דווייט נולדה בשם מייבל ז'אק ויליאמסון. היא הייתה בתם היחידה של פול יוסטון ויליאמסון (יליד 1837 לערך) ואשתו אדלייד, או עדה (ילידת 1845 לערך) ג'ק.
פול ויליאמסון היה בעל חווה ליד סינסינטי בעיירה קולריין, מחוז המילטון, אוהיו. בהיותה ילדה, עברה משפחתה לניו אורלינס ודווייט הוכנסה למנזר בקרולטון, מחוץ לעיר. כמה שנים אחר כך עברה המשפחה לסן פרנסיסקו. באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 דווייט סיימה את לימודיה התיכוניים והחלה ללמוד אצל ארתור מת'יו במכון מארק הופקינס.[2]
היא הצטרפה והפכה למנהלת מועדון אגודת האמנים של העיר והתערוכה החצי-שנתית העשירית של המועדון בשנת 1897 העניקה לה את ההזדמנות הראשונה להציג את עבודתה לציבור. באמצע שנות העשרים לחייה נסעה בעולם וביקרה במצרים, ציילון (סרי לנקה), הודו וג'אווה (אינדונזיה). כשחזרה לארצות הברית בשנת 1903, התיישבה בגריניץ' וילג׳, שהיה ידוע כסביבה עשירה באומנים. במשך השנים הבאות היא ניסתה לבסס את עצמה כאמנית מקצועית ונרשמה בשנים 1903 - 1906 כציירת ומאיירת.[3]
מייבל דווייט, בולוואר דה איטלי, פריז, 1927
בשנת 1906 היא הכירה והתחתנה עם עמיתה האמן יוג'ין פטריק היגינס. אף על פי ששניהם היו סוציאליסטים, ומכאן דובר בשוויון בין המינים, דווייט הפכה ״לעזר כנגדו״ והפסיקה לצייר.
בשנת 1917 דווייט והיגינס נפרדו והיא חידשה את קריירת הציור שלה. בשנה שלאחר מכן הצטרפה למועדון הסטודיו החדש של גרטרוד ונדרבילט ויטני, והפכה למזכירה של ג'וליאנה פורס, מנהלת המועדון. במהלך השנים הבאות היא השתתפה במפגשי ציור והציגה בתערוכות שנתיות שהמועדון ערך. אף על פי שעשתה כמה ניסויים בתחריטים היא עבדה בעיקר בצבעי מים בשלב זה.
סגנון בוגר
לאחר שנחשפה לליתוגרפיה כשלמדה בסן פרנסיסקו, היא פגשה את סוחר ההדפסים האמנותיים בניו יורק, קארל זיגרוסר זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ובעידודו, נסעה לפריז, צרפת בשנת 1926 כדי להשקיע שנתיים בלימוד אמנות ליתוגרפיה. בהיותה בפריז, היא עשתה רישומים מהירים המראים אנשים העוסקים בפעילויות יומיומיות - צופים במופעי בובות, יושבים בבתי קפה, מתפללים בכנסייה, צופים בדוכנים ליד הסן - ועיבדה את הרישומים להדפסים ליתוגרפיים. בתנוחתם ובמחוותיהם כמו הבעות הפנים שלהם, הדמויות שהיא תיארה מראות את אישיותם ואת חולשותיהם האישיים.
מייבל דווייט, בצנטרל פארק, 1934, ליתוגרפיה
היבט זה של הסגנון הבוגר של דווייט נראה בבירור ב Boulevard des Italiens משנת 1927, שם מודגש הבדל של כל אדם.
ממאמציה הראשונים והלאה, התמונות שלה הפכו ״לחגיגות של נורמליות״. ניכר היה בליתוגרפיות האמפתיה שלה וחוש ההומור. בעוד שרוב ההדפסים שלה היו בשחור לבן, מעטים שופרו על ידי צבעים עדינים. כשהיא הייתה מסיימת את הליתוגרפיה, הייתה שולחת אותה לזיגרוסר לביקורת, ואחרי שחזרה לניו יורק בשנת 1927 הוא חיבר אותה לבית הדפוס של ג'ורג' מילר.[4]
בתוך שנה מחזרתה, הדפסי פריז ואלה שהתחילה לעשות בניו יורק ביססו אותה כאחד האמנים הטובים ביותר בליטוגרפיה באמריקה. בשנת 1928 העניק לה זיגרוסר תערוכת יחיד ראשונה בגלריה ווייה. בביקורת על התערוכה הזאת, נכתב שההדפסים שלה הראו היבטים של ההומור בחיי העיר, ושיבחו אותה על סגנון האישי. אומרים שהיא בחרה בהפקת דפוס כדי להנגיש את האמנות שלה לקהל רחב בעלות סבירה.
