מקס ובר
Max Weber

לידה	21 באפריל 1864 ממלכת פרוסיה (1803-1892) ארפורט, ממלכת פרוסיה
פטירה	14 ביוני 1920 (בגיל 56) רפובליקת ויימאר מינכן, בוואריה, רפובליקת ויימאר
שם לידה	Maximilian Carl Emil Weber
מקום קבורה	בית הקברות ברג
השקפה דתית	אגנוסטיות
מקום לימודים	אוניברסיטת היידלברג, Kaiserin Augusta Gymnasium, אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, אוניברסיטת גטינגן, האוניברסיטה של שטרסבורג
מנחה לדוקטורט	August Meitzen, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו
מוסדות	אוניברסיטת מינכן אוניברסיטת היידלברג אוניברסיטת פרייבורג אוניברסיטת וינה
זרם	רציונליזם, אנטי-פוזיטיביזם
תחומי עניין	כלכלה, סוציולוגיה, היסטוריה, משפטים, פוליטיקה, פילוסופיה
עיסוק	משפטן, עורך דין, מרצה באוניברסיטה, מוזיקולוג, פוליטיקאי, אנתרופולוג, סוציולוג, פילוסוף, כלכלן, היסטוריון
הושפע מ	עמנואל קאנט, פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד, וילהלם דילתיי
השפיע על	קרל יאספרס, טלקוט פרסונס, לודוויג פון מיזס, האברמאס, ה.ל.א. הארט, חנה ארנדט
מדינה	גרמניה
יצירות ידועות	Economy and Society, General Economic History, The Religion of China, The Religion of India, הפוליטיקה כמשלח-יד, The Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism, Science as a Vocation, Ancient Judaism
בן או בת זוג	Mina Tobler בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
חתימה

מקסימיליאן קארל אמיל ובר (בגרמנית: Maximilian Carl Emil Weber; ‏21 באפריל 1864 – 14 ביוני 1920) היה היסטוריון, מדען-מדינה, כלכלן פוליטי, סוציולוג ופילוסוף גרמני, ממייסדי הסוציולוגיה המודרנית ותורת המינהל הציבורי, ממנסחי החוקה הדמוקרטית של רפובליקת ויימאר.

ובר, שהשתייך לזרם הרציונליסטי, עסק בעיקר בתחומי הדת והממשל ושאף להסביר את ההתפתחויות המטריאליות-כלכליות המתרחשות בעולם, כפונקציה של השינויים שחלו בתרבות ובתפיסה האנושית.

ובר נולד בארפורט שבפרוסיה כבכור משבעת ילדיהם של מקס והלנה ובר. אחיו הצעיר היה לעתיד הסוציולוג אלפרד ובר.

בשנת 1882 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת היידלברג, ובשנת 1889 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בהיסטוריה של ארגונים עסקיים בימי הביניים. ב-1893 התחתן עם מריאן שניטגר, סוציולוגית ופעילה פמיניסטית, הידועה בזכות עצמה. בשנת 1894 התמנה כפרופסור לכלכלה באוניברסיטת פרייבורג. שנתיים אחר-כך חזר ובר לאוניברסיטת היידלברג, שם הפך לדמות מרכזית במה שנקרא "חוג ובר", שהורכב מאינטלקטואלים כמו אשתו מריאן, גיאורג ילינק, ארנסט טרלטש, ורנר זומבארט, מרק בלוך, רוברט מיכלס ו-ג'רג' לוקאץ'.

בשנת 1897 הפחית וכשנתיים לאחר מכן אף להפסיק לחלוטין את פעילותו האקדמית, כתוצאה ממחלה שכנראה נבעה ממשבר נפשי שנוצר בעקבות מות אביו. ובר שב לפעילות אקדמית רק בשנת 1902, אך בשנה שלאחר מכן פרש מן האוניברסיטה, והחל לעבוד בכתיבת יצירתו העצמאית, שהובילה לפרסומו העיקרי.

במלחמת העולם הראשונה שירת שנה אחת בהתנדבות בתפקיד מנהלי בבית חולים בהיידלברג, דעותיו של ובר על המלחמה השתנו דרסטית במהלכה. תחילה, תמך ברטוריקה הלאומנית הגרמנית ובמאמץ המלחמתי, הוא ראה במלחמה הכרח כדי להגשים את תפקידה של גרמניה כמעצמה מדינית מובילה, אולם, עם הזמן, הפך ובר לאחד מהמתנגדים הבולטים להתפשטות הגרמנית ולמדיניות המלחמתית של הקייזר. הוא תקף באופן פומבי את תוכנית שליפן, ומאוחר יותר, הצטרף לקריאות לרפורמה חוקתית, דמוקרטיזציה ובחירות כלליות ואוניברסליות. לאחר המלחמה, בשנת 1918, מונה כיועץ לוועדת שביתת הנשק הגרמנית, שמונתה במסגרת חוזה ורסאי, ולוועדה לניסוח חוקת ויימאר.

