מרי גדלה בחצר המלוכה הצרפתית, וחונכה על פי ערכים קתוליים. נישואיה הראשונים היו לפרנסואה השני, מלך צרפת, אך הוא מת זמן קצר לאחר מכן. מרי חזרה לסקוטלנד, שם נאלצה להתמודד עם יריבות פוליטיות ומאבקים דתיים.
היא נישאה שוב, הפעם ללורד דרנלי, אך דרנלי נרצח, ומרי הואשמה במעורבות ברצח. היא נישאה שוב, הפעם לג'יימס הפברן, רוזן בות'וול, אך נישואים אלו עוררו שערורייה ציבורית. מרי התעמתה עם האצולה הסקוטית, ובסופו של דבר נאלצה לברוח לאנגליה, שם ביקשה מקלט אצל בת דודתה, המלכה אליזבת הראשונה. אליזבת, שחששה ממעמדה של מרי כיורשת פוטנציאלית לכתר האנגלי, כלאה אותה למשך 19 שנים. במהלך מאסרה, מרי הייתה מעורבת במזימות רבות כנגד אליזבת. בסופו של דבר, היא הוצאה להורג ב-8 בפברואר 1587, לאחר שהורשעה בקשירת קשר להתנקש בחייה של אליזבת.
פרט מעניין הוא שאליזבת הראשונה והמלכה מרי מעולם לא נפגשו פנים אל פנים, למרות מערכת היחסים המורכבת ביניהם.[1]
שנותיה הראשונות ועלייתה לשלטון
מרי נולדה ב-8 בדצמבר 1542 בארמון לינלית'גו. היא הייתה בתם היחידה ששרדה של המלך ג'יימס החמישי ומארי דה גיז, רעייתו השנייה. מרי הייתה נינתו של הנרי השביעי, מלך אנגליה, מצד סבתה מרגרט טיודור. מרגרט הייתה אחותו הבכורה של הנרי השמיני, מה שהופך את מרי לאחייניתו של המלך האנגלי. קשרי המשפחה הללו העניקו למרי זכות ירושה פוטנציאלית לכתר האנגלי, עובדה שהשפיעה רבות על חייה ועל המתחים הפוליטיים בין סקוטלנד לאנגליה. אגדה נפוצה, אשר תועדה לראשונה על ידי ג'ון נוקס, מספרת כי ג'יימס החמישי הגיב בעת ידיעה על לידת בתו במילים: "הדבר החל בנערה, ויסתיים בנערה".[2] ("It cam wi' a lass and it will gang wi' a lass"). אמרה זו מבטאת את האמונה הרווחת כי שלטון בית סטיוארט בסקוטלנד החל עם נישואיה של מרג'ורי ברוס, בתו של רוברט הראשון, מלך סקוטלנד, וכי עתיד היה להסתיים עם ירידת שושלת סטיוארט מהשלטון דרך אישה. עם זאת, יש לציין כי תיעודיים מאוחרים יותר מצביעים על כך שהאמרה הוטבעה למעשה בתקופה מאוחרת יותר, בהקשר של המלכה אן, ולא בהקשר של מרי.[3]
שישה ימים לאחר לידתה, מת אביה של מרי, כנראה כתוצאה מהתמוטטות עצבים בעקבות קרב סולוויי מוס או משתיית מים מזוהמים.[4] מות אביה הפך אותה למלכת סקוטלנד בעודה תינוקת. בשל גילה הצעיר, מרי לא יכלה לשלוט באופן עצמאי, ולכן מונה עוצר לניהול הממלכה.
אמנת גריניץ'
המלכה מרי בצעירותה
בשנת 1543, הנרי השמיני, מלך אנגליה, ביקש לאחד את ממלכות אנגליה וסקוטלנד והציע את נישואי בנו ויורשו, אדוארד, עם מרי סטיוארט. לשם כך, ב-1 ביולי 1543, נחתם אמנת גריניץ'. אמנה זו קבע כי מרי, אז בת שישה חודשים בלבד, תינשא לאדוארד בהגיעה לגיל עשר ותועבר לאנגליה, שם תתחנך תחת פיקוחו של הנרי השמיני.[5] החוזה כלל גם סעיפים בדבר המשך ההפרדה החוקית בין שתי הממלכות וכי אם הנישואים לא יניבו ילדים, האיחוד הזמני יתפרק.[6] עם זאת, הקרדינל דייוויד ביטון, שתמך במדיניות פרו-קתולית ופרו-צרפתית, שב וצבר השפעה בחצר הסקוטית, עובדה שהובילה להתנגדות מצד הנרי השמיני, שחתר לשבירת הברית בין סקוטלנד לצרפת. ביטון פעל להעברתה של מרי לטירת סטירלינג. ב-27 ביולי 1543 ליווה הרוזן מלנוקס את מרי ואמה לסטירלינג בראש כוח צבאי שמנה 3,500 חיילים. הכתרתה של מרי נערכה בקפלת הטירה ב-9 בספטמבר 1543.
