המקדש נחשף מחדש בתחילת המאה ה-20 והחל מ-1963 מתבצעות בו חפירות ארכאולוגיות כשרוב הממצאים הועברו למוזיאון הארכאולוגיה של לבנון בביירות. המקדש נחשב לאתר הפיניקי השמור ביותר בלבנון והוא פתוח לביקורי תיירים. הוכנס לרשימת אתרי המורשת העולמית (בסטטוס "על תנאי").
אחד מהאלים החשובים היה אשמון שנחשב לאל הבריאות, הרפואה, התחדשות החיים והאביב וכן היה הפטרון של צידון. האל היווני אסקלפיוס מזוהה עם האל הפיניקי אשמון, בין השאר על פי ממצאים אפיגרפיים,[1] עדויות סופרים קדומים,[2] והחורשה שמקיפה את המקדש וקרויה "חורשת אסקלפיוס".[3]
לפי האמונה הפיניקית היה אשמון בן זוגה של האלה הפיניקית עשתרת לכן זוהו במקדשים של השניים אתרי תפילה גם לבן הזוג.
תולדות המקדש
להערכת הארכאולוגים מקום המקדש הפך למקום פולחן פשוט כבר בימי שלטונו של מלך צידון הפיניקיאשמונעזר הראשון (אנ'),[4] אבל רק בימי שלטונו של נכדו, אשמונעזר השני (אנ'), החלה הקמת המקדש המפואר במקום. אישוש לסברה זו נמצאה בכתובת שנחרתה על ארון קבורת אשמונעזר השני ובה נאמר (שורות 16–17): "...ואנחנו אשר בנינו בית לאשמון שר קודש בעין־ידלל בהר...".[5] היכולת של אשמונעזר השני לבנות מקדש מפואר לאשמון (כמו גם מקדשים נוספים) התאפשרה כשתוגמל על ידי חשיארש הראשון, מלך פרס (בשנים 485–465 לפסה"נ),[דרושה הבהרה] לאחר שסייע לו עם הצי הפיניקי שלו במהלך מלחמות יוון–פרס.
המקדש הוקדש לאל הרפואה הפיניקי והפטרון של צידוןאשמון ולתפארת העושר של העיר. המלך בדעשתרת (אנ') הגדיל במידה ניכרת את מתחם המקדש הזה, כך שמקור המים המקומי של "ידלל" (שם המקום) כנראה לא סיפק עוד את צורכי המים המוגברים שלו; לכן בנה המלך תעלה מנהר האוואלי (כפי שמתואר בכתובת תעלת המים של בדעשתרת).[6] המקדש שופר והורחב בידי שליטי העיר הבאים וביניהם יתנמלך (אנ') ושליטים מאוחרים יותר.
ב-570 פקדה את צידון רעידת אדמה שהרסה חלקים גדולים מהמקדש. להערכת הארכאולוגים, על אף ההרס המשיכו הטקסים במקדש להתקיים עד המאה השמינית אז ננטש המקום ונזנחו הטקסים לכבודו של אשמון. במאה ה-17 שימשו אבני המקדש לבניית מבנים אחרים (בין השאר לבניית גשר על נהר האוולי). מטיילים שביקרו בצידון במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19 דווחו על חורבות המקדש וכן זיהו שהגשר על האוולי בנוי מאבנים מעוצבות יוצאות דופן שנלקחו מהמקדש.
מבנה המקדש
תהליך הבנייה הארוך של המקדש משתקף במגוון סגנונות אדריכליים שגילו הארכאולוגים במבנה. המקדש מורכב מטיילת וחצר מפוארת ובסופה קיר גדול מאבן גיר התומך בבמה שבראשה מקדש אשמון העשוי שיש בסגנון יווני-פרסי. במקדש מספר אגני שטיפה פולחניים שהוזנו מתעלות מים שמקורם מנהר אל-אוואלי[8] וכן ממעיין קרוב בשם "עין ידלל" שנחשב קדוש.[9] מים אלו שימשו למטרות טיפוליות וטיהור המאפיינות את פולחן האל אשמון.
בתחומו של המקדש נבנו מספר קפלות לאפשר תפילה לאלים אחרים כשבין השאר נבנתה במקום קפלה שהוקדשה לבת זוגו של אשמון, האלה עשתרת.
מקום המקדש
מספר מקורות מאששים את הנחת הארכאולוגים על המיקום של מקדש אשמון לחופי האוולי:
בכתובת שנחרתה על ארון קבורת אשמונעזר השני נאמר: "...ואנחנו אשר בנינו בית לאשמון שר קודש בעין־ידלל בהר..." (שורות 16–17).
