מנחת חוטא היא אחת האפשרויות בקרבן עולה ויורד בו ניתנת אפשרות לאדם שאין לו כסף לקנות קרבן מן החי, להביא מנחה בזמן שבית המקדש קיים. בניגוד לחלק מקרבנות המנחה הנחשבים ל"קרבן נדבה" מכיוון שאין חובה להביאם, הרי שמנחה זו, היא חובה. מנחת חוטה היא סוג של קרבן חטאת. כלומר מי שעבר בשוגג עבירה שאם היה מבצע אותה במזיג, היה חייב כרת, צריך במידה ומדובר בחטא עליו מביאים קרבן עולה ויורד, להביא מנחת חוטא אם הוא מוגדר כעני.

המקור בתורה למנחה זו, כתוב בפרשת צו. בפרשה העוסקת בדיני קרבן חטאת, נוסף ציווי פרטי בנוגע לאדם שאין לו כסף לקנות כבש או עז לקרבן, ואפילו לא שני בני יונה או תור, שכן הוא עני מרוד:

יא וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא. יב וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' חַטָּאת הִוא. יג וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה

— ספר ויקרא, פרק ה'

גדר הקרבן, אינו כשאר קרבנות המנחה שהם קרבן נדבה שאין חובה להביאם, ולכן בעוד שדינם של שאר הקרבנות הוא, שאם נקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והם צריכים להביא אחרת תחתיה, הרי שמנחה זו, אם נקמצה שלא לשמה, היא פסולה, ויש להביא אחרת תחתיה^[1] . התלמוד מסביר בפשטות, כי מנחת חוטא נקראת בפסוק "חטאת", ומכאן שגדרה שווה לקרבן חטאת^[2], שהדין בו הוא שאם הוקרב שלא לשמה הוא פסול, ובשונה משאר הקרבנות^[3]

על קרבן מנחה זה, בשונה מכל שארי הקרבנות מסוג זה, אין לא שמן ולא לבונה (מין בשמים), אלא סולת נקייה בלבד, ממנה קומצים על המזבח. התורה אף אוסרת לעשות זאת "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה", כשהנימוק "כי חטאת הוא" מוסבר על ידי רש"י - "ואינו בדין שיהא קרבנו מהודר", כלומר אין ראוי שאדם שחטא, יביא על חטאיו קרבן מהודר; יש להביא את הקרבן בהכנעה ובענווה, מתוך בושה ולא מתוך הדר וכבוד.

לא רק שאסור לשים על הקרבן שמן ולבונה, אלא שאם הניח על הקרבן שמן או לבונה, עונשו מלקות, על כל אחד מהם בפני עצמו; אם הניח את השמן או הלבונה על ה"שיריים", החלק שנאכל על ידי הכוהנים, אינו לוקה^[4].

רבה בר רב הונא, שלמד אצל רבי יוחנן הסתפק במהלך לימודו בגדר ההבדל בין לבונה - שאינה פוסלת את המנחה, לבין שמן שפוסל את המנחה. השאלה היא הלכתית, בלבונה שנכתשה לחתיכות זעירות כך שלאחר שהושמה על המנחה, אי אפשר שוב להפרידה מהסולת בשום אופן; הספק הוא, האם החילוק ביניהם הוא ששמן נספג במנחה ונעשה כחלק ממנו - ולכן הוא פוסל אותו, אך מנחה שאיננה נספגת במנחה - "עירוב שכני" ולא "עירוב מזגי" איננו פוסל אותו, או שמא החילוק בין שמן למנחה היא, שהשמן הוא נוזל שמתערבב יחד עם הסולת, ואילו הלבונה - שלרוב באה כחתיכה מוצקת - איננה מתערבבת עמו. לפי זה נמצא, שלבונה שנכתשה היטב והתערבבה עם הסולת, גם היא פוסלת אותו, וכן נפסק ברמב"ם.

רב יצחק בר יוסף, תלמיד אחר של רבי יוחנן, מסר כי קיבל משמו חילוק הלכתי קוטבי, בין עירוב שמן בסולת מנחת החוטא, לבין עירוב לבונה. כאשר מערבים שמן במנחה, נפסלת המנחה אפילו אם נתן "משהו" - שיעור כל שהוא - שמן, ובתנאי שיהיה שיעור כזית במנחה עצמה. דין זה נלמד מהפסוק "לא ישים עליה שמן", בשימה לא כתוב שיעור, אלא "לא ישים", העיקר והקובע הוא רק אם היה מעשה נתינה - ולא חשובה כמות החומר. אם לא הייתה כתובה אחר כך המילה "עליה", ניתן היה להסיק כי גם מבחינת כמות המנחה אין צורך בשיעור מסוים, אך התורה מלמדת אותנו שבלבונה חשובה בעיקר הכמות - "עליה", ולכן צריך שיהיה בה שיעור סביר - כזית.

בניגוד לכך, הרי שבלבונה, שינה הכתוב את לשונו, ובמקום "לא ישים", לשון שמשמעה פעולה שימה, כתב "לא יתן עליה לבונה", ומכאן שעל החומר הניתן - הלבונה - להיות כדי שיעור נתינה, - כזית. בנוגע לשיעור המנחה כדי לשים עליה לבונה וליפסל, קובע רבי יוחנן, כי המילה "עליה" היא אכן ריבוי, ובמקרה רגיל היא הייתה משמשת לומר כי יש צורך שיהיה במנחה כזית; אך מכיוון שכאן כבר ציוותה התורה שיהיה בנתינה שיעור כזית, הכלל הוא כי "אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט", כאשר התורה מרבה ובאה ללמד דין מסוים כאשר זה כבר פשוט ונלמד בעבר, יש לדעת כי התורה מתכוונת את ההפך - למעט בשיעור. ולכן יש לנו לדעת, כי כאן ההפך הוא הנכון - אין צורך שיהיה בלבונה עצמה שיעור כזית.

לפי גרסה אחרת, הדין האומר ששמן כל שהוא פוסל את המנחה - בניגוד ללבונה, לא היה ברור לרבי יוחנן, והוא הסתפק בה.