סיפורי מסע היוו מוקד לסקרנותו. בערוב ימיו היו ברשותו 290 כתבי יד שנרכשו לאחר מותו על ידי ספריית המלך. בין 1663 ל־1672 הוא מפרסם אסופה שכותרתה "מסעות שונים ומוזרים שנערכו על ידי צרפתים, ספרדים, גרמנים, פורטוגזים, אנגלים, הולנדים, פרסים, ערבים ועוד בני עמי המזרח [...] מלווה בתיאור צמחים וחיות שלא היו מוכרים באירופה ומפות גאוגרפיות שטרם פורסמו". האסופה שעזרו בכתיבתה רבים מחבריו כללה 1700 עמודים בני ארבעה חלקים. ראוי לציון הוא התרגום לצרפתית בן 216 העמודים אודות סין (אזור) על ידי מרטינו מרטיני האיטלקי, הראשון אחרי מרקו פולו שנתן תיאור ממצה. התרגום צמוד למקור ותבנו אינו מבקר את הנכתב אלא מסתפק בלמסור אותו כלשונו.
בן תקופתו ז'אן שאפלן אמר שמטרת האסופה "היא לאפשר לקורא להתוודע לאופן מחשבתם של הבוחנים את הטבע". למעשה, האסופה עונה לסקרנות האירופאים בעידן של גילוי ארצות ובזמן הקמת חברות הודו המזרחית השונות.
הוא השתתף גם בריכוז חיבורים של קונפוציוס שהופיע ב־1687 בשם "הפילוסוף של הסינים" (בלטינית "Sinarum Philosophus").
הספר "אומנות השחייה"
ארבע שנים אחר מותו ב־1696 התפרסם ספרו שהיה בין הראשונים בנושא. הספר נקרא על ידי רבים במהלך המאה ה־18 והפך את שחיית החזה לפופולרית. בנג'מין פרנקלין ממציא הסנפיר היה בין קוראיו. בספר תוארו גם סגנונות נוספים, כגון צלילה וקפיצת ראש[3].
שישים שנה אחר כך מחברי האנציקלופדיה הגדולה ביקרו את הספר קשות. בערך "שחייה" נאמר שלא חידש דבר יחסית לקודמיו אורארד דיגבי האנגלי וניקולאוס ווינמאן הגרמני והוסיפו: "לו טרח להשקיע בקריאת בורלי [פיזיולוג שלמד את אופן התנועה בבעלי חיים] חצי מהכוחות שבהם קרא את שני האחרים, הוא לא היה טוען שהאדם מסוגל לשחות כיתר החיות, אלמלא הפחד התוקף אותו ומגביר את הסכנה"[4].
