PROFILPELAJAR.COM

מצווה לשמוע דברי חכמים
(מקורות עיקריים)
מקרא	דברים, י"ז, ח'–י"ג
משנה	מסכת הוריות, פרק א'
תלמוד בבלי	מסכת סנהדרין, דף פ"ו, עמוד ב'
משנה תורה	ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק א'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קע"ד, לאו שי"ב; ספר החינוך, מצווה תצ"ה, מצווה תצ"ו

מצווה לשמוע דברי חכמים היא מצוות עשה בתורה, כפי המקובל בפרשנות חז"ל, המחייבת ציות לחכמים בנושאים הלכתיים ("ככל אשר יורוך") ומצוות לא תעשה על המריית פיהם ("לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"). הציווי מתייחס לחובת הציות ההלכתית להכרעת חכמי הסנהדרין אשר במקדש בירושלים, מתוקף מעמדם כערכאה ההלכתית והדיונית הגבוהה ביותר במקרה של חילוקי דעות.

הרחבת המצווה

היו שהרחיבו את חובת הציות הכלולה במצוות אלו, וביססו עליהן חובה לשמוע בקול תלמידי חכמים בנושאים הלכתיים, ובפרט כלפי סמכויות הלכתיות ספציפיות כמו הספרות ההלכתית המקובלת או גדולי הדור שבכל דור. מהציווי ההלכתי נגזר גם ערך כללי יותר המכונה אמונת חכמים, שאינו קשור בהכרח לנושאים הלכתיים, ותוקפו וגדריו נתונים במחלוקת.

תוצאה בולטת של מצווה זו היא החובה לברך ברכת המצוות (שעוסקת בציווי האלוהי לקיום המצווה) קודם קיום מצוות מדרבנן ולא רק מצוות מדאורייתא.

מקור המצווה

הפרשה במקרא שבה מוזכרת מצווה זו עוסקת במקרה שמתעורר ספק. התורה מדריכה לפנות אל הכהנים הלווים ואל השופט שבדור על מנת להכריע את הספק. התורה מצווה להישמע לפסיקת ההלכה של אותה סמכות, ואף מתריעה בעונש מיתה על מי שיערער על פסיקת הלכה זו:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט – בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ – וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.
עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.
וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד.

— ספר דברים, פרק י"ז, פסוקים ח'–י"ג

”כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ” - במופלא שבבית דין הכתוב מדבר^[1].
”הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ” - בית המקדש שבירושלים.
”הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם” - הסמכות ההלכתית בבית המקדש הייתה הסנהדרין הגדולה (מכונה גם "בית דין הגדול") של שבעים ואחד דיינים, שישבה בלשכת הגזית שבעזרת בית המקדש. מאזכור בני שבט לוי בפסוק נלמדת מצוות בית דין שיהיו בו כהנים ולויים.

חז"ל פירשו שעונש המיתה המתואר בפרשה מתייחס למקרה של "זקן ממרא"^[^{דרוש מקור]} - אחד מן החכמים הסמוכים שאינו מקבל את הסמכות העליונה של הסנהדרין, ומורה הלכה למעשה בניגוד לדבריה.

על איזה סוג ספק פונים

חז"ל^[2] סיווגו על פי מילות הפסוק את התחומים בהם יש לברר את הספק אצל הסנהדרין.

”מִמְּךָ”- זו עצה (ספק בשיקול הדעת).
”דָבָר” - ירושלמי: זו אגדה. בבלי: זו הלכה.

”לַמִּשְׁפָּט” - זה הדין (ספק במידות שהתורה נדרשת בהן).

בדבר המחלוקת בין הירושלמי לבבלי כתב הראי"ה קוק:

סדר-לימוד שהוא נסמך על שרשי הנבואה וסעיפיה, ההלכות עם האגדות מתאחדות על ידו, ויש עניני קבלה ומסורת בדעות כמו במעשים, וזאת היא דעת הירושלמי. אבל בסדר לימוד שבחוץ לארץ, שאינה ראויה לנבואה וממילא אין ענפי רוח הקודש מתלכדים עם ההלכה ונתוחיה - הדעות הנן רק מה שאפשר להוציא מתוך השכל ההגיוני, ואין לעניני האגדות שייכות להלכה ולא שייך עליהם לא-תסור, וזה החילוק טבע את חותם ההבדל בין בבלי לירושלמי.