ובר רץ, ללא הצלחה, למושב בפרלמנט הגרמני, כחבר המפלגה הדמוקרטית הגרמנית, שהוא נמנה עם מייסדיה. ובר התנגד גם למהפכות השמאל בגרמניה, וגם לאשרור חוזה ורסאי.

בעקבות ייאושו מהעיסוק הפוליטי, שב ובר ללמד בשנה זו (1919), תחילה באוניברסיטת וינה ולאחר מכן במינכן, שם הקים את המכון הגרמני הראשון לסוציולוגיה.

ובר נפטר מדלקת ריאות ב-14 ביוני 1920. על שמו כיכר מקס ובר במינכן וקרן מקס ובר שנוסדה בשנת 2002.

בשנים 1904 ו-1905 פרסם ובר את חיבורו המפורסם "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", העוסק בשיטה הקפיטליסטית. כאן בחן ובר את הקשרים בין עיקרי הדת לבין יישומים כלכליים וניתח בהרחבה את הקשר בין הנצרות הפרוטסטנטית לבין תפיסת העולם העומדת בבסיס הכלכלה הקפיטליסטית. ובר תיאר את הקפיטליזם כגישה חברתית שלמה, ולא רק במובנה הכלכלי. הוא ניסה למצוא את "רוח הקפיטליזם", ולחקור את התפתחותה. ובר בחן את הקשרים שבין עקרונות הדת לבין היישומים הכלכליים, ומאוחר יותר הרחיב את מחקרו ובדק את הקשר בין עיקרי דת השינטו לכלכלה היפנית ובין הדתות הרווחות בהודו לבין הכלכלה ההודית. בין השאר עסק ובר גם ביהודים ובהתנהגותם בעולם העתיק.

לפי ובר, הקפיטליזם שונה מצורות אחרות של עשיית רווח בשיטתיות שלו ובהשקעה החוזרת של ההון במגמה להביא לצמיחה מתמדת. הוא ניסה להסביר הבדל זה דרך חקירת הרפורמציה, שיצרה את הנצרות הפרוטסטנטית. בספרו טען כי החידוש העיקרי בתפיסת העולם הפרוטסטנטית נובע מוויתור על הקשר המתווך בין האדם לאל, כפי שהתקיים בתפיסת הנצרות הקתולית. במקום תפיסה זו העמידה הרפורמציה, לפי ובר, את התפיסה הטרנסצנדנטית של האל, שלפיה נחתך הגשר בין הארצי לאלוהי - לא ניתן ליצור קשר עם האל או להבין את רצונו. בכך מתוארת הגישה הפרוטסטנטית (ובמיוחד בגרסתה הקלוויניסטית) כפסימית או כעשויה להוביל לפסימיות, שכן אין בה ערך לווידוי, לכפרה ולמחילה הקיימים בנצרות הקתולית. גורלו של אדם נגזר מראש, בלא יכולת השפעה עליו, ונכפית עליו גישה פטליסטית לקיום האנושי.

ובר הציב את הפתרון הפרוטסטנטי לבעיית הקיום האנושי בכך שגם בלא יכולת השפעה על הגורל, יכול האדם למצוא אישור לכך שהוא נבחר על ידי האל. אישור זה, הסימן לבחירתו של האדם, הוא עצם הצלחתו בחיים. ואכן, בתפיסה הקלוויניסטית המאוחרת, כל אדם נבחר מראש האם יגיע לגיהנום או לגן העדן. סימני הבחירה מתבטאים בהצלחתו הכלכלית של האדם - עושר מעיד על כך שהאדם יועד לגן עדן, עוני - לגיהנום. לפי עיקרון זה, טען ובר, על האדם להתאמץ ללא הרף על מנת לשפר את הישגיו, כדי להוכיח את הבחירה בו. בזרמים קיצוניים של הנצרות הפרוטסטנטית נוצרה גישה שלפיה כל זמן שאינו מנוצל לקידום הצלחתו של האדם הוא זמן מבוטל. ובר כינה צורת חשיבה זו "האתיקה הפרוטסטנטית".

ובר תיאר את האתיקה הפרוטסטנטית כתובעת קיום של צבירה, חיסכון, סגפנות ועבודה מאומצת, כמטרות הקיום ולא ככלים להשגת דבר מה אחר. הוא השווה גישה זו לגישה הקפיטליסטית הבסיסית, שבה בבסיס ניהול ההון (שהוא יסוד הכלכלה הקפיטליסטית) עומד רווח. לטענתו בקפיטליזם, הצבירה השיטתית של הון היא מטרה בפני עצמה, ואינה מחייבת את מימושה הכלכלי בקניית נכסים. הספר נפתח בנתונים המעידים כי אכן הפרוטסטנטים עשירים יותר מהקתולים.