סמוך לפני הכתרתה של מרי, הורה הנרי השמיני על מעצרם של סוחרים סקוטים בדרכם לצרפת ועל החרמת סחורתם. צעד זה עורר זעם בסקוטלנד והוביל את העוצר אראן לחבור לקרדינל ביטון ולאמץ מחדש את אמונתו הקתולית. בדצמבר, דחה הפרלמנט הסקוטי את חוזה גריניץ' באופן רשמי. דחייה זו, יחד עם חידוש הברית בין צרפת לסקוטלנד, היוותה את הטריגר ל"חיזור הגס" (Rough Wooing) של הנרי השמיני - מערכה צבאית שמטרתה הייתה לכפות את נישואיה של מרי לבנו, אדוארד. כוחות אנגליים פתחו בסדרת פשיטות צבאיות על שטחים סקוטיים וצרפתיים.
במאי 1546 נרצח ביטון על ידי אצילים פרוטסטנטים. ב-10 בספטמבר 1547, תשעה חודשים לאחר מותו של הנרי השמיני, נחלו הסקוטים תבוסה משמעותית בקרב פינקי. העוצרים בשמה של מרי, שחששו לשלומה העבירו אותה למנזר לשהות קצרה של כשלושה שבועות ופנו לעזרה צבאית מצרפת. אנרי השני, מלך צרפת, הציע איחוד בין צרפת וסקוטלנד באמצעות נישואיה של מרי לבנו, פרנסואה, שהיה אז בן שלוש בלבד. אראן, בתמורה להבטחה לתמיכה צבאית צרפתית והענקת תואר דוכס צרפתי לעצמו, הסכים להצעה. בפברואר 1548, הועברה מרי שוב לטירת דאמברטון. הכוחות האנגליים המשיכו במסעם והותירו אחריהם הרס רב, תוך שהם כובשים את העיר האדינגטון. ב-7 ביולי 1548, אישר פרלמנט סקוטי, שהתכנס במנזר סמוך לעיר, את הסכם הנישואין עם צרפת.
שהותה של מרי בצרפת ויחסיה עם אנגליה
בשנת 1548, בהיותה בת חמש, נשלחה מרי לצרפת בהתאם להסכם הנישואים. מרי תוארה כילדה יפה, חכמה ומלאת חיים, ואהובה על כולם מלבד על קטרינה דה מדיצ'י, חמותה. מרי למדה לנגן בלאוטה, רכיבה על סוסים וציד; היא למדה מספר שפות ביניהן: צרפתית, איטלקית, לטינית, ספרדית ויוונית, בנוסף לסקוטית.[7] דיוקנאותיה של מרי מציגים תווי פנים עדינים, עור חיוור, עיניים חומות ושיער בהיר. היא נחשבה לילדה יפה, ומחלת האבעבועות השחורות שפקדה אותה בילדותה לא הותירה צלקות. מרי נחשבה גבוהה במיוחד ביחס לסטנדרטים של המאה ה-16, כשהגיעה לגובה של 1.80 מטר (5 רגל ו-11 אינץ').[8] לעומת זאת, פרנסואה, סבל מגמגום ונודע בקוֹמתו הנמוכה יחסית. אנרי השני ציין כי "מהיום הראשון בו נפגשו, בני והיא הסתדרו היטב כאילו הכירו זה את זה זמן רב". ב-4 באפריל 1558 חתמה מרי על הסכם המוריש את תביעותיה לכתר הצרפתי במקרה של מותה ללא יורשים. עשרים ימים לאחר מכן, נישאה מרי לפרנסואה בקתדרלת נוטרדאם, ובכך הפך לבעלה של מלכת סקוטלנד. עם מותו של אנרי השני ב-10 ביולי 1559, כתוצאה מפציעות שספג במהלך טורניר, הוכתרו פרנסואה בן החמש עשרה ומרי בת השבעה עשרה כמלכי צרפת.[9] שניים מדודיה של מרי, פרנסואה, דוכס גיז ושארל, קרדינל לורן, שלטו בפועל בפוליטיקה הצרפתית באותה עת, וצברו כוח רב אשר היסטוריונים מסוימים כינוהו "עריצות בית גיז".
