PROFILPELAJAR.COM

מנורת שמן או נר שמן היא מכשיר פשוט המשמש לתאורה לאורך זמן על ידי שמן או דלק בערה.

ניתן למצוא שימוש בנרות שמן מהתקופה הפלאוליתית העליונה ועד היום. לפני הופעת התאורה החשמלית, שימש נר השמן כאמצעי תאורה בסיסי, אך היום הוא משמש בעיקר ליצירת אווירה, כתחליף לנרות, או כאמצעי לתאורת חירום בזמן הפסקת חשמל.

בנרות שמן רבים מותקן גלגל קטן המשמש לקביעת גובהו של הפתיל ובכך לשלוט על עצמת האור. חלק מהמנורות הנמכרות במאה ה-21, בנויות בסגנון העששית, מיוצרות ממתכת עם ארובה מזכוכית, או מיוצרות בעיקר מזכוכית, כאשר רק מחזיק הפתיל ממתכת.

בארצות אגן הים התיכון השתמשו בנרות שמן זית עד המאה ה-19.^[1]^[2] הנרות יוצרו בייצור המוני ממתכת (בעיקר נחושת או ברונזה), אך מעבר לכך לא השתנה עיצובן בן אלפי השנים. בשנת 1780 המציא הכימאי השווייצרי איימה ארגנד מנורת שמן עם פתילה מעוגלת בתוך ארובה מזכוכית שהפיקה אור בעוצמה של 6 עד 10 קנדלה. ב-1853 החליפה אותה מנורת הנפט. באזורים כפריים ובעיירות הקטנות השתמשו במנורות אלה גם במהלך המאה ה-20. האור הבוקע ממנורת שמן זית בהיר הרבה יותר מזה המיוצר על ידי נר, אך הרבה פחות ממנורת ארגנד, מנורת הנפט או הפראפין.

מבנה ותפקוד

מנורות שמן שימשו לא רק לתאורה, אלא גם בטקסי קבורה או פעולות קדושות אחרות. המנורות נמצאו בבתים פרטיים וכמו כן במקומות ציבוריים, כגון מקדשים ומבני ציבור.

על ידי חקירה של עיצוב המנורות, הסמלים המופיעים עליהן, המבנה שלהן, קישוטיהן והחומר ממנו הן עשויות, ניתן לזהות את גילן וכנראה את סביבתן. המנורות יכולות ללמד אותנו על תרבותם של המשתמשים בהן ואת מעמדם החברתי. לעיתים עיצוב מנורת השמן חושף ייצוג של מערכת הרבייה של האישה. מנורות שמן הודיות עם חלק מרכזי בולט אמורות להקרין את איבר המין הזכרי על הרחם של האישה, כאשר האור הנוצר מסמל, ברוב המקרים, את 'מקור החיים'.

מנורות שמן יוצרו ממגוון רחב של חומרים כגון זהב, ברונזה, כסף, אבן או, במקרה הנפוץ ביותר, חרס. מנורות חרס וברונזה רבות נתגלו בחפירות ארכאולוגיות. ברוב המקרים ייצור המנורות היה מקומי, אך לעיתים הן יוצרו בסדנאות ובתי יוצר ונשלחו לאזורים שונים.

אורכה הטיפוסי של מנורת שמן מחרס הוא 7–10 ס"מ ועומקה 3 ס"מ. עובי הדופן הטיפוסי הוא חצי ס"מ. מנורות עם יותר מפיה אחת גדולות יותר בדרך כלל.

מרכיבי המנורה

מנורת שמן טיפוסית מכילה את המרכיבים הבאים:

שפת המנורה
פתח המזיגה

החור ממנו מוזגים את השמן לתא המזיגה. גודלו נע בין 0.5 ל-5 ס"מ. לעיתים מותקן יותר מחור אחד.

פתח הפתיל והפיה

לעיתים פתח פשוט בגוף המנורה, ולעיתים זרבובית מוארכת. במנורות מסוימות מותקן חריץ לאורכה של הזרבובית לאיסוף השמן הנוזל מהפתיל חזרה לתא השמן.

