הימן עוסקת בעבודותיה בפער שבין האידיאלי והקונקרטי, הווירטואלי והממשי, ומשתמשת באביזרים מעוצבים, בהומור, בהגזמה ובאלמנטים גרוטסקיים על מנת ליצור תחושה סימולטנית של היכרות והזרה. עבודותיה מתמקדות בתיעוד של מצבים אישיים, משפחתיים וחברתיים מבוימים. היא עוסקת בתרחישים נפוצים שהיא עורכת עליהם מניפולציות שמעוררות תחושות של יופי, כאב, אומללות ואבסורדיות.[2]
עבודות בולטות
"סלון, מטבח, חדר ילדים, חדר שינה", 2013, וידאו, 6:16 דקות.
העבודה (שהופקה בתמיכת קרן רבינוביץ לאמנויות) מציגה משפחה בסיטואציות ביתיות מוכרות בחללי הבית השונים, כאשר חבריה מאזנים זה את זה בטכניקת אקרובלנס.
כרמל גוטליב קמחי, אוצרת התערוכה "משפחה מורכבת" במסגרתה הוצג הווידאו לראשונה, כתבה כי העבודה "שואלת מושג מעולם הפסיכולוגיה המשפחתית המדמה את המשפחה לגוף שיש לשמור על האיזון שלו. השימוש ברקדני אקרובלנס מרמז על כך שצריך כנראה להיות לפחות אקרובט כדי לשמור על איזון בתוך המשפחה. כך, אצל הימן צפייה בטלוויזיה, או ארוחת ערב פשוטה הם אתגר אקרובטי".[3]
העבודה זכתה בפרס Team Work בפסטיבל "Stuttgarter Filmwinter" בשטוטגרט ובפרס הראשון בתחרות של פסטיבל "Now & After" במוסקבה, והוצגה בתערוכות ובפסטיבלים נוספים ברחבי העולם.
"לוויתן", 2009, בשיתוף עם יוסי בן שושן, מיצב וידאו.
"לויתן", מיצב וידאו שנוצר בשיתוף עם יוסי בן שושן, במסגרת התערוכה "מוזיאון הטבע" במוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2009 (מראה תצוגה)
מיצב וידאו גדול ממדים המדמה אקווריום של לוויתן ענק (ראשתן) בתוך חלל מוזיאלי. הלוויתן נוצר באנימציה תלת־ממדית והוא מוקרן בו זמנית מארבעה כיוונים שונים ליצירת אפקט מוחשי. בטקסט שליווה את התערוכה במוזיאון פתח תקווה תיארה האוצרת רויטל בן-אשר פרץ את החוויה כך: "הראשתן של היימן ובן-שושן מוחזק בתנאי שבי מחפירים: אקווריום קטן, ובו מים עכורים. אך בקושי הוא מצליח לבצע תנועות מוגבלות. הצופה לומד להכיר כל מילימטר בגופו תוך שהוא מלווה את האקווריום בהליכה. רגע השיא הוא המפגש עם עין היונק, המשדרת אמפתיה, ייאוש, כאב, מצוקה, תבונה, תוגה וקריאה לעזרה".[4]
בריאיון למגזין האמנות The Miami Rail לרגל הצגת העבודה בתערוכה "UNNATURAL" במוזיאון Bass במיאמי ביץ', אמרה אוצרת הפרויקט תמי כץ-פרימן כי הלווייתן של הימן ובן שושן "מביא את הקונפליקט בין האורגני והדיגיטלי לשיאו, תוך שהוא חותר לחלוטין תחת עצם הקונספט של ה'טבעי'".[5]
הוצג במוזיאון פתח תקווה (2009) ובמוזיאון Bass לאמנות במיאמי ביץ' (2012).
"גני עדן מלאכותיים", 2010, סדרת צילומים
סדרת צילומים מבוימים המתעדת שחקנים מחופשים בחללים מלאכותיים שנועדו לדמות מרחבים טבעיים.
העבודות בסדרה צולמו בחללים קיימים ברחבי הארץ כגון גן החיות המלאכותי בקניון ארנה הרצליה ועיר המלכים באילת. השחקנים, שנבחרו באופן אקראי באמצעות מודעה אינטרנטית או מפגש מקרי, הולבשו ובוימו בהתאם לאתר בו צולמו. על הסדרה כתבה רז סמירה כי "העובדה שזרים גמורים נקלעים בעבודותיה לאינטימיות רגעית, המבוימת לעיני המצלמה, משרה על התצלומים תחושה של מלאכותיות ומבליטה את הפער שבין האמיתי למזויף, תוך יצירת אי-שקט ומתח".[6]
הסדרה הוצגה בתערוכת יחיד בגלריה החדר לאמנות עכשווית בתל אביב.