בנובמבר 1558 מתה מרי הראשונה, מלכת אנגליה, בתו הבכורה של הנרי השמיני והמלכה הקתולית האחרונה של אנגליה, ואת כס המלכות ירשה אחותה למחצה, אליזבת הראשונה. על פי סדר הירושה הגנאלוגי, מרי מרי (סטיוארט) הייתה הבאה בתור לכס המלכות האנגלי לאחר בת דודתה, אליזבת. תביעתה של מרי התבססה על קשר משפחתי דרך האחים הנרי השמיני ומרגרט טיודור (סבתהּ של מרי מצד אביה). מרגרט נישאה לג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד, אביו של ג'יימס החמישי וסבה של מרי. עם זאת, מכיוון שקתולים רבים באירופה ראו באליזבת הראשונה כבלתי לגיטימית – בין היתר משום שאביה, הנרי השמיני, הוציא אותה מקו הירושה בעקבות ביטול נישואיו לאן בולין – הכריז אנרי השני, מלך צרפת, על בנו וכלתו, פרנסואה ומרי, כמלכי אנגליה החוקיים; בצרפת אף הוצגו סמלי המלוכה האנגליים על שלט הרלדי של פרנסואה ומרי. באנגליה, לעומת זאת הכיר חוק הירושה השלישי, שאושרר על ידי הפרלמנט בשנת 1543, באליזבת כיורשת לאחותה למחצה, שכן צוואתו האחרונה של הנרי השמיני שללה את זכות הירושה משושלת סטיוארט. התביעה לכתר האנגלי נותרה מוקד מחלוקת מתמשך בין ממלכות סקוטלנד ואנגליה. בינתיים בסקוטלנד התחזק מעמדם של הלורדים הפרוטסטנטים, על חשבון מארי דה גיז, אשר שמרה על שליטה באמצעות חילות צרפתיים. הלורדים הפרוטסטנטים אף הזמינו כוחות אנגליים לסקוטלנד בניסיון לבסס את מעמדם הדתי. במרץ 1560, התקוממות ההוגנוטים בצרפת, הידועה כ"קנוניית אמבואז", מנעה מצרפת לשלוח תגבורת נוספת לסקוטלנד. בני משפחת גיז שלחו שליחים לנהל משא ומתן על הסכם. ב-11 ביוני 1560 נפטרה מארי דה גיז, ואילצה דיון דחוף בנוגע לעתיד היחסים בין צרפת לסקוטלנד. במסגרת תנאי הסכם אדינבורו, שנחתם על ידי נציגיה של מרי ב-6 ביולי 1560, הסכימו צרפת ואנגליה לסגת מכוחותיהן בסקוטלנד, בעוד צרפת הכירה בזכותה של אליזבת הראשונה למלוך באנגליה. המצב הפוליטי והדתי המורכב בצרפת לא הותיר פתרונות אחרים, אך מרי שעדיין התאבלה על מותה של אמה, סירבה לאשרר רשמית את ההסכם.[7]
השיבה לסקוטלנד ונישואיה ללורד דרנלי
מותו של פרנסואה וחזרתה של מרי לסקוטלנד
ב-5 בדצמבר 1560, כשנתיים לאחר נישואיהם נפטר פרנסואה השני מדלקת באוזן התיכונה שהובילה למורסה במוחו. אחיו, שארל התשיעי, ירש את הכתר וחמותה, קטרינה דה מדיצ'י, הפכה לעוצרת בשמו. מרי, אלמנתו, הייתה שרויה באבל כבד; היא החלה ללבוש בגדי אבל לבנים ונהגה מנהגי אבלות במשך ארבעים יום בבדידות.[10] קטרינה דה מדיצ'י, אשר שימשה כבר כעוצרת עבור אחיו בן העשר של המלך המנוח, שארל התשיעי, סברה כי נוכחותן של שתי מלכות אלמנות בחצר המלוכה הצרפתית אינה רצויה, ועם שובה של מרי מחצר המלוכה, הורתה לה לשוב לסקוטלנד ולטפל במשבר הפוליטי והדתי שפקד את ארצה. למעשה, הפרלמנט הסקוטי, ללא אישור מלכותי, חוקק חוקים ששינו את דת המדינה מקתוליות לפרוטסטנטיות. המלכה סירבה להכיר בחוקים אלו, והכנסייה הפרוטסטנטית החדשה נותרה במצב של אי-בהירות משפטית. ב-19 באוגוסט 1561, תשעה חודשים לאחר מות בעלה, שבה מרי לסקוטלנד, שם חיכתה לה אי-ודאות פוליטית רבה. לאחר שחיה בצרפת מגיל חמש, היה לה ניסיון מועט מאוד במצב הפוליטי המסוכן והמורכב ששרר בסקוטלנד.[11] כקתולית אדוקה, עוררה מרי חשדנות בקרב רבים מנתיניה, כמו גם אצל אליזבת, מלכת אנגליה. סקוטלנד באותה תקופה הייתה מפוצלת בין פלגים קתוליים ופרוטסטנטים, ומרי נאלצה להתמודד עם התנגדות רבה מצד שני הצדדים. ג'ון נוקס, רפורמטור פרוטסטנטי ידוע, הטיף נגד מרי וגינה אותה על אמונתה הקתולית. מרי ניסתה להביאו לדין, אך ללא הצלחה.
