PROFILPELAJAR.COM

מעצר עד תום ההליכים הוא הליך משפטי שיכול להתקיים לאחר סיום חקירה משטרתית והגשת כתב אישום כנגד נאשם (הפיכתו מחשוד לנאשם). במסגרת ההליך, פונה התביעה (התביעה המשטרתית או פרקליטות המדינה) לבית המשפט בבקשה להאריך את מעצרו של הנאשם עד לתום בירור ההליכים המשפטיים כנגדו.

הליך זה נחשב כצעד מחמיר, בכך שהוא פוגע בחירותו של אדם על ידי שליחתו למעצר, בטרם הוכחה אשמתו ובעוד עומדת לו חזקת החפות. על כן נקבעו בחוק תנאים מחמירים, אשר חייבים להתקיים בטרם יחליט בית המשפט על נקיטה בצעד זה.

הפרוצדורה מוגדרת בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (להלן: "החוק").

מגבלות

מעצר עד תום הליכים שולל חירותו של אדם בטרם הוכחה אשמתו ובעוד עומדת לו חזקת החפות. על כן נקבעו כללים להגבלתו. האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות קובעת בסעיף 9(3) שמדינה לא תקבע כלל אוניברסלי שאדם שהוגש נגדו כתב אישום יוחזק במעצר עד תום ההליכים. האמנה מוסיפה וכותבת שניתן להתנות את שחרור הנאשם בערובות להתייצבות למשפט ולביצוע העונש^[1].

ועדת האו"ם לזכויות אדם הרחיבה על משמעות סעיף זה באמנה^[2]:

מעצר עד תום ההליכים חייב להתבסס על קביעה פרטנית כי הוא סביר וחיוני בנסיבות המקרה, למטרות כמו מניעת הימלטות, שיבוש ראיות או פשיעה חוזרת. על המשתנים הרלוונטיים להיות מצוינים בחוק, והם אינם יכולים לכלול אמות מידה מעורפלות ומקיפות כגון "ביטחון הציבור". אין לקבוע חובה של מעצר עד תום ההליכים לגבי כל מי שנאשם בפשע מסוים, בלי להתייחס לנסיבות המקרה הפרטניות. כמו כן אין להורות על מעצר עד תום ההליכים בהתבסס על אורך המאסר שניתן לגזור בגין הפשע שבו נאשם האדם, במקום להכריע על פי הצורך. בתי המשפט חייבים לבחון האם חלופות למעצר עד תום ההליכים כגון ערבות, צמידים אלקטרוניים או תנאים אחרים יכולים לייתר את המעצר במקרה שלפניהם ... ככל שניתן, יש להימנע ממעצר עד תום ההליכים של קטינים.

בישראל

מעצר עד תום ההליכים המשפטיים מעוגן בישראל בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996.

מתי מוצדק?

שופטי בית המשפט העליון נחלקו לגבי היקף השימוש במעצר עד תום ההליכים. דליה דורנר גרסה שמדיניות שיפוטית ראויה חייבת להורות על מעצר רק כאשר אין מוצא אחר. בהתאם לכך היא קבעה בעמדת מיעוט נגד שישה שופטים אחרים שכלל לא קמה עילת מעצר עד תום ההליכים לגנב רכב בעל עבר נקי. גם השופט אהרן ברק גרס שראוי לעצור אדם עד תום ההליכים רק במקרים חריגים ומיוחדים. מנגד, השופט מאיר שמגר גרס שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגן לא רק על הנאשם אלא גם על קורבנותיו, על חירותם ועל כבודם, וכי גורם זה ראוי שיובא אף הוא בחשבון. הרוב בבית המשפט העליון הלך בפועל בדרך זו^[3].