"מצפה רמון", מתוך הסדרה "שפגאט", 2003
"שפגאט", 2003, סדרת צילומים
סדרת דיוקנאות עצמיים בהם מופיעה הימן במקומות שונים ברחבי הארץ, בעיקר באזור הנגב והבקעה, כאשר היא ישובה בתנוחת שפגאט, פניה אל המצלמה וגבה אל הנוף הנפרש.
בטקסט המלווה את התערוכה כתבה הדס מאור: בחירתה של הימן להציב עצמה באופן זה ביחס לנוף מייצרת סיטואציה בסיסית בה היא חולשת על סביבתה באמצעות הגוף, באמצעות התנוחה, ובאמצעות הצבעוניות הזרה שהיא מביאה עימה. אולם עם זאת, התנוחה המסוימת בה בחרה, ממקמת אותה בנוף בצורה אופקית, פרושה, נוכחת אך גם תקועה. זוהי תנוחה בלתי פשוטה שאינה מאפשרת תנועה, ובמובן זה הופכת אותה, במידת מה, מסובייקט פעיל החולש על הנוף לסוג של אובייקט סביל הנתון בתחומו. ההקבלה בין אלמנט המתיחה הפיזי לבין אלמנט הכיבוש הטריטוריאלי בעבודה, חוברת לממד ההזרה שעצם נוכחותה של הימן מייצרת בנוף, ומעצימה את תחושת הזרות/שייכות הדיאלקטית המתעוררת לנוכח העבודה. הימן עוסקת בסדרה זו, בין השאר, בפרובלמטיזציה של יחסה הפיזי והערכי למושגים כמו שייכות, אדמה, טריטוריה ומדינה, ויוצקת אל תוך עשייתה הצילומית ממד פוליטי עכשווי הן במובן הלאומי של המושג והן במובנו המגדרי.[7]
הסדרה הוצגה בתערוכת יחיד בגלריה נגא בתל אביב.
"בית הבליעה", מוזיאון הרצליה לאמנות, 2003 (מראה תצוגה)
"בית הבליעה", 2003, מיצב וידאו, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
מיצב המורכב מחמישה מוניטורים ומהקרנה על קיר. בכל אחד מהמוניטורים מוקרן סרטון אחר המציג ארוחה משפחתית, כאשר כל משפחה "צבועה", בלבוש, בפרטי המזון ובתפאורה שסביבה, בצבע אחד: אדום, כתום, צהוב, שחור ולבן. כל ארוחה תועדה בשוט אחד ללא חזרות מוקדמות ומבלי שהשחקנים הכירו זה את זה או דיברו זה עם זה. הארוחות מוקרנות בהילוך אחורי מואץ, כך שלמעשה הן מתנהלות מהסוף להתחלה בקצב אחיד.[8]
במאמר במגזין "נישה" כתבה רווית הררי כי "הסט המעוצב בהגזמה, כמעט כמו תפאורה בתיאטרון, הבתים הדחוסים והעמוסים על סף הקיטש, המשפחות המורכבות מאנשים זרים שכל המאחד ביניהם הוא הצבע, הפאות המגוחכות, כולם לועגים לפאסון הבורגני שבו הנראות חשובה יותר מהפנים. הימן גם יוצרת הפרעות מכוונות בטקס שמסמל את שיא האינטימיות המשפחתית, ומותירה אותו כרצף פעולות מכניות חלולות שמעידות יותר מכל על בדידות ועל נתק".[9]
הוצג במוזיאון הרצליה לאמנות.
"אחות רחמנייה", 2000, סדרת צילומים
סדרת צילומים מבוימים שנוצרו במפגשים חד פעמיים עם אנשים אקראיים שהימן שוחחה איתם בצ'אט אינטרנטי.
הצילומים מציגים סצנות אינטימיות שלה עם אותם שותפים מזדמנים אשר מהדהדת מתוכם תחושה של זרות ומבוכה הנובעת מן ההיכרות המוגבלת והסגנון המוקפד של התפאורה. האוצרת הדס מאור תיארה את המשתתפים כך: "אלו הם גברים ונשים אותם הכירה ברשת באורח וירטואלי, באמצעות שמות בדויים, ואשר נעתרו לבקשתה להיפגש הלכה למעשה לצורך צילומים. במסגרת המפגשים הממשיים אשר ערכה עימם, ביימה הימן סיטואציות זוגיות אפשריות, אינטימיות, אולם לא בהכרח רומנטיות. אלא שבכל אחת מן הסצנות המשוכפלות מתקיים מימד של הסטה, של עיוות או של המרה. וכך, הדינמיקות האנושיות המיוצרות מוגבלות לזמן נתון, לאלמוניותן של הדמויות, ולהדגשה המובלעת של אלמנט האקראיות, הדרמה וההעזה מצד המשתתפים השונים בהפקה".[10]