למרות ציפיותיה של המפלגה הקתולית, מרי הפתיעה רבים כאשר גילתה סובלנות כלפי עליית הפרוטסטנטיות בסקוטלנד.[12] ב-6 בספטמבר 1561 מינתה מרי מועצה, שרוב חבריה היו פרוטסטנטים, ורק ארבעה היו קתולים. בינתיים אליזבת חששה מהתביעה של מרי לכתר האנגלי, והתחמקה מלהכיר בה כיורשת. היא ניסתה לנטרל את מרי על ידי הצעות נישואין שונות, בין היתר לרוברט דאדלי, הרוזן מלסטר. מרי ניסתה למצוא בעל חדש מבין בני המלוכה של אירופה. ניסיונה לנהל משא ומתן על נישואין לקרלוס, יורש העצר של ספרד, נדחה על ידי אביו, המלך פיליפה השני. הצעתה של אליזבת שמרי תתחתן עם דאדלי נדחתה. דאדלי עצמו לא היה מעוניין בנישואין, וגם מרי לא ראתה בו בן זוג מתאים.
מרי פגשה לראשונה את הנרי סטיוארט, לורד דרנלי, בפברואר 1561, זמן קצר לאחר מות בעלה הראשון. דרנלי היה בן דודה למחצה, יליד אנגליה, וצאצא של משפחת אצולה סקוטית ואנגלית. הוריו שלחו אותו לצרפת כביכול כדי להביע תנחומים, אך חשבו גם על אפשרות של נישואים בין בנם למרי.[13] מרי התאהבה במהירות בדרנלי, שהיה גבוה ויפה תואר. למרות התנגדויות מצד חצר המלכות ומהמלכה אליזבת הראשונה, הם התחתנו בארמון הולירוד ב-29 ביולי. הנישואין עוררו מחלוקת רבה, בין היתר בגלל היותם בני דודים ראשונים וקתולים, ללא אישור מהאפיפיור.[14][15] המדינאים האנגלים ויליאם ססיל והרוזן מלסטר פעלו להשגת אישורה של המלכה אליזבת לנסיעתו של דרנלי מסקוטלנד לאנגליה, שם שהה. אף על פי שיועציהם תמכו באיחוד בין השניים, אליזבת הראשונה חשה מאוימת מנישואים אלו, שכן הן מרי והן דרנלי היו צאצאים של מרגרט טיודור, דודתה של מרי, ולפיכך טענו שניהם לכתר האנגלי. לפיכך ילדיהם היו עתידים לרשת תביעה זו. עם זאת נראה כי נחישותה של מרי להינשא לדרנלי נבעה מרגש אישי ולא משיקולים פוליטיים. השגריר האנגלי, ניקולס ת'רוקמוטון, אף העיר כי "אומרים שהיא בוודאי מכושפת" וכי ניתן יהיה למנוע את הנישואים רק "באלימות". איחוד זה עורר את זעמה של אליזבת אשר סברה כי נישואים אלו לא היו צריכים להתקיים ללא אישורה, שכן דרנלי היה בן דודהּ ונתין אנגלי.
