בשלהי קיץ שנת 1954 הוחלט על פריצת דרך אלטרנטיבית לאילת מאזור מערב הנגב לאזור באר אורה שבערבה. מבצע זה הוטל על ידי אריק שרון על מחלקת הסיור של הצנחנים בפיקודו של יאיר תל צור. במסגרת זו נפרץ לראשונה "מעלה סיירים", אשר נקרא בתחילה - "מעלה סיירי 890".[2] הדרך התבססה על נתיב שכבר היה קיים בערוץ נחל עתק ושימשה לצורך מעבר ג'יפים וקומנדקרים. בשל מיקומה הרחק מציוויליזציה קיבלה את השם "מעלה סיירים". במשך שנים רבות שימש הנתיב בתור דרך היחידה, שקישרה בין שני צדי הנגב: זה הנסמך על הגבול המצרי ועמיתו הנושק לגבול הירדני.
בתקופת פריצת הדרך הנסיעה במעלה סיירים הייתה קשה מאוד - תלילות הדרך הייתה משמעותית, הידרדרות בה ארוכות ובורות ומהמורות הקשו על הנסיעה. בחלוף השנים נסללו כבישים שהחליפו את השבילים הכבושים בנגב, וגם "מעלה סיירים" שופץ והורחב ואיפשר לג'יפים לנסוע בו ביתר קלות. בשנים האחרונות מצב המעלה התדרדר, נפערו בו בורות ומדרגות והדרך חזרה להיות בעבירות קשה.[3]
לאחר שנפל במלחמת ששת הימים חיפשו פקודיו מהיחידה ב"צוות אמסה" דרך להנציחו. הם תרו את הנגב בחיפוש אחר מקום סמלי להנצחת יחיאל -"מי שהוליכנו בהרים ובשבילים אלו" לבסוף נמצא "מעלה סיירים". ב-1968 הקימו לזכרו אנדרטה ותצפית בראש המעלה. "יחיאל מאד אהב לסייר ובעיקר אהב את אזור הרי אילת", מספרת אחותו ריקי יזדי, שהייתה בת 14 כשאחיה נהרג, "לכן היה זה המקום הטבעי להקמת הגלעד".[4]
"באהבה ובקפידה בחרנו את המקום הזה, סמוך לדרך העפר המוליכה להר ירך, על גבעה דומה למבצר, על פי מדרון תלול אל מול הר תמנע, והלאה מזה אל מול הרים של גיר ושחם, לנוכח תפארת קדומים זו של המדבר שאהב אבשי כל כך"
