PROFILPELAJAR.COM

מקס אייטינגון
Max Eitingon
לידה	26 ביוני 1881; מוהילב, האימפריה הרוסית
פטירה	30 ביולי 1943 (בגיל 62); ירושלים, פלשתינה (א"י)
מדינה	האימפריה הרוסית, ברית המועצות, הרייך הגרמני
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
השכלה	אוניברסיטת לייפציג

מקס אייטינגון (בגרמנית: Max Eitingon;‏ 26 ביוני 1881, מוהילב – 30 ביולי 1943, ירושלים) היה רופא ופסיכואנליטיקאי יהודי-גרמני יליד רוסיה הלבנה, מייסד המכון הפסיכואנליטי בירושלים. היה מייסד המרפאה הפסיכואנליטית בברלין לצד קרל אברהם, מממנה ומנהלה בין השנים 1920–1933^[1]. לאחר מלחמת העולם הראשונה חבר הוועדה הסודית של פרויד שפעלה בין השנים 1912–1927^[2]. היה יושב ראש האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי בין השנים 1927–1933. כיהן כמנהל הראשון (1925-1943) של ועד ההוראה הבינלאומי (International Training Committee) של הפסיכואנליזה, פעל להקניית הידע הפסיכואנליטי לדור חדש של מטפלים בשיטה זו, והשקיע מאמצים בסטנדרטיזציה של הוראתה. אייטינגון גם ניהל ומימן, במשותף עם אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, את ההוצאה לאור שהוקמה על ידי פרויד.

קורות חיים

ילדות ונעורים

מקס אייטינגון נולד כילד רביעי למשפחה יהודית עשירה, במוהילב שברוסיה הלבנה, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. אמו הייתה חסיה אלכסנדרה לבית ליפשיץ, ואביו, חיים אייטינגון, היה תעשיין וסוחר פרוות. המשפחה עקרה למוסקבה. מאוחר יותר, בשנת 1891, עת גורשה המשפחה מרוסיה ובדרכה ללייפציג גרמניה, חנתה המשפחה פרק זמן בבוצ'אץ' שם נסתייעה בקשריה של משפחת אמו של שמואל יוסף עגנון, משפחת פארב, אף היא בעסקי הפרוונות, בהשגת אזרחות אוסטרו-הונגרית. באותה ההזדמנות התוודעו זה לזה אייטינגון ועגנון, קשרים שנמשכו, גם עם אסתר, אשת עגנון, שנעזרה בכישוריו של אייטינגון כפסיכואנליטיקאי להקל על בעיות הזוגיות עם בעלה, עד מותו של אייטינגון.^[1] בלייפציג רכש אביו מעמד נכבד בקהילה היהודית המקומית, תרם לבניית בית כנסת אורתודוקסי ולהקמת בית חולים יהודי מודרני ופתוח לבני כל הדתות.

אייטינגון סבל בילדותו מגמגום קשה שגרם לו לעוגמת נפש רבה ולעזיבת בית הספר. הוא המשיך את לימודיו בתיכון במסלול של בית ספר אקסטרני. על מנת להשלים את בחינות הבגרות למד אייטינגון בכמה אוניברסיטאות - בהאלה, היידלברג ומרבורג (שם זכה לשמוע הרצאות מפי הפילוסוף הרמן כהן). הוא השקיע בלימוד שפות, ובבגרותו שלט בעשר שפות. בין השנים 1902–1909 למד רפואה באוניברסיטת מרבורג.