נישואיה של מרי לדרנלי הובילו את אחיה למחצה, הרוזן ממוריי, להצטרף למרד נרחב יחד עם לורדים פרוטסטנטים נוספים, ביניהם הלורד ארצ׳יבולד קמפבל. ב-26 באוגוסט 1565 עזבה מרי את אדינבורו כדי להתעמת עם המורדים. ב-30 באוגוסט נכנס מוריי לעיר, אך נטש אותה זמן קצר לאחר מכן. מרי שבה לעיר בחודש שלאחר מכן כדי לגייס חיילים נוספים. במהלך אירוע שנודע כ"Chaseabout Raid", מרי וכוחותיה, יחד עם מוריי והלורדים המורדים, נעו ברחבי סקוטלנד ללא עימות צבאי ישיר. מעמדה של מרי התחזק וכן שובו של ג'יימס הפברן, רוזן בות'וול מגלותו בצרפת. מוריי, שלא הצליח לגייס תמיכה מספקת, נמלט מאוחר יותר באוקטובר לאנגליה וביקש בה מקלט. מרי הרחיבה את המועצה הסודית שלה וכללה בה קתולים נוספים.
נישואיה של מרי, מלכת הסקוטים, להנרי סטיוארט, לורד דרנלי, היו רצופי קשיים מראשיתם. דרנלי התגלה כאדם יהיר וקפריזי, והיחסים בין בני הזוג התדרדרו במהירות. הוא עורר את חמת האצולה הסקוטית, והיה מעורב במספר תככים פוליטיים. הוא לא הסתפק במעמדו כבן זוגה של המלכה ודרש את "כתר הנישואין(אנ') ", אשר היה מעניק לו מעמד של שליט משותף בסקוטלנד ואף את הזכות לרשת את כס המלכות הסקוטי במקרה שיאריך ימים אחרי מרי.[16] מרי סירבה לדרישתו, ובעקבות זאת החלו נישואיהם להתערער, אף על פי שעד אוקטובר 1565 נודע כי מרי בהיריון. דרנלי קינא בידידותה של מרי עם איש אמונה וסודה, דייוויד ריציו, אשר היו שמועות כי הוא ומרי ניהלו פרשת אהבים והוא אביו האמיתי של בנה.[7] במרץ 1566, הצטרף דרנלי לקנוניה חשאית עם אצילים פרוטסטנטים. ב-9 במרץ, קבוצת קושרים, בליווי דרנלי, רצחה בדקירות סכין את ריצ'יו לעיני מרי ההרה, בעת סעודת ערב בארמון הולירוד. בליל ה-11–12 במרץ נמלטו דרנלי ומרי מהארמון. הלורדים המורדים לשעבר הושבו למועצה הסודית.
מרי ילדה את בנה היחיד, ג'יימס, ב-19 ביוני 1566 בטירת אדינבורו. הוא הוטבל כ"צ'ארלס ג'יימס" ב-17 בדצמבר1566 בטקס קתולי שנערך בטירת סטירלינג. סנדקיו של ג'יימס היו שארל התשיעי, מלך צרפת, אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה ואמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה. רציחתו של דייוויד ריציו הובילה להידרדרות משמעותית ביחסיה עם דרנלי. מרי חלתה במחלה קשה שכללה הקאות תכופות, אובדן ראייה זמני, קשיי דיבור, פרכוסים ותקופות של אובדן הכרה. סברו כי היא על סף מוות עם זאת מצבה הבריאותי השתפר. סיבת מחלתה נותרה לא ידועה ובין האבחנות האפשריות נמנו תשישות פיזית ולחץ נפשי ופורפיריה. בפברואר 1565 עזב הנרי את לונדון לאדינבורו. בסוף ינואר 1567 שכנעה מרי את בעלה לשוב לאדינבורו. מרי נהגה לבקרו מדי יום, דבר שיצר רושם של פיוס בין השניים. בלילה שבין התשיעי בפברואר לבין העשירי בפברואר ביקרה מרי את בעלה בשעות הערב המוקדמות ולאחר מכן השתתפה בחגיגות נישואיו של אחד מאנשי ביתה. בשעות הבוקר המוקדמות אירע פיצוץ עז באחוזת שדה קירק או, אשר גרם להרס רב. דרנלי נמצא מת בגן הסמוך, ככל הנראה מחנק. על גופתו לא נמצאו סימני חנק או אלימות גלויים. בין החשודים במעורבות במותו נמנו הרוזן בות'וול וארצ'יבלד דאגלס, כומר דאגלס. עד סוף פברואר, רווחה ההערכה כי הרוזן בות'וול אחראי להתנקשות בחייו של דרנלי. לנוקס, אביו של דרנלי, דרש להעמיד את הרוזן בות'וול לדין בפני הפרלמנט הסקוטי, ומרי נענתה לדרישה. עם זאת, בקשתו של לנוקס לדחיית מועד המשפט לצורך איסוף ראיות נוספות נדחתה. בהיעדרו של לנוקס ומבלי שהוצגו ראיות כלשהן, זוכה הרוזן בות'וול לאחר משפט שנמשך שבע שעות בלבד, ב-12 באפריל. שבוע לאחר מכן, הצליח הרוזן בות'וול לשכנע מספר לורדים ובישופים לחתום על הסכם תמיכה בנישואיו למלכה. נסיבות מותו של דרנלי נותרו שנויות במחלוקת, אך רבים האשימו את מרי במעורבות ברצח. מותו של דרנלי סימן את תחילתה של נפילתה של מרי. היא הודחה מהכס הסקוטי וברחה לאנגליה, שם נכלאה על ידי אליזבת הראשונה.
