמרני לאחר מלחמת העולם השנייה. על אף זאת, שמרה על קשרי ידידות כל חייה עם המבקרים דווייט מקדונלד, פיליפ רב, פ"וו דופי, עם ההוגה הפוליטי והאקטיביסט ניקולה קיארומונטה, ועם הסופרת והמסאית אליזבת הרדוויק.
מקארתי קיימה ידידות קרובה עם ההוגה חנה ארנדט, וניהלה חליפת מכתבים ענפה ואינטלקטואלית עמה. לאחר מות ארנדט, הייתה מקארתי למנהלת עזבונה הספרותי של ארנדט, עד מותה שלה בשנת 1989.[7]
חיי משפחה
מקארתי נישאה ארבע פעמים. בשנת 1933 נישאה להאראלד ג'ונסרוד, שחקן תיאטרון. זמן קצר לאחר מכן קיימה רומן מחוץ לנישואים עם פיליפ רב. בשנת 1938 עזבה את רב ונישאה למבקר אדמונד וילסון, ולזוג נולד בן, רעואל וילסון. בשנת 1946 נישאה לבודן ברודווטר, שעבד באותה עת בניו יורקר. בשנת 1961 נישאה מקארתי לדיפלומט ג'יימס ר' וסט.[8]
מותה
מקארתי מתה לאחר מאבק בסרטן הריאה, ב-25 באוקטובר 1989, בעיר ניו יורק.[9]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ רוברט לקי, The Wars of America, הוצאת Castle Books, 1992, ISBN 0785809147.
- ^ דף ביוגרפי על מקארתי (אנגלית) באתר מכללת ואסר.
- ^ פיליס ג'ייקובסון, "Two Invented Lives", באתר mayfirst.org.
- ^ "Ben Pleasants's Contentious Minds: The Mary McCarthy / Lillian Hellman Affair" באתר HollywoodInvestigator.com.
- ^ ג'נט סיידי, "When Mary Met Lillian", באתר העיתון Christian Science Monitor.
- ^ רשימת חברי האקדמיה בשנים 1780–2010 באות M
, באתר האקדמיה.
- ^ ג'יי פריני (עורך), The Oxford Encyclopedia of American Literature, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2004, ISBN 9780195156539, עמ' 48.
- ^ "James R. West, 84, Diplomat Married to Mary McCarthy" בניו יורק טיימס, 17 בספטמבר 1999.
- ^ נקרולוג (אנגלית) באתר הניו יורק טיימס, 29 באוקטובר 1989.