ראשית דרכו כפסיכואנליטיקאי

בתום לימודי הרפואה, עבד אייטינגון בבית החולים הפסיכיאטרי האוניברסיטאי (המסונף לאוניברסיטת ציריך) "בּוּרְגְהֶלְצְלִי" (Burghölzli) שבציריך, תחת הדרכתו של אויגן בלוילר. הודות לו ולקרל גוסטב יונג, נשלח אייטינגון בינואר 1907 להתיעצות עם פרויד בקשר לחולה רב-בעיות, ונכח לראשונה בישיבות של החברה הפסיכואנליטית בווינה. להיכרותו עם זיגמונד פרויד היו השלכות משמעותיות עבורו. בשנת 1908–1909 עבר אייטינגון בעצמו טיפול פסיכואנליטי לימודי אצל פרויד, במשך כחמישה שבועות. הטיפול התנהל בדרך לא קונבנציונלית - פריפתטית, והיווה מעין התמחות אינטנסיבית בשיטה זו. בעידודו של פרויד, אייטינגון הפך לחסיד נלהב של התאוריה הפסיכואנליטית ולאחד מראשוני תלמידיו.

אחרי הקשיים הראשונים, הצליח אייטינגון לסיים את עבודת הגמר שלו ברפואה, על "ההשפעה של התקף אפילפטי על האסוציאציות החופשיות". סייע לו בכך יונג (בהמשך נראה כי אייטינגון התנגד לדעותיו של יונג, כפי שעולה ממכתביו לפרויד).

עם קבלת התואר, השתקע אייטינגון בברלין, שם נהנה גם מתמיכתו הכספית של אביו העשיר. אייטינגון נישא בשנת 1913 למירה יעקובלבנה (לבית בורובסקי) ראיגורודסקי, נישואיה השלישיים, שחקנית בתיאטרון האמנותי המוסקבאי ואמו של יולי חריטון, לימים אבי פצצת המימן הסובייטית. הוא הפך לאחד מאנשי האליטה האינטלקטואלית של בירת גרמניה, וסייע בידי קרל אברהם להביא את בשורת הפסיכואנליזה לברלין.

ניסיונו הטיפולי במלחמת העולם הראשונה

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס אייטינגון כאזרח אוסטרי לשרת כרופא צבאי. הוא שירת בתפקיד זה באזור בוהמיה, מוראביה, סלובקיה והונגריה - בפראג, בקושיצה, באיחלבה (אז איגלאו) ובמישקולץ. בעת שהייתו במישקולץ, המליץ על עמיתו, הפסיכואנליטיקאי יליד המקום שנדור פרנצי, לתפקיד של עד מומחה במשפט צבאי. באותה תקופה התחזק שיתוף הפעולה בינו ובין פרנצי - הם השתתפו בישיבות של החברה הפסיכואנליטית בבודפשט ואף עבדו ביחד.

בימי המלחמה צבר אייטינגון ניסיון רב בטיפול בנפגעי הלם קרב. הוא טיפל בהם בעזרת היפנוזה וזכה לעיטורים על פועלו. אשתו, מירה, התלוותה אליו כאחות מתנדבת בכל מקום בו שירת.

הקמת המרפאה הפסיכואנליטית בברלין

בתום המלחמה חזר אייטינגון לברלין, שם הקדיש עצמו להתפתחות הפסיכואנליזה. ב-1910, בדומה לפרנצי, הפך לידיד נפש של פרויד ותמך במורו בשעת משבר, לעיתים גם בהלוואת כסף ובמשלוחי מזון. הוא היה מעורב בניהול כמה ממפעליה החשובים של הפסיכואנליזה, כולל החברה הפסיכואנליטית בציריך ובבודפשט.

אייטינגון נכנס במקומו של אנטון פון פרוינד לוועד הסודי של תומכי פרויד. הוא מימן מכיסו את הפוליקליניקה הפסיכואנליטית שנבנתה בברלין, בשיתוף בנו של פרויד, האדריכל ארנסט פרויד. אחרי פתיחתה בשנת 1920, ניהל אותה יחד עם קרל אברהם ועם ארנסט זימל. המרפאה שלהם היה למרכז הראשון בעולם לטיפול בשיטת הפסיכואנליטית, ולמכון הפסיכואנליטי הראשון המיועד להתמחות פסיכואנליטיקאים צעירים.