הדחתה של מרי והמאסר באנגליה
בין ה-21 ל-23 באפריל 1567, ביקרה מרי את בנה, ג'יימס, בפעם האחרונה. ב-24 באפריל, בעת שובה לאדינבורו, נחטפה מרי בין אם מרצונה ובין אם בכפייה, על ידי ההרוזן בות'וול ואנשיו ונלקחה לטירת דנבר, שם ייתכן שאנס אותה. ב-6 במאי שבו מרי ובותוול לאדינבורו. ב-15 במאי נישאו השניים, ככל הנראה בארמון הולירוד, בטקס פרוטסטנטי. גירושיו של בותוול מאשתו הראשונה, הושלמו שנים עשר ימים קודם לכן.
בתחילה סברה מרי כי אצילים רבים תומכים בנישואיה, אולם 26 עמיתים סקוטיים התנגדו לנישואיה של מרי, מלכת הסקוטים, ללורד ג'יימס הפברן. הם האשימו אותה ברצח בעלה השני, לורד דרנלי, ובנישואים לא חוקיים ללורד ג'יימס. העם הסקוטי זעם על מרי, רבים האשימו אותה בניאוף וברצח.
דיוקן של מרי בתקופת מאסרה באנגליה
ב-24 ביולי 1567, נאלצה מרי להתפטר מכס המלוכה לטובת בנה התינוק, ג'יימס השישי. אחיה למחצה, ג'יימס סטיוארט, מונה לעוצר הממלכה. ב-2 במאי 1568, הצליחה מרי לברוח והיא גייסה צבא בן 6,000 איש, אך הובסה בקרב. מרי כנראה ציפתה שהמלכה אליזבת תאפשר לה לחזור לשלוט בסקוטלנד,[17] אך אליזבת גילתה זהירות רבה. היא הורתה לחקור את השאלה האם מרי אשמה ברצח בעלה השני, לורד דרנלי.[18] במהלך יולי 1568 הועברה מרי לטירת בולטון, שהייתה רחוקה הן מהגבול הסקוטי והן מלונדון. צעד זה נועד למנוע ממנה גישה הן לתומכיה בסקוטלנד והן לאויביה הפוליטיים באנגליה. ועדת חקירה מיוחדת הוקמה ביורק באוקטובר 1568, ודיוניה נמשכו בווסטמינסטר עד ינואר 1569.[19] מטרת הוועדה הייתה לחקור את האשמות כנגד מרי. מתוך תפיסת מעמדה כמלכה לשעבר, סירבה מרי להכיר בסמכותו של כל בית דין לשפטה. היא נמנעה מהשתתפות אישית בחקירה שנערכה ביורק, אך שלחה נציגים מטעמה. אליזבת, מצידה, אסרה את הופעתה בפני החוקרים. כראיה מרכזית כנגד מרי, הציג מוריי את מה שכונה "מכתבי הארון" – שמונה מכתבים לכאורה מאת מרי לבות'וול, שני הסכמי נישואין וכן סונטת אהבה או מספר סונטות. שנמצאו, ככל הנראה, בתוך קופסת כסף, שאורכו פחות מ-30 ס"מ, מעוטר במונוגרמה של המלך פרנסואה השני.[20] מרי הכחישה בתוקף את כתיבתם וטענה כי מדובר בזיופים, באומרה כי חיקוי כתב ידה אינו משימה קשה. מקובל לחשוב כי המכתבים הללו עשוים להוות ראיה מכרעת בשאלת מעורבותה של מרי ברצח דרנלי. ראש ועדת החקירה, הדוכס נורפוק, שלח עותקים מהם לאליזבת, בציינו כי אם יוכח אמיתיותם, הם עשויים לבסס את אשמתה של מרי. המסמכים המקוריים, אשר נכתבו בצרפתית, הושמדו ככל הנראה בשנת 1584 על ידי בנה של מרי, ג'יימס.