הידית

ניתן למצוא מנורות עם או בלי ידית. הידית מגיעה במגוון צורות; הנפוצה ביותר היא טבעת אליה מכניסים את האצבע ומשטח עבור האגודל לאיזון. ידיות אחרות מגיעות בצורת חצי סהר, משולש או חצי אליפסה. מנורות ללא ידית מגיעות בדרך כלל עם פיה ארוכה וזיז מעוגל המחובר באלכסון ויכול לשמש כידית קטנה. חלק מהזיזים מנוקבים, וייתכן ושימשו כהתקן לכלי ארוך ששימש לקטימת הפתיל. ייתכן אף כי שימשו לתליית המנורה על אנקול לאחסון.

הטבעת
עיטורים
תא השמן

בו מאוחסן השמן. נפח ממוצע של תא שמן במנורת חרס יהיה כ-20 סמ"ק.

הפתיל

הפתיל מוכנס לזרבובית ומגיע עד תא השמן. רוב המנורות מגיעות עם פתיל אחד; לחלקן יש יותר, בין 2 ל-20. עם זאת, ככל שמותקנים יותר פתילים, כך צריכת השמן תהיה גדולה יותר.

הפתיל יוצר מחומרים שונים כגון פשתן, גומא או סיבים שונים. פתיל דק צורך שמן לאט יותר מפתיל עבה. עם זאת, עובי הפתיל אינו משפיע בצורה משמעותית על גודל הלהבה.

דלק הבערה

בארצות המערב השמן העיקרי היה שמן זית, אולם שמן דגים, אגוזים, צמחים שונים ונפט גולמי שימשו גם הם כדלק בערה. במצרים העתיקה השתמשו בשמן קיקיון ובהודו בשמן שומשום, שמן בוטנים וחרדל.

שיטות יצור

עבודת יד

לפני המצאת הגלגל מנורות שמן היו מיוצרות בעבודת יד.

אובניים

האובניים הומצאו בתקופת הברונזה התיכונה ובאמצעותם יצרו מנורות שמן עד המאה ה-3 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית יותר ויותר מנורות יוצרו על ידי תבניות יציקה.

תבניות

השימוש בתבניות יציקה התפתח לראשונה ביוון ובמצרים במהלך המאה ה-3 לפנה"ס. בתקופת הרומאים, השתמשו בתבניות באופן נרחב בחלקיה השונים של האימפריה הרומית. השימוש בתבניות המשיך על המאה ה-8 לספירה. התבניות עשויות מאבן, חרס או טיח.

סיווג המנורות

מסווגים את המנורות על פי קריטריונים שונים:

החומר

אחר

סיווג על פי צורה, מבנה, עיצוב ועל פי דימויים סמליים, דתיים, מיתולוגיים, ארוטיים, דימויי קרבות וציד.

סיווג על פי קטגוריות

ניתן לסווג מנורות שמן עתיקות על פי שבע קטגוריות ראשיות^[^{דרוש מקור]}:

מנורות בייצור אובניים
מנורות מעוטרות מתקופת האימפריה הרומית הקדומה
מנורות מתקופה האימפריה הרומית המאוחרת
מנורות צפרדע
אפריקאיות עם פס אדום
מנורות בעיצוב נעל
מנורות תעשייתיות

אזכורים בדת ובמקורות

במקורות היהודים

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד." שמות כ"ז 20.
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן--אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא: כַּמַּרְאֶה, אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת-מֹשֶׁה--כֵּן עָשָׂה, אֶת-הַמְּנֹרָה." במדבר ח 1-4.
"שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד; עָרַכְתִּי נֵר, לִמְשִׁיחִי." תהילים קל"ב 17.
"ונשמתו של אדם קרויה נר מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה" תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל, ב.

בהלכה

הפרק השני של מסכת שבת, פרק 'במה מדליקין', עוסק ברובו בשמן ובפתילות הכשרים להדלקת נר שבת במנורת שמן, כאשר הכשרות מותנית בכך שהאור המופק יהיה יציב, ויתבטל החשש שאדם ינסה להגביר את האור הלקוי בשבת, ויעבור בכך על מלאכת מבעיר. בנוסף ישנם הלכות נוספות הנוגעות לשימוש המותר לאור הנר בשבת עקב החשש שאדם ישכח ויבוא להטות את הנר כדי להגביר את אורו. הלכות נוספות קשורות להלכות מוקצה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

^ שי והבה, "תרבות חומרית עירונית בארץ-ישראל העות'מאנית", עבודת דוקטור, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, תשפ"א, עמ' 79-77.
^ שמואל אביצור, חיי יום-יום בארץ ישראל במאה הי"ט, תל אביב, 1972, עמ' 71-70