איינטינגון השקיע מאמצים רבים בהוראת הפסיכואנליזה ובסטנדרטיזציה של הוראתה. לפי המתכונת שהציע בשנת 1922, ההתמחות בפסיכואנליזה הייתה אמורה להימשך שנתיים; לאחר מכן הוארך משך ההתמחות לשלוש שנים, והיא כללה שלושה מסלולים נפרדים: סמינרים לתאוריה, אנליזה לימודית (דידקטית) אישית והדרכה של המטפלים ("סופרויזיה") על האנליזה שלהם במטופליהם. אייטינגון הדגיש את קשר ההעברה בין המתמחה המודרך לבין המדריך, והמליץ שההעברה תהווה נושא לאנליזה האישית ולהדרכה גם יחד. כתביו בעניין יחסי ההעברה תוך כדי הדרכה הפכו לקלאסיים.

החינוך הפסיכואנליטי לפי גישתו של אייטינגון מקובל עד ימינו באיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה, עם כמה שינויים שהוצעו מאוחר יותר על ידי אוטו קרנברג.

העלייה לארץ ישראל והקמת המכון הפסיכואנליטי בירושלים

אחרי מות אביו בשנת 1933, לאחר המשבר הכלכלי העולמי שרושש את משאבי המשפחה - לקה מקס אייטינגון באירוע מוחי שגרם לשיתוק בידו השמאלית. עם זאת, הוא המשיך בפעילותו הארגונית והחינוכית. ב-13 ביוני 1933 לקח חלק בהלוויה של שנדור פרנצי בבודפשט ונאם שם דברי הספד לזכרו.

אחרי עליית הנאצים לשלטון ב-1933, זיהה אייטינגון את הסכנה להמשך קיומה של התנועה הפסיכואנליטית בגרמניה הנאצית (בניגוד לתחזיות של ארנסט ג'ונס ושל פרויד עצמו), ועלה לארץ ישראל. יש הטוענים כי הרעיון לעלות לארץ ולהקים בה מכון לפסיכואנליזה העסיק אותו עוד קודם לכן, בשנות העשרים.

בספטמבר 1933 עזב אייטינגון את גרמניה, הגיע לישראל והתגורר בירושלים, ברחוב בלפור. הוא הקים את החברה הפסיכואנליטית לפלשתינה" (Palestinian Psychoanalytical Society) ועם הקמת מדינת ישראל שינתה שמה להחברה הפסיכואנליטית בישראל. הוא הקים את המכון הפסיכואנליטי בירושלים, לפי הדגם של המכון בברלין.

עם זאת, למרות מאמציו ותמיכתו של פרויד, לא הצליח אייטינגון בזמנו לשכנע את הנהלת האוניברסיטה העברית להקים בה קתדרה לפסיכואנליזה.

חשדות למעורבות בריגול

בשנת 1938 נחשד אייטינגון בצרפת בפעילות ריגול למען ברית המועצות ("פרשת פלביצקאיה"). עמיתיו הצרפתים מרי בונפרט ורנה לאפורג העידו לטובתו. אייטינגון זוּכה, והשלטונות הודו לאחר מכן כי זו הייתה "טעות אסטרטגית" מצדם. הפרשה היוותה בהמשך השראה עבור הסופר ולדימיר נבוקוב, בכתיבת הסיפור הקצר "סגן המפיק".

עשרות שנים לאחר מותו של אייטינגון, הוא הואשם שוב בריגול סובייטי, הפעם בארצות הברית על ידי החוקר סטיבן שוורץ ואחרים. שוב לא נמצאו הוכחות לטענה זו. בין אלו שחקרו את הנושא ודחו את הטענות היו ההיסטוריונים פיטר גיי ווולטר לאקוויר^[3]^[4].

החשדות נגדו בפרשות אלו הועלו ככל הנראה בשל הטענה כי הוא בן דודו של איש המודיעין הסובייטי נחום אייטינגון, המוכר גם כלאוניד אלכסנדרוביץ' אייטינגון (1899 - 1981). נחום אייטינגון היה יליד שקלוב בבלארוס, והוא הגיע לדרגת גנרל מיור בנ.ק.וו.ד) והיה שותף במזימות רצח בשירותו של סטלין, למשל ברצח לב טרוצקי. נטען גם כי מקס אייטינגון עצמו נקרא ברוסית "מרק ייפימוביץ' אייטינגון" או "מרק יעקובלביץ' אייטינגון"^[5].