העותקים ששרדו, הן בצרפתית והן בתרגום לאנגלית, אינם מהווים אוסף שלם. קיימים תעתיקים מודפסים חלקיים באנגלית, בסקוטית, בצרפתית ובלטינית משנות ה-70 של המאה ה-16.מסמכים נוספים שנבדקו במסגרת החקירה כללו את מסמכי גירושיו של בות'וול מאשתו הראשונה. מכתבי הארון לא הוצגו בפומבי עד לוועידה בשנת 1568, אף על פי שהמועצה הסקוטית ראתה אותם כבר בדצמבר 1567. מרי נאלצה להתפטר מתפקידה והוחזקה במעצר למעלה משנה בסקוטלנד. חרף זאת, המכתבים מעולם לא פורסמו בפומבי כראיה לתמיכה במאסרה ובהתפטרותה הכפויה. ההיסטוריונית ג'ני וורמלד סבורה כי הימנעותם של הסקוטים מחשיפת המכתבים והשמדתם בשנת 1584, מעידים על כך שהם הכילו ראיות כנגד מרי. לעומת זאת, סבורה אליסון ויר כי עובדה זו דווקא מצביעה על כך שהלורדים נזקקו לזמן כדי לזייפם. לפחות לחלק מבני דורה של מרי אשר עיינו במכתבים לא היה ספק באמיתותם.
במאי 1569 ניסתה אליזבת לתווך בניסיון להשיב את מרי למעמדה, בתמורה להבטחות בנוגע לדת הפרוטסטנטית, אולם כינוס שנערך בפרת' דחה הצעה זו מכל וכל. הדוכס נורפוק המשיך לתכנן את נישואיו למרי, ואליזבת הורתה על מאסרו במצודת לונדון מאוקטובר 1569 עד אוגוסט 1570. בתחילת השנה שלאחר מכן נרצח מוריי. מותו, אשר אירע זמן קצר לאחר כישלון המרד בצפון אנגליה בהנהגת רוזנים קתולים, חיזק את תחושתה של אליזבת כי מרי מהווה איום ממשי. בעקבות זאת התערבו כוחות אנגליים במלחמת האזרחים הסקוטית וביססו את שלטונם. מזכירהּ הראשי של אליזבת, ויליאם ססיל, הטיל על מרי מעקב הדוק. בשנת 1571 חשף ססיל את הקשר רידולפי, ניסיון להדחתה של אליזבת מכסאה והמלכת מרי תחתיה, בסיוע כוחות ספרדיים. הפרלמנט האנגלי הגיש הצעת חוק לשלילת זכותה של מרי לכתר, אולם אליזבת סירבה להעניק לה את הסכמתה המלכותית. במטרה להכפיש את שמה של מרי, פורסמו מכתבי הארון בלונדון. עלילות שונות שבהן הייתה מעורבת מרי נמשכו. האפיפיור גרגוריוס ה-13 אישר תוכנית במחצית השנייה של שנות ה-70 של המאה ה-16, שבמסגרתה תינשא מרי לחואן מאוסטריה, מושל ארצות השפלה ובנו הבלתי חוקי של פליפה השני, מלך ספרד, אשר היה אמור לתאם פלישה אנגלית בתמיכה ספרדית מהולנד.[21]
משפטה והוצאתה להורג
ב-11 באוגוסט 1586, לאחר שהייתה מעורבת במזימה להתנקש בחייה של המלכה אליזבת הראשונה, מרי הועברה למבצר פות'רינגיי במסע שנמשך ארבעה ימים והסתיים ב-25 בספטמבר. באוקטובר הועמדה לדין באשמת בגידה, בפני בית משפט המורכב מ-36 אצילים. מרי הכחישה את ההאשמות המיוחסות לה. היא מחתה על שלילת זכותה לעיין בראיות, על החרמת מסמכיה, על מניעת גישה לייעוץ משפטי ועל העובדה שמעולם לא הייתה נתינה אנגלית, ולפיכך לא ניתן להרשיעה בבגידה.