תיאור זה מדגיש אלמנט חשוב בתפיסה התאורטית של ובר - חשיבותם של גורמים תרבותיים ואידאולוגיים בניתוח תופעות חברתיות, וזאת בניגוד ברור לקרל מרקס, השם את הדגש על גורמים חומריים.

ובר הבחין בין שלושה סוגים של לגיטימיות שלטונית, הנובעים מתפיסות חברתיות כמו גם משפיעים על התפתחותן:

1. לגיטימציה מסורתית, הנשענת על "המנהג, שנתקדש משום שכוחו היה יפה משנות דור ודור" (לדוגמה שלטון העובר במשפחה).
2. לגיטימציה כריזמתית, הנובעת מיכולות שהן "מחוץ לשורה, של מסירות הנפש ודבקותה ואמונתה בגילויי השכינה, בגבורה או בסגולות מנהיגות אחרות של יחיד ומיוחד" (לדוגמה "נביא, מושל ואיש מלחמה שהורם בידי חייליו, הדמגוג או המנהיג המפלגה הפוליטי").
3. לגיטימציה רציונליות, הנובעת "מכוח 'החוקיות', בתוקף האמונה בכוחם של חוקים ומשפטים ושל תחומי 'הסמכות' העניינית הנתחמים על ידי כללים רציונליים".^[1]

בחקירתו העלה ובר כי האתיקה הפרוטסטנטית הסירה את אשליית "הקסם" שהייתה בימי הביניים, והעמידה במקומה את הרציונליזם - גישה שיטתית למציאת מטרות ופתרונן באופן אופטימלי. גישה זו דחקה את מקומן של האמוציונליות והמסורת, ויצרה מבנים חברתיים המתאימים לחתירה תכליתית לשם הגשמת מטרותיו האישיות של כל אדם.

לדברי ובר, לרציונליזם ביטויים רבים. ביטוייו העיקריים הם:

• השיטה הקפיטליסטית
• המדינה הבירוקרטית
• המשפט הפורמלי-רציונלי

ובר העביר ביקורת על הרציונליזם, וטען כי חלק מן האנושיות אבד. לטענתו, התקופה המודרנית הרציונליסטית הפכה את האמצעים למטרות, ובכך נושלה ממטרותיה ומערכיה המהותיים והלא אינסטרומנטליים. הוא סיכם גישה זו במשפט שטבע: "אנו חיים בתוך כלוב הברזל של הרציונליות".

ביטוי בולט במיוחד לצמיחת הרציונליזם מוצא ובר בהתפתחות הבירוקרטיה והמדינה הביורוקרטית.

מושג חשוב במחקריו של ובר הוא הסמכות: שינוי התנהגותו של אדם בהתאם לרצונותיו של אדם אחר בלא הפעלה ישירה של כוח. בהתאם לחלוקה הקודמת (לפעולות אמוציונליות, מסורתיות ורציונליות), מחלק ובר את הסמכויות על פי הבסיס שעליו הן נשענות. ובר טוען כי סמכות על בסיס אמוציונלי (שעיקרה דמות מנהיג כריזמטי) היא ארעית, וכי עשוי להתקיים תהליך "רוטיניזציה של הכריזמה" – מיסוד של הסמכות האמוציונלית לבסיס קבוע. בסיס זה יכול להיות מסורת (בדומה לסמכותה של אצולה), או סמכות חוקית-רציונלית.

על-פי ובר, הסוג האחרון של סמכות, המכונה בירוקרטיה, הוא המקובל ביותר בעולם המודרני, שכן הוא נבחר כחוק בארגונים ובמשטרים שונים, ומכיוון שהוא משרת מטרות מוסכמות באופן יעיל. בהתאם לכך העמיד את הסמכות הרציונלית כעליונה עבור ניהול החברה, ועל סמך קביעה זו פיתח את המודל הטהור של הבירוקרטיה: ניסוח אוניברסלי להתנהגות רציונלית יעילה בחברה. כדוגמה למודל זה מתייחס ובר לבירוקרטיה הפרוסית.

לטענתו, עליונות זו של הבירוקרטיה נובעת משני גורמים: הפרדה בין אינטרס הארגון לבין האינטרס האישי של עובדיו, ושימוש בשיטות עבודה אפקטיביות להשגת מטרות ברורות, המייצגות את כוונתה הרציונלית המודעת של החברה. מסיבות אלו יתרחב "תהליך הביורוקרטיזציה" עד שיקיף את כל תחומי הכלכלה.