השופטים בבית המשפט העליון גם נחלקו על חוזק הראיות הנדרש לצורך הצדקת מעצר עד תום ההליכים. דורנר בדעת מיעוט גרסה כי: "אין לעצור עד תום הליכי המשפט נאשם שבחומר הראיות נגדו מובנה ספק הפוגע בסבירות הסיכוי להרשעתו, וזאת אף אם חומר ראיות זה אינו מופרך ודי בו לצורך העברה אליו של נטל הבאת הראיות במשפט עצמו". הרוב דחה עמדה זאת^[4].

תנאים לביצוע

פגיעה בחירות האדם נחשבת לאקט מחמיר ועל כן קובע החוק כי נדרשת התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים על מנת שבית המשפט יורה על מעצר עד תום ההליכים:

ראיות לכאורה – התביעה נדרשת להציג בפני בית המשפט כי קיים בסיס עובדתי וראיות לכאורה להוכחת האשמה ולהרשעתו של הנאשם. כפי שנקבע בפסיקה, על מנת לקיים את התנאי יש להוכיח קיומו של "סיכוי סביר להרשעה"^[5]. קיומן של ראיות לכאורה, לצורכי מעצר עד תום ההליכים, נקבע לפי המבחן של ״אם נאמין״: "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?"^[6]
עילת מעצר – בית המשפט יצווה על מעצר עד תום ההליכים רק אם קיימת עילה למעצרו של הנאשם. לדוגמה: אם ישוחרר הנאשם קיים חשש כי הוא עלול לסכן את הציבור או אדם ספציפי, יפעל להדחת עדים, יעלים ראיות או ישבש את החקירה המשטרתית. עילה נוספת למעצר היא קיום חשד סביר כי הנאשם עלול להתחמק מהדין ולא להתייצב להמשך המשפט או לריצוי עונשו במידה וימצא כי הוא אשם. קיימות עבירות אשר מקימות עילת מעצר סטטוטורית, אשר בהתקיימן, התביעה אינה צריכה להוכיח עילת מעצר כלל. כך למשל, בעבירות אלימות במשפחה^[7], סמים^[8] וכו'.
היעדר חלופת מעצר – אף במקרה ובו קיימות ראיות לכאורה וכי ישנה עילת מעצר כנגד הנאשם, על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרור הנאשם לחלופות מעצר, וזאת על מנת למנוע או להקטין את הפגיעה בחירותו. לדוגמה: מעצר בית תחת פיקוח מלא של אדם קרוב, מעצר בית עם אזיק אלקטרוני, מעצר בית חלקי (במהלכו יכול הנאשם לצאת לעבודה), ערבות כספית וכו'. קיימים מקרים בהם בית המשפט יבקש תסקיר של שירות המבחן על מנת לבחון את הנאשם ואת החלופה המוצעת למעצר. קצין המבחן יגיש את התסקיר לביהמ"ש עם המלצותיו, אך בית המשפט אינו מחויב לקבל המלצה זו. במידה ונקבעה חלופת מעצר היא נמשכת עד לתום ההליך המשפטי כנגד הנאשם.

סטטיסטיקה

בשנת 1998 היו 6,080 מעצרים עד תום ההליכים, ובשנת 2013 היו 20,082 מעצרים עד תום ההליכים^[9].

בבדיקה מדגמית בבית המשפט השלום, התביעה בקשה מעצר עד תום ההליכים בכ-27% מהמקרים ובקשתה נתקבלה בכמחציתם^[10].

אורך המעצר

ככלל, מעצר עד תום ההליכים יעמוד בתוקפו עד לסיום ההליכים המשפטיים כנגד הנאשם (פסק הדין, ואם יורשע - גזר הדין), וזאת במידה ובית המשפט לא קבע אחרת. במידה ויתקיימו אחת מן הנסיבות הבאות, ישוחרר הנאשם ממעצר:

חלפו 30 יום מיום תחילת המעצר והמשפט טרם החל (כאשר יום תחילת המעצר הוא מועד הגשת כתב האישום). בית המשפט רשאי לדחות את תחילת המשפט ב-30 יום נוספים, וזאת בהתאם לבקשה מצד הנאשם עצמו או עורך דינו.
חלפו 9 חודשים מיום תחילת המעצר (בגין כתב האישום) וטרם ניתנה הכרעת דין. במקרה זה ניתן לפנות לבית המשפט בבקשה להארכת מעצר נוספת. בית המשפט רשאי להורות על הארכה נוספת (שלא תעלה על תקופה של 90 יום) או להורות על שחרור הנאשם.

