השיר זכה במקום הראשון במצעד השנתי של גלי צה"ל לשנת תשכ"ח (1968).
השיר הולחן במקצב של ואלס, מקצב שחביב מאוד על המלחין אפי נצר[1].
השיר כתוב כמכתב שחייל שולח לחברתו, נוהג שהיה מקובל אז כשהקשר בין החזית לעורף היה במכתבים[2].
הסולן בשיר הוא מוצי אביב. לטענת מלחין השיר, אפי נצר, הוא בחר באביב כמבצע כיוון שהכיר את קולו מעת שהיה נער ושר במקהלת בית הכנסת בשכונת נווה שאנן בחיפה[3]. כשבניגוד לנטייה מקובלת אז לשיר בדרמטיות[4], הוא נודע בביצוע הנון-שאלאנטי עם הידיים בכיסים, העמדה שאולי מלמדת על תחושת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, תחושה שבאה לידי ביטוי בעוד שירים מאותה תקופה[5].
צה"ל כבש חלק מהחרמון במלחמת ששת הימים, כשנה לפני שהשיר יצא, אולם את הפסגה שלו ("יצאנו עם כל הרוחות אל פסגת החרמון הזוהרת") הוא כבש כחמש שנים מאוחר יותר, במלחמת יום כיפור, ואז גם נטבע המונח "העיניים של המדינה" המתייחס לנוף הנשקף מהחרמון – כל צפון הארץ ודרום סוריה – הנוף המתואר בשיר.
