אחרי המפלה הוויזיגותית ב-711, אחרוני הגותים שחיפשו עצמאות ברחו להרי אסטוריאס ושם לבסוף הקימו מדינה משלהם, בבוחרם את פלגיוס כמנהיגם. עם זאת, המנהיג הראשון שאפשר לכנותו "מלך" היה אלפונסו הראשון, אשר היה גם הראשון שהרחיב את תחומה של ממלכת אסטוריאס לתוך גליסיה. ממלכה זו המשיכה להתפשט עד ל"מדבר הדואורו הגדול" שהיה שטח הפקר ענק שנוצר בידי אלפונסוס באזור שבין ממלכתו לנהר הדורו כדי להרחיק פולשים אפשריים (קרי המורים), ושיושב מחדש בימי אורדוניו הראשון (ראו הרפובלאסיון). עם מותו של אלפונסו השלישי (910), הממלכה חולקה בין ממלכת לאון לממלכת גליסיה.
רוזן פורטוגל, נונו השני מנדס ניצל את ההזדמנות שנפלה בחלקו כתוצאה מהמלחמות הפנימיות בין בניו של פרננדו כדי להתנתק סופית מממלכת לאון, והוא הכריז על עצמו שליט עצמאי. למרות זאת, ב-1071, המלך גרסיה ניצח והרג אות נונו מנדס בקרב פדרוסו ולאחר מכן סיפח את שטחיו, בהוסיפו את התואר "מלך פורטוגל" לרשימת התארים שלו.
הסתפחות לתוך ממלכת לאון
מפה מתקופת הרנסאנס של ממלכת גליסיה (המאה ה-16). צוירה על ידי יואנס בפטיסטה וורינטס.
ב-1072, גרסיה בעצמו הובס על ידי אחיו סנצ'ו השני, מלך קסטיליה וברח. באותה שנה, לאחר הרצחו של סנצ'ו, אלפונסו השישי הפך להיות מלך לאון, וקסטיליה; הוא אסר את גרסיה לכל ימי חייו, וכמו כן הכריז על עצמו כמלך גליסיה ופורטוגל, בכך הוא איחד את כל נחלות אביו. ב-1073 גליסיה נשארה באיחוד פרסונלי עם ממלכת לאון, למעט בתקופתו של אלפונסו השביעי, אשר ירש ב-1111 את התואר מלך גליסיה מאימו אוראקה, מלכת הממלכות המאוחדות לאון-קסטיליה-גליסיה, ואשר ביקשה להבטיח את סיכויי בנה (לרשת אותה) ולהכין אותו לקראת הירושה הצפויה. לאחר מותו של אלפונסו, ב-1157, ממלכת גליסיה הפכה למוסד רשמי בתוך הכתר של לאון.
סמל ממלכת גליסיה על פי ספר מגינים אנגלי מהמאה ה-13.
ממלכת גליסיה הייתה מיוצגת בפני המונרכיה המרכזית הספרדית על ידי השונטה[1], שנוצרה לראשונה בשנת 1528. השונטה הורכבה מנציגים של הערים סנטיאגו דה קומפוסטלה, לוגו, בטאנסוס, לה קורוניה, אורנסה, וטוי. השונטה לא החזיקה הסמכות ממשית. היה זה רק בזמן המלחמות הנפוליאוניות שהשונטה השיגה מעט אוטונומיה בזמן שהשלטון המרכזי נחלש. בתקופת מלחמת העצמאות נגד צרפת השונטה הכריזה על ריבונותה (1808-1813). פרננדו השביעי, מלך ספרד החזיר לבסוף את השליטה על גליסיה באותה שנה.
ממלכת גליסיה המשיכה להתקיים באופן רשמי עד ל-1833. התפרקותה הסופית הייתה בזמן החלוקה לפרובינציות תחת עוצרותה של מריה כריסטינה. גליסיה השיגה מחדש את אחדותה הטריטוריאלית אחרי מרד מזוין בשנת 1846, אך לא השיגה מחדש את מעמדה כממלכה.
