יואב (טום מרסייה) הוא צעיר ישראלי שהשתחרר משירות בצה"ל ומהגר לפריז, מתוך תחושה שהוא מוכרח לברוח ממולדתו, בתקווה שצרפת והשפה הצרפתית יגאלו אותו מהטירוף בישראל. הבריחה אינה מתמצית במרחב הפיזי בלבד: יואב מבקש לברוח מזהותו כישראלי, ולא רק מישראל עצמה. בצרפת הוא מסרב לדבר עברית, לפרט על שירותו הצבאי ואף מנתק קשר עם משפחתו. פעולתו הראשונה בצרפת היא רכישת מילון צרפתי ומאמץ כפייתי לרכוש את השפה במהרה.
כשהוא נשאל על תוכניותיו בפריז הוא משיב "להיות צרפתי". בת שיחתו משיבה כי אין זה מספיק, ואכן, עד מהרה מגלה יואב כי אין לו בצרפת קרקע יציבה ותוכנית פעולה.
כבר ביומו הראשון, יואב כמעט מת מן הקור, אך בסופו של דבר ניצל הודות לזוג צרפתים הגרים בדירה הסמוכה.
ניסיונותיו של יואב למצוא את מקומו בצרפת אינם עולים יפה. הוא אינו מוצא כיוון תעסוקתי, לא משתלב בסביבה וניסיונו לעסוק בדוגמנות מסתיים בהטרדה מינית מצד האמן.
בהמשך, הוא נאלץ למצוא עבודה בחברת אבטחה המאוישת על-ידי ישראלים, אליה הוא יכול להתקבל תודות לניסיונו הצבאי. עם זאת, הוא מסרב לדבר עברית עם הישראלים, ובאחד מרגעי השיא בסרט אף מועל בתפקידו כמאבטח, ומאפשר כניסת קהל לתחום השמור (קונסוליה ישראלית) בניגוד להוראות, תוך שהוא מכריז כי "אין יותר גבולות".
אין תיאור מפורש של שירותו הצבאי, אך מוצג פלשבק אחד משירותו, במהלכו יורים על מטרות דמה במהלך אימון מטווחים. באמצעות קצב הירי, מבצע יואב שירים, והקצין הבכיר צריך לזהות באיזה שיר מדובר. עוד מוזכר טקס יום זיכרון בבית עלמין צבאי, שבו מבצעות חיילות את השיר העליז הללויה.
סמלים בולטים בעלילה
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: בנוי כרשימת מכולת וכן לא ברור מה כל דבר מסמל.
בסרט נפרסים בפני הצופה סמלים רבים הבונים את המסר בנפרד מן העלילה.
הגיבור מנסה להתנתק מהשפה ולדבר בשפה זרה, באופן המסמל את ניסיונו להתנתק מזהותו ומצורת החשיבה שלו. בראיון בערוץ הכנסת, הסביר הבמאי כי השפה, שהיא הדרך באמצעותה חושבים, מתקשרים, ותופסים את העולם, היא מרכיב מרכזי בזהות ובתפקוד, וגיבור הסיפור מבקש באחת להתנער ממנה.
הגיבור לובש מעיל אחד בלבד בצבע צהוב חרדל, לכל אורך העלילה.
הכותב נחשף במערומיו מול הצייר הצרפתי, ולמעשה מפקיד את עצמו בידו, אך זה מטריד אותו מינית במקום לאפשר לו לקיים את החוזה באופן תקין.
כבר ביומו הראשון בעיר הזרה, יואב נשדד וכמעט שמת מן הקור. חוויית השוד אינה מתמצה בתיאור הקשיים, אלא מעצבת סצנה של לידה מחדש. יואב נכנס לדירה ריקה, ובעת שהוא שוכב באמבטיה בגדיו ומטלטליו נשדדים ממנו.
בהמשך, רוכש יואב מילון ומשנן את משמעויות המילים בצרפתית. בין היתר, לומד יואב מילים קשות לתיאור מולדתו.
אף שהגיבור מתחבב על הזוג המארח אותו, הקשר ביניהם אינו מסתיים יפה ונידון לכישלון. בשלב כלשהו, הצופה מבין כי יואב יקיים קשר מיני עם אחד מבני הזוג, וזה בסופו של דבר שוכב עם האישה. עם זאת, הקשר ביניהם אינו עולה יפה, ויואב נותר לבדו.
יואב חי חיי דלות ונמצא בתחתית הסולם החברתי ללא כל כיוון, אך מתמיד בבריחתו מזהותו הישראלית. מצבו מודגש באמצעות מצבם השפיר של בני הזוג שאירחו אותו בדירתם, הנהנים מחיים נוחים.
במהלך נסיעתו ברכבת עם עמיתו מחברת האבטחה, זה מטריד זרים ברכבת לצלילי התקווה.
ליואב יש אובבסיה עם גיבור ילדותו, הקטור מטרויה. משזה מתאר לעמיתו הישראלי את גיבורו, זה לועג לו ובז לו על בריחתו מאכילס. בהמשך, נלקח יואב מהואן, בסצנה המבקשת להפנות לסיפורו של הקטור.
השימוש בהקטור מעצים את המתח בין דימוי היהודי הבורח לבין היהודי-הציוני השש אלי קרב. היוצר מנסה להעביר את המסר שלעיתים, דווקא הבריחה מן המוות כשכולם רצים אל מותם היא הדורשת עזוז, ושהמוות רציני מדי מלהכפיפו למיתוסי גבורה.[1]
יואב דוחה הצעות לקשר מבת זוגו לשעבר וקרוביו. במהלך העלילה, מתבהר כי הבחירה בצרפת אינה מקרית. יואב נשאל מדוע להגר לצרפת כשיהודים כה רבים עוזבים אותה, ובוחר שלא לענות.
בשלב כלשהו בעלילה, יואב "מוכר" לחברו אמיל את כל "הסיפורים" שלו. בהמשך, הוא מתחרט, ומבקש לקבל אותם בחזרה.
הסרט מבוסס על זיכרונותיו האישיים של לפיד מהתקופה שבה חי בפריז. הוא נכתב על ידי לפיד ביחד עם אביו, חיים לפיד, ונערך על ידי אמו, ערה לפיד, אשר נפטרה לקראת סיום העריכה והסרט הוקדש לזכרה.[2]
פרסים ומועמדויות
בשנת 2019 זכה "מילים נרדפות" בפרס דוב הזהב עבור הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין. זו הפעם הראשונה שסרט ישראלי זוכה בפרס זה.[3]