עם זאת, בספר "סיור בשטח האויב והקרמלין: רישומיו של עד בלתי רצוי", שנכתב על ידי איש המודיעין הבכיר, הגנרל פאבל א. סודופלאטוב (1907 - 1996) והופיע ברוסיה בשנת 1996 - קיים אמנם אזכור של קרוביו העשירים של סגנו, נאום אייטינגון, שחיו בארצות שונות, אך לא צוין כלל שמו של הפסיכואנליטיקאי הירושלמי מקס אייטינגון^[6].

לעומת זאת, בשנות ה-80 התגלה כי מקס אייטינגון היה אחד התורמים החשובים ביותר למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ). אך נדבנותו של אייטינגון לא באה לידי ביטוי רק בתחומים פוליטיים. למשל, הוא תרם יצירות אמנות רבות שהיו ברשותו לאוסף של בית הספר לאמנויות בצלאל, בעיקר יצירות דפוס של אמנים גרמנים ויהודים גרמנים כמו שטרוק, קורינת, שלפוגט, שפירו ואחרים, אשר נכנסו מאוחר יותר לאוסף של מוזיאון ישראל.

על פי מחקרם של איזבלה גינור וגדעון רמז ניתן לומר, שלכל הפחות, כף הראיות הנסיבתיות נוטה לכך, שאייטינגון שיתף פעולה עם המודיעין הסובייטי גם לאחר עלייתו לפלשתינה-א"י ב-1933. מעבר להיותו אחד מהתורמים הראשיים לפ.ק.פ, ביתו שימש מעון לפגישות חשאיות, לינה, ונקודת מישלש לדואר. כיום אין ספק בקשר המשפחתי (בני דודים) של מקס לנחום אייטינגון, בכיר בשרותי המודיעין הסובייטיים, והיותו של יולי חריטון, אבי פצצת המימן הסובייטית, בנה של אשתו, מירה, כאשר האם ובנה שמרו על קשר לאורך השנים^[1].

מותו

מקס אייטינגון נפטר בירושלים בשנת 1943, ונקבר בבית העלמין בהר הזיתים. אלמנתו מירה הסכימה להשאיר את הבניין של המכון הפסיכואנליטי בירושלים, לרשות מוסד זה שהקים בעלה, אולם סירבה למסור את ספריית המנוח.

משה וולף היה מחליפו של אייטינגון בראש החברה הפסיכואנליטית הארצישראלית.

אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית^[7].

כתביו

אייטינגון פרסם בחייו כשלושים מאמרים, בהם:

"גאונות, כישרון ופסיכואנליזה" - 1912 (Genie, Talent und Psychoanalyse)
"אלהים ואב" - 1914 (Gott und Vater)
Ein Fall von Verlesen - 1915

כמו כן הציג 15 מחקרים בפני קונגרסים בינלאומיים לפסיכואנליזה (מברלין 1922 ועד פריז 1938).

לקריאה נוספת

ערן רולניק, עושי הנפשות: עם פרויד לא"י 1918–1948, עם עובד, 2007.