— אגרות הראי"ה קג

סמכות חכמים בתקופות מאוחרות

פשט הכתובים מתייחס למצווה להישמע אך ורק לסמכות ההלכתית שנמצאת "במקום אשר יבחר ה'". כך אכן פסקו חז"ל לגבי זקן ממרא, ש"המקום גורם", כלומר הזקן הממרא נענש רק אם המרה את פי בית הדין שישב במקומו בירושלים, כלומר כאשר תפקוד הסנהדרין מלא ותקין, ולא במצבי ביניים שונים.^[3]

דעת המרחיבים

בדברי הראשונים ישנן גישות שונות בתוקף ציווי זה בהיעדר סנהדרין בירושלים. הראשון שהתייחס להרחבה של המצווה הזו הוא הראב"ד, שכתב שהיא מחייבת אפילו לציית לרב המקומי, ה"מרא דאתרא"^[4]. הרשב"א הרחיב את המצווה לכדי חיוב לציית לגדולי הדורות המפורסמים; כאשר הוא נשאל האם מותר לחכם לפסוק כפי דעתו בניגוד לספרי הפסיקה המקובלים של הראשונים, השיב הרשב"א שהדבר אסור בגלל המצווה לשמוע לדברי חכמים^[5]. הרחבה נוספת יש בספר החינוך שבדבריו על מצווה זו מאריך לכתוב על חובת הציות לרבנים הגדולים שבכל דור, ולדבריו חובה זו מהווה מצווה יסודית ביהדות^[6].

דעת המצמצמים

לעומת זאת ראשונים אחרים הגבילו את תחולת המצווה רק לסנהדרין היושבת בלשכת הגזית שמקדש. ריה"ל בספר הכוזרי מסביר שמברכים ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" רק על קיום מצוות דרבנן שתוקנו על ידי הסנהדרין שבירושלים שאליהם יש חובה לציית, ואילו על תקנות חכמים מתקופות מאוחרות יותר אין מברכים^[7]. גם הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה כותב שמצוות אלו נאמרו רק לגבי בית הדין הגדול שבירושלים^[8], ומשום כך בהיעדר סנהדרין אין מחויבות לקבל את פסקי הגאונים, וכל חכם יכול לפסוק לפי מה שדעתו נוטה. הרמב"ן הגביל עוד יותר את תחולת המצווה לציית לסנהדרין, וכתב שהיא קיימת רק כאשר מתמלאים תנאים ספציפיים המפורטים בתלמוד לגבי "זקן ממרא".^[9]

דעת ביניים

דעת ביניים נמצאת בדרשות הר"ן, שכותב שאמנם מצוות "לא תסור" מתייחסת רק לסנהדרין בירושלים, אך הוא מחדש שבכל זאת מצווה לשמוע לדברי החכמים בתקופות מאוחרות יותר בגלל מצווה אחרת: "אחרי רבים להטות", שהיקפה מוגבל יותר.^[10]

ציות לסנהדרין בניגוד להיגיון

הפסוק המובא "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", משמש כבסיס לדיון בחז"ל אודות גבולות הציות לסנהדרין. הבנה אחת המובאת במדרש ספרי גורסת כי יש ללכת אחר חכמים גם כאשר דבריהם סותרים את ההיגיון הפשוט:

"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" – אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין - שמע להם.^[11]

מנגד, התלמוד הירושלמי במסכת הוריות מסביר את הפסוק בצורה הפוכה לחלוטין:

"וְאִם בְּטוֹעֶה לוֹמַר הַתּוֹרָה אָֽמְרָה אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם - אֵין זֶה שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי. כְּהָדָא דְתַנֵּי: יָכוֹל אִם יֹאמְרוּ לָךְ עַל יְמִין שֶׁהִיא שְׂמֹאל וְעַל שְׂמֹאל שֶׁהִיא יְמִין תִּשְׁמַע לָהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר לָלֶכֶת יָמִין וּשְׂמֹאל. שֶׁיֹּאמְרוּ לָךְ עַל יָמִין שֶׁהוּא יָמִין וְעַל שְׂמֹאל שֶׁהִיא שְׂמֹאל"

— ירושלמי הוריות א,א

הבנה זו נפסקה למעשה ברמב"ם^[12].