לבירוקרטיה הטהורה מספר מאפיינים עיקריים המגדירים אותה, שאותם ניסח ובר לראשונה במודל המכונה המודל הטהור של הבירוקרטיה.

ובר מחלק את תחום החוק והמשפט לארבע שיטות, וקובע את המשפט המודרני כשיטה הראשונה:

1. פורמלי רציונלי
2. פורמלי אי-רציונלי
3. מהותי רציונלי
4. מהותי אי-רציונלי

המונח "פורמלי" מציין כי המשפט מתעניין בצורה ולא בתוכן. מערכת המשפט הפורמלית אינה עוסקת במשמעויות של הנושאים השונים (בניגוד ל"משפט המהותי"), אלא רק בתבניות המסמנות אותן.

עקרונות המשפט הפורמלי, לפי ובר, הם:

• מערכת סגורה: למערכת המשפט כללי דקדוק יסודיים משלה, שאינם מאפשרים עירוב של פוליטיקה או של חשיבה ערכית ומהותית, ולכל תחום בתוך המשפט כללים משלו.
• מערכת עצמאית: כל הכלים הנחוצים למציאת פתרונות לבעיות משפטיות מצויים בגבולות בית-המשפט, ואין צורך במעורבות חיצונית.
• שימור החוק: על השופט למצוא תמיד את הפתרון הקרוב ביותר לחוק הקיים, ולא מוטל עליו לפתחו מעבר לנדרש.
• לקוניות: על השופט להיצמד ללשון החוק, ולא לחשיבה המהותית העומדת מאחוריו.
• התרחקות מחשיבה ערכית: השיפוט הערכי נדחק בפני הפרוצדורות הפורמליות.

לאחר מותו של ובר עבר מרכז הכובד של הסוציולוגיה העולמית לארצות הברית, שם לא הכירו את עבודתו. מצב זה נמשך עד שנת 1937, אז תרגם הסוציולוג טלקוט פרסונס את כתביו לאנגלית, הביא לפרסומם באקדמיה האמריקאית וחשוב מכל - השתמש ביסודות מהם, בשילוב עם יסודות ממשנתו של אמיל דורקהיים, כדי לבנות גישה סוציולוגית חדשה - הפונקציונליזם. פארסונס הדגיש אצל ובר את האלמנטים ההסכמיים ואת חשיבותה של התרבות, והתייחס פחות לאלמנטים של הקונפליקט בתורתו של ובר.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 הפך הפונקציונליזם לגישה המובילה בסוציולוגיה האמריקאית בפרט והעולמית בכלל, ובעקבותיו גם פרשנות זו של ובר. עם זאת, בשנות ה-70 החלה התנגדות לגישה זו. מתנגדים אלו קראו לעצמם נאו-ובריאנים, והשתמשו באלמנטים אחרים בתורתו של ובר, במיוחד באלמנטים של הקונפליקט, תוך שילוב של משנתו עם זו של קרל מרקס.

בישראל השפיע ובר על שורה של חוקרים והיסטוריונים, הבולטים ביניהם ההיסטוריון יעקב כ"ץ (1904-1998), והסוציולוג שמואל נח אייזנשטאדט

• מקס ובר, הפוליטיקה בתורת מקצוע (תרגום, הקדמה, הערות ואחרית דבר: אפרים שמואלי),ירושלים ותל אביב, שוקן, 1962.
• מקס ובר, "הביורוקרטיה" (תרגם: אהרן אמיר), בתוך: משה ליסק (עורך) סוגיות בסוציולוגיה: מבנה וריבוד חברתי, תל אביב, עם עובד, 1973, עמ' 247-263.
• מקס ובר, על הכאריזמה ובניית המוסדות: מבחר כתבים (תרגם: אהרן אמיר, ערך והקדים מבוא: ש.נ. אייזנשטדט), ירושלים, מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1979.
• מקס ובר, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם (תרגם: ברוך מורן, אחרית דבר: ש. נ. אייזנשטדט), עם עובד, 1984.
• מקס ובר, "המדע כייעוד" (הרצאה שנשא ובר ב-1918, תרגם לעברית: אלעד לפידות), בתוך: אסף שגיב (עורך), חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011.
• Max Weber, General Economic History, New Brunswick & London, Transaction Publishing, 1993

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מקס ובר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מקס ובר

• מקס וובר על הרציונליות, באתר e-mago
• תומר פרסיקו, האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם, בלוג באתר "רשימות", 14 בדצמבר 2006
• מקס ובר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מקס ובר, המדע כייעוד.
• מקס ובר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מקס ובר (1864-1920), דף שער בספרייה הלאומית