Draper, Theodore. (1988, April 14). The mystery of Max Eitingon. New York Review of Books, 35 (6), 32-43.
Eitingon, Max. (1912). Genie, Talent und Psychoanalyse. Zentralblatt für Psychoanalyse, 2, 539-540.
Eitingon, Max. (1914). Gott und Vater. Imago, 3, 90-93.
Eitingon, Max. (1915). Ein Fall von Verlesen. Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse, 3, 349-350.
Eitingon, Max. (1922). Zur psychoanalytischen Bewegung. Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse, 8, 103-106.
Eitingon, Max. (1923). Report of the Berlin Psychoanalytical Polyclinic. Bulletin of the International Psychoanalytical Association, 4, 254.
Moreau Ricaud, Michelle. (1992). Max Eitingon (1881-1943) et la politique. Revue internationale d'histoire de la psychanalyse, 5, 55-69.
Jones E. Max Eitingon. Int J Psycho-Anal 24, 190-192 (1943)
- Peter Gay - Freud ,A Life for Our Time, WW Norton, New York 1988
Psychoanalysis. International Dictionary of Psychoanalysis. 2005, The Gale Group, Inc.
Max Eitingon in Memoriam. in Israel Psycho-Analytical Society. No. 8, 1950
– Arlow J.A. Myth and Ritual in Psychoanalytic Training. In Training Analysis, ed. by Charlotte Babcock. Pittsburgh: Pittsburgh Psychoanalytical Institute, 1969. P. 104 – 120;
– Arlow J.A. Some Dilemmas in Psychoanalytic Education. In Journal of the American Psychoanalytic Association. No. 20, 1972. P. 556 – 566;
– Blitzten M., Fleming J. What is Supervisory Analysis? In Bulletin of the Mnninger Clinic. No. 17, 1953. P. 117 – 129;
– Grinberg L. La Supervisión Psicoanalítica. Buenos Aires: Editorial Paidos, 1965;
– Grotjahn M. Problems and Technique of Supervision. In Psychiatry, No. 18. P. 9 –15;
– Keiser S. The Technique of Supervised Analysis. In Journal of the American Psychoanalytic Association. No. 4, 1956. P. 539 – 549;
– Kernberg O. Concerned Critique of Psychoanalytical Education. International Journal of Pycho-Analysis. No. 1 (81), 2000. P. 97 – 120;
– Kernberg O. Contemporary Controversies in Psychoanalytic Theory, Techniques, and their Applications. New Haven and London: Yale University Press, 2004. – P. 105 – 137;
– Kernberg O. Institutional Problems of Psychoanalytic Education. Journal of the American Psychoanalytic Association. No. 34, 1986. P. 799 – 834;
– Lander R. Experiencia Subjetiva y lógica del otro Caracas: Editorial Psicoanalítica, 2004. – P. 408 – 415;
– Lander R. Grafo de la Transferencia. Caracas: SPC, 1997;

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מקס אייטינגון בוויקישיתוף

כרטיס הקבר של מקס אייטינגון, באתר הר הזיתים
הארכיון האישי של מקס אייטינגון באתר ארכיון המדינה
אייטינגון בגלריית ההוגים הרוסים(הקישור אינו פעיל) (באנגלית)
רות אלמוג, מסע לירושלים אפשרי אולי מבחינה פיזית, אך לא מבחינה נפשית, באתר הארץ, 20 במרץ 2009
רות אלמוג, הצל האדום של הפסיכואנליזה, באתר הארץ, 27 במרץ 2009
תום שגב, איש המסתורין מרחביה, באתר הארץ, 2 במרץ 2012
תקוה וינשטוק, ‏מי אתה, ד"ר מקס אטינגון?, "חדשות בן עזר" 753, 21 ביוני 2012
מכס איטינגון (1881-1943), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² ³
Tablet Magazine, Atomic Bombshell, New research uncovers a link between Freud’s inner circle and the Soviet atomic bomb By Isabella Ginor and Gideon Remez, July 16, 2012
^ הוועדה הסודית נועדה להגן על פרויד ועל הפסיכואנליזה מפני אויבים מחוץ ומבית. בסתיו 1927 הפכה לוועדה הרשמית של בעלי התפקידים באגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית
^ ראו מורו ריקו, 1992
^ ניו יורק טיימס בוקס רוויו, חילופי מכתבים בעניין החשדות נגד איטינגון והתבדותם
^ ביוגרפיה של נאום או לאוניד אייטינגון, באתר כרונוס - השדה הרוסי (ברוסית)
^ Pavel Sudoplatov, Anatoli Sudoplatov, Jerrold L. Schecter, Leona P. Schecter, Special Tasks: The Memoirs of an Unwanted Witness -- A Soviet Spymaster (Little Brown, Boston, 1994)
^ ארכיון אוסף מקס איטינגון, בספרייה הלאומית