הנוסע מהמאה השנייה, דיוניסיוס פרייגטס דווח על ביקורו במקדש אשמון לחופי נהר בוסטרנוס (Bostrenos River) המזוהה כשמו העתיק של האוולי.
הצליין האיטלקי Antonin de Plaisance עבר במקום במאה השישית וזיהה את המקדש לחופי נהר אסקלפיוס Asclepius המזוהה כשמו העתיק של האוולי.
המקדש התגלה ב-1900 על ידי מחפשי אוצרות מקומיים שגילו במקום ממצאים ואבנים עם כתובות פיניקיות. לאחר שהבוזזים מכרו את התגליות שלהם לסוחרי עתיקות בביירות עלה הנושא לכותרות. מייד לאחר פרסום הגילוי נשלח למקום תיאודור מקרידי (אנ'), האוצר של המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול, שאסף ממצאים במקום והביאם למוזיאון.
ב-1903 פעל במקום הארכאולוג Wilhelm Von Landau וב-1920 הגיע למקום הארכאולוג Gaston Contenau עם צוות חוקרים שבדק את המקום.
בחפירות שנערכו באתר המקדש נמצאו חפצים רבים בעלי ערך, כולל אבנים ועליהן כ-30 כתובות פיניקיות, כמו כתובות בדעשתרת וכתובת אשמון (אנ'). כתובות אלו מתארות את שלבי העבודה כמו למשל כתובות בדעשתרת לפיהן בנה המלך בדעשתרת את הבמה ואת התעלה שהיטתה מים מנהר האוולי למקדש. כמו כן נתגלו באתר שרידים לבמת המקדש, גרמי מדרגות, אגני רחצה ומערכת הובלת המים לאגנים, הנימפאיום, בסיסי העמודים של האכסדרה הרומית, שרידי וילה רומית וחלקי פסיפס. הממצאים הכבדים שנחפרו במקום הושארו באתר בעוד שהממצאים הקטנים הועברו ברובם לתצוגה במוזיאון ביירות וכן למוזיאון הלובר. ממצאים אחרים שמורים בארכיונים של מנהל העתיקות של לבנון.
אחד הממצאים הבולטים באתר הוא כס עשתרת – כס עם כרובים משני צדדיו, שסימל במקרים שונים אלוהות או מלכות. כיסאות דומים ודגמים מוקטנים של כיסאות נמצאו באתרים כנעניים־פיניקיים אחרים כמו צור, חמון, גבל, מגידו, קרתגו, סרדיניה ועוד. לכל הכיסאות מאפיינים דומים הכוללים חריתות של כנפיים וגופים של אריות.
Baudoin, Jacques (2006). Grand livre des saints: culte et iconographie en Occident [Big book of saints: cult and iconography in the West] (בצרפתית). Nonette: Editions Creer. pp. 100–101. ISBN9782848190419.
Gingras, George E. (1970). Egeria: diary of a pilgrimage. Ancient Christian writers. Vol. 38. New York: The Newman Press. ISBN9780809100293.
Lipiński, Edward; Marcel Le Glay; René Rebuffat; Claude Domergue; Marie-Hélène Marganne (1996). Dictionnaire de la civilisation phénicienne et punique (בצרפתית). Paris: Brepols. ISBN9782503500331. OCLC29031989.
^Jidejian, Nina (1971). Sidon, through the ages. Beirut: Dar el Mashreq. p. 287. ISBN9780718921873.
^הנהר נקרא בתקופת שונות בשמות אסקלפיוס (Asclepius) ובוסטרנוס (Bostrenos)
^שם המעיין זוהה כ"ידלל" בהתאם לשמו המקורי YDLL. יחד עם זאת, מכיוון שהפיניקים לא השתמשו בתנועות אין ודאות מלאה איך הם נהגו לבטא את השם
^ב-2009 הודה מנהלו לשעבר של המוזיאון הארכאולוגי בבזל שהמוזיאון מחזיק חלק מהעתיקות הגנובות שהוחזרו בהמשך ללבנון
^Makarem, May (4 בדצמבר 2009). "Qui est responsable du pillage du temple d'Echmoun – Six cent pièces issues du temple d'Echmoun circulent sur le marché mondial des antiquités" [Who is responsible for the looting of the Temple of Echmoun - Six hundred pieces from the Temple of Eshmun circulate on the world antiquities market]. L'Orient-Le Jour (בצרפתית) (12733 ed.). Beirut. p. 4. {{cite news}}: (עזרה)
![ארכאולוגים משערים שהשלב ההלניסטי של המקדש היה דומה למקדש המתואר על סרקופג המקוננות (אנ') (בתמונה)[16]](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/d2/Istanbul_img_4995.jpg/120px-Istanbul_img_4995.jpg)