בסוגיה המקבילה בתלמוד הבבלי^[13] מוכרע כי "תלמיד הראוי להוראה" שהלך אחר פסיקה שגויה של חכמים בניגוד להבנתו האישית, טעה בהבנת המצווה לשמוע דברי חכמים. תלמיד זה אינו יכול לתלות את חטאו בבית הדין, ומתחייב עליו באופן עצמאי.

יש מהראשונים שסייגו את הדין שאין לשמוע לסנהדרין כשיודע שהם טועים; הרמב"ן כתב שזה רק כאשר אותו חכם שיודע שהם טועים לא הציג את טיעוניו לפני הסנהדרין, אך אם הוא דן לפניהם בנושא והם לא השתכנעו מדבריו – הוא חייב לקבל את דבריהם^[9]. הרשב"א כותב שהמצווה לציית לדברי החכמים קיימת גם כאשר נראה לו שהם טועים, כל עוד אין לו ראיה מוצקה המצביעה על טעותם.^[5].

הסמכות בתקנות דרבנן

מחלוקת נוספת הנוגעת למצווה זו היא בשאלה האם מצווה זו מקנה לחכמים סמכות רק לפרש את מצוות התורה, או גם סמכות נוספת לחוקק תקנות חדשות בעצמם. בהלכה ישנן תקנות רבות הנחשבות בעלות תוקף מדרבנן, כלומר שאין להן מקור מקראי אלא הן תקנות מאוחרות יותר, והמחלוקת האמורה היא האם מקור הסמכות של החכמים להתקין את התקנות הללו הוא מדאורייתא.

בתלמוד יש התייחסות לשאלה זו בנוגע למצוות הדלקת נרות חנוכה, שאינה מצווה דאורייתא, ובכל זאת מברכים עליה: "ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה". על כך מופיע בתלמוד:

והיכן ציוונו? רב אוויא אמר: מ"לא תסור".^[14]

כלומר, על פי רב אוויא המצווה המקראית "לא תסור" מחייבת לציית גם לתקנות חכמים מחודשות. כך גם מבאר האמורא אביי לגבי תקנת חכמים האוסרת את השניות לעריות – גילוי עריות בין קרובי משפחה מדרגה שנייה, כמו סבתא ונכד. התקנה הזו נקראת במשנה "איסור מצווה", ואביי מבאר שהמצווה המדוברת היא "מצווה לשמוע דברי חכמים".^[15]

על פי זה כתב הרמב"ם ש"כל מה שאמרו חכמים לעשותו, וכל מה שהזהירו ממנו - כבר ציווה משה רבינו בסיני שיצוונו לקיימו",^[16] וכך מקובל על ראשונים רבים שמקור סמכות תקנות חכמים הוא מהתורה. לעומת זאת, הרמב"ן חלק על הרמב"ם בטענה שלדבריו לא מובן מדוע המצוות דאורייתא נחשבות חמורות יותר מבחינה הלכתית מאשר תקנות דרבנן. הרמב"ן האריך להשיג על דברי הרמב"ם והביא ראיות רבות לטענתו שהעובר על תקנה דרבנן לא עבר על מצווה דאורייתא של "לא תסור", ושדברי רב אוויא בעניין אינם אלא בדרך רמז ואסמכתא.^[9]

ישנן גם דעות ביניים בשאלה זו. הר"ן מבחין בין שני סוגים של תקנות חכמים: "דברים שיש להם עיקר בתורה", כלומר תקנות הבאות כהרחבה למצווה מקראית, כמו "שניות לעריות"; ולעומת זאת "מה שאין לו סמך בתורה", כמו הדלקת נרות חנוכה שהיא מצווה מחודשת לחלוטין. לדעת הר"ן, המצווה דאורייתא לשמוע לדברי חכמים מאצילה להם סמכות בסוג הראשון של "דברים שיש להם עיקר בתורה", אך לא בתקנות מחודשות לגמרי.^[10] יש שהבחינו הבחנה אחרת בין אדם שעובר על איסור דרבנן מתוך מרידה בסמכות חכמים, שבכך הוא עובר על מצוות "לא תסור", לבין מי שעובר על איסור דרבנן מתוך תאווה בלבד וכדומה, שבכך אין "לא תסור".^[17]