ההליך הפורמלי

הבקשה למעצר עד תום ההליכים מוגשת לאותו בית משפט שבו אמור להתקיים הדיון בתיק העיקרי (וזאת בהתאם לחומרת העבירה) ואשר בתחום שיפוטו בוצעה העבירה או נמצאת היחידה החוקרת שהייתה ממונה על החקירה (אלא אם כן מדובר בנסיבות מיוחדות).

למעשה, כאשר מוגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים, מתנהלים כנגד הנאשם שני תהליכים מקבילים:

הראשון, דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בו קובע בית המשפט האם הנאשם יהיה במעצר עד למתן החלטה בתיק העיקרי. השני, הדיון בתיק העיקרי, בו מתבררת השאלה האם הנאשם זכאי או אשם וכן שאלת העונש (במידה ויימצא אשם). מקובל כי שני ההליכים יתנהלו בפני שופטים שונים, וכי השופט אשר דן בתיק העיקרי לא ייחשף לפרטים שנחשפים במסגרת הבקשה למעצר (עברו הפלילי של הנאשם, תוכן עדויות, וכו').

במהלך הדיון, כאשר הנאשם מואשם בעבירות חמורות בהם יש חזקת מסוכנות סטטוטורית, ישהה הנאשם במעצר עד להכרעה בעניין המעצר עד תום ההליכים. במקרים אלו, למעט בנסיבות מיוחדות, יסכים בית המשפט לשחרור הנאשם לחלופת מעצר רק לאחר הכנת תסקיר מעצר על ידי שירות המבחן^[11].

שופטי בית המשפט העליון הביעו את עמדתם כי ההחלטה בשאלת המעצר עד תום ההליכים צריך להינתן תוך זמן סביר, ולא להתמשך על פני חודשים רבים. למרות זאת, יש מקרים בהם הדיון על מעצר עד תום הליכים לא מסתיים תוך תשעה חודשים^[12]^[13]^[14].

זכויות הנאשם בהליך

עם הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים, זכאי הנאשם לעיין בחומר החקירה בתיק (זכות שאינה קיימת בהליך של מעצר לצורכי חקירה). לפי החוק, אין רשאית התביעה להעיד עד או להגיש ראיה במידה ולא ניתנה לנאשם ולעורך דינו ההזדמנות לעיין בראייה. במידה ומדובר בחומר רב, והנאשם או עורך דינו אינם מעוניינים בקיום הדיון לפני מעבר על חומר החקירה במלואו, הם רשאים לפנות אל בית המשפט בבקשה לדחיית הדיון (עד 30 יום לכל היותר).
הודעה על מועד הדיון בבקשה להארכת מעצר תימסר על ידי התביעה לעורך דינו של הנאשם, כאשר הדיון ייערך בנוכחות הנאשם ועורך דינו (בשלב הדיון בבקשה למעצרו של הנאשם קיימת חובת ייצוג על ידי עורך דין פלילי).

ערעור על החלטת המעצר

בנוסף לזכות לערער על החלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים, רשאי נאשם לבקש עיון חוזר על מעצר עד תום ההליכים בפני הערכאה אשר דנה בתיק. בקשה לעיון חוזר ניתן להגיש במידה והתקיימו אחד מן התנאים הבאים: נתגלו עובדות חדשות, הנסיבות השתנו, או שחלף זמן ניכר מאז הורה בית המשפט לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. אין מגבלה למספר הפעמים שניתן להגיש בקשה לעיון חוזר.