מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד הוא פתגם יהודי, והנהגה של שמחת חיים, המזוהה עם רבי נחמן מברסלב אשר טבע את הביטוי במאמריו. משמש כאחד מעקרונותיה ומייצגיה של תנועת החסידות[1], וכאחד מהסמנים המאפיינים את חסידות ברסלב אשר פרסמה את הביטוי ברבים במיוחד. היגד זה הפך רווח בתרבות היהודית המודרנית בשירים באירועי שמחה או כחלק מהדרכה להתמודדות עם מצבי קושי ומשבר[2].
מקור הביטוי
ההיגד המפורסם מופיע בצורתו זו בספר ליקוטי מוהר"ן חלק שני שהודפס כבר בשנת 1811. ליקוטי מוהר"ן, ("מורנו ורבינו הרב רבי נחמן") הוא חיבורו החשוב ביותר של רבי נחמן מברסלב וספר היסוד של חסידות ברסלב.
ב-תורה (דרשה) כ"ד, מופיע ההיגד לצד דברי דרשה ע"פ סגנונו ההגותי של רבי נחמן. בדרשתו נותן רבי נחמן המלצה, הסברה והדרכה בדבר החשיבות שיש בשמירה על שמחת חיים. בשל חשיבות הדבר הוא מכנה את העניין כמצווה[3]. ואף כמצווה גדולה. וכך נכתב בין היתר בדרשתו:
מדבריו הנ"ל מודגש ששמחה איננה הוללות. ואיננה שמחה הבאה כתוצאה מהוללות.
כאשר רבי נחמן מייעץ שאם צריך שאף ישתמשו ב"בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא" בכדי לצאת מעצבות, הכוונה לדברי שטות ובדחנות. כיום מיישמים טכניקות מעין אלה גם בליצנות רפואית[4].
ע"פ חוקר החסידות צבי מרק, עיון בדבריו הנ"ל של רבי נחמן משקפים תפיסה מורכבת של מערכת קשרים סבוכה בין עצבות שמחה ולב נשבר. ועל כך כותב מרק: ”השמחה לפיכך היא תנועה נפשית של "אף על פי כן" שעל האדם להכריח את עצמו ללכת בה; היא אינה מתת אלוהים המגיע בטבעיות לאדם אלא אתגר המוטל לפתחו הדורש ממנו להפעיל את כל כוחותיו. במילים אחרות, מצב רוחו של האדם איננו פרי נסיבות חייו אלא פרי הכרעותיו ומאמציו להגיע אל השמחה.”[5].
מרק עומד על כך שבכתביו של רבי נחמן מצורפות עצות מעשיות רבות במטרה לעזור לאדם להגיע לשמחה.
^הלחן הושר גם עם השירים: הבה נרננה (1935), ו-"הורה חדרה" (1941) יש הטוענים שמשם הוא הגיע ללחן החסידי המפורסם בציבור הדתי "מצווה גדולה להיות בשמחה". מידע על הלחן של השיר הורה חדרה באתר זמרשת.