ב-25 באוקטובר הורשעה מרי ונגזר עליה עונש מוות, כאשר רק נציב אחד, הביע התנגדות. חרף זאת, אליזבת התמהמהה במתן הוראה לביצוע גזר הדין, אף לנוכח לחץ מצד הפרלמנט האנגלי להוציאו לפועל. היא הביעה חשש כי הוצאתה להורג של מלכה תיצור תקדים מסוכן ודאגה מההשלכות האפשריות, בפרט מהאפשרות שבנה של מרי, ג'יימס, יכרות ברית עם המעצמות הקתוליות ויפלוש לאנגליה כנקמה. ב-1 בפברואר 1587 חתמה אליזבת על צו המוות של מרי, אך לא מיד הורתה על ביצועו. היא מסרה את הצו לחברי המועצה והשאירה את ההחלטה הסופית בידיהם. ב-3 בפברואר, התכנסו עשרה מחברי המועצה של אנגליה, ללא ידיעתה של אליזבת. הם החליטו לבצע את גזר הדין באופן מיידי, בלי לחכות להחלטה סופית של המלכה.[22]
בליל ה-7 בפברואר 1587 נודע למרי על הוצאתה להורג למחרת. את שעותיה האחרונות העבירה מרי בתפילה ובהתבודדות. היא חילקה את חפציה האישיים בקרב חבריה הקרובים, כתבה צוואה ומכתב למלך צרפת. בבוקר ה-8 בפברואר הובלה מרי אל מקום ההוצאה להורג, עריפת ראשה של מרי לא הושלמה במכה אחת. המכה הראשונה החטיאה את צווארה ופגעה בעורף. המכה השנייה כרתה את הצוואר כמעט לחלוטין, למעט גיד קטן שנותר, אותו חתך התליין באמצעות גרזנו. לאחר מכן, הרים התליין את ראשה הכרות והכריז "יחי המלכה!". באותו רגע התגלה כי השיער החום שאחז בידו היה למעשה פאה, והראש נפל ארצה, וחשף את שיערה הקצר והאפור של מרי.[23] עם היוודע דבר ההוצאה להורג לאליזבת, הביעה את מורת רוחה וטענה כי המועצה הסודית פעלה בחוסר סמכות. התלבטותה של אליזבת וההנחיות הדו-משמעיות שהנחתה במכוון העניקו לה אפשרות הכחשה סבירה בניסיון להתנער מאחריות ישירה לשפיכות דמה של מרי.
בקשתה של מרי להיקבר בצרפת נדחתה על ידי אליזבת. גופתה נחנטה והונחה בארון עופרת אטום עד לקבורתה בטקס פרוטסטנטי בקתדרלה פיטרבורו בסוף יולי 1587. איבריה הפנימיים, אשר הוסרו כחלק מתהליך החניטה, נקברו בחשאי מבצר פות'רינגיי. בשנת 1612 הוצאה גופתה מקברה בפקודת בנה, ג'יימס הראשון, אשר הורה על קבורתה מחדש במנזר וסטמינסטר, בקפלה מול קברה של אליזבת. רבים מצאצאיה האחרים, ביניהם אליזבת סטיארט, הנסיך רופרט מהריין וילדיה של אן, מלכת בריטניה, נקברו באותה הקריפטה שבה נקברה מרי.[24]
מורשת
עיצוב דמותה של מרי במהלך המאה ה-16 נעו בין השמצות חסרות רחמים מצד רפורמים פרוטסטנטים כגון ג'ורג' בוכאנן וג'ון נוקס, לבין אפולוגטיקה קתולית מצד אישים כמו אדם בלקווד, אשר שיבח את דמותה של מרי.[7] לאחר עלייתו לשלטון של בנה, ג'יימס הראשון באנגליה, חיבר ההיסטוריון ויליאם קמדן ביוגרפיה רשמית, אשר נסמכה על מסמכים מקוריים. קמדן שלל את כתביו של בוכאנן וכינה אותם "המצאה". פרשנויות שונות המשיכו להתקיים עד המאה ה-18: ויליאם רוברטסון ודייוויד יום טענו כי מרי אשמה בניאוף וברצח, בעוד וויליאם טייטלר גרס את ההפך. ההיסטוריונית ג'ני וורמלד טוענת כי מרי הייתה דמות טרגית, אשר לא עמדה בעומס הדרישות שהוצבו בפניה, אולם השקפתה לפיה מרי הייתה כלי בידי אצילים נכלוליים.[7]
_-_Google_Art_Project.jpg)