בשנת 1929 מועדון ההדפסים בפילדלפיה איפשר לה תערוכת יחיד רטרוספקטיבית הכוללת את כל ההדפסים שעשתה בפריז, שארטר ובניו יורק. בסקירה שכתבה מרגרט בראונינג מ"ניו יורק אווני פוסט - כי התערוכה שלה מציגה ״ליתוגרפיות שמחות שנוצרו על ידי אמנית אמיתית, שדופק החיבה שלה מכוון יפה לפעימות הלב של אלה שהיא מתארת כל כך נאמנה."
דווייט אהבה לצייר ניו יורקים במקומות ציבוריים ולעיתים קרובות עבדה בתיאטראות. היא הייתה מסתירה את העיפרון והנייר שלה מאחורי תיק יד גדול כדי לשרטט אנשים מהקהל.
מייבל דוויט, האקווריום בניו-יורק, 1936
בשנת 1928 עבדה בגן החורף הלאומי של מינסקי, תיאטרון בורלסקי בלואר איסט סייד כדי להכין סדרת ליתוגרפיות - "הימים האחרונים של בורלסק", עבור המהדורה של Vanity Fair. אוגוסט 1929.
היא יצרה רישומים של הופעות קרקס למאמר בגיליון אפריל 1930 של מגזין Fortune ושנתיים לאחר מכן קיבלה תערוכת יחיד שנייה בגלריה ווייה. בתערוכה זו הציגה ציורי צבעי מים ורישומים וכן הדפסים ליטוגרפיים. נושאיה היו בתים ישנים בסטטן איילנד, חתול שחור, ובתי קברות בניו מקסיקו ופריז - כמו גם ציורים חגיגיים יותר של מסיבות והופעות קרקס.
היא שמרה על השקפות פוליטיות רדיקליות לאורך כל חייה הבוגרים. במהלך שנות השלושים הצטרפה לאחד ממועדוני המרקסיסטג'ון ריד. עם זאת, לא רצתה להפוך לתועמלנית וחששה שתאבד מכירות שנחוצה לה כדי לתמוך בקיומה הרעוע, היא כמעט ולא הפיקה יצירות בעלות אופי פוליטי גלוי. הציור של דווייט בסנטרל פארק (1934) מציג את התלאות שעברו אזרחים רבים באותה תקופה, אך הטון שלה וההרגשה המועברת לצופה היא אופטימית. צבע מים ללא כותרת משנת 1936 בו נראה גבר אפרו-אמריקאי ושתי נשים משוחחות כשהן יושבות על ספסל בפארק הוא ציור מקסים ולירי. שום דבר בציור לא מצביע על תנאי דיכאון או על עוולות ואפליה גזעית.
מייבל דווייט, שקט, 1939
בשנת 1936 היא הוגדרה כאחת מיוצרות הדפוס הטובות של אמריקה במגזין Prints ובאותה שנה הפיקה את מה שיהפוך להדפס הפופולרי ביותר שלה, Queer Fish, שהיה אחת מקבוצת התמונות שנעשו באקווריום של ניו יורק. באותה השנה מבקר עיתון כינה אותה "ליתוגרפית אמריקאית ראשונה במעלה" ש"נכנסה לראש תחום קשה ותחרותי ביותר." כאשר, במחצית השנייה של שנות השלושים, דווייט עשתה ליטוגרפיות לפרויקטים של אמנות פדרלית, היא שמרה על חוש ההומור והמשיכה לצייר ניו יורקים בשעות הפנאי שלהם.
בשנת 1938 הציגה בגלריה ווייה תערוכת יחיד רטרוספקטיבית של 93 יצירות שהוכחו כמוצלחות מאוד. התערוכה נקראה "עשור של ליתוגרפיה", והוא כיסה את השנים משנת 1927 עד 1937. ״הבוקר״ ציטט את "הפרשנות האנושית העשירה והבריאה שלה", ואמר שהמופע חשף את "אהבת החיים במעשיה שהיא הכוח העיקרי באומנותה״.
דווייט אהבה לכלול חתולים ביצירתה והחצר האחורית (1938) מציבה אחד מהם כמוקד המרכזי של הקומפוזיציה. היא גם הייתה פורטרטנית מצוינת כפי שהדיוקן העצמי שלה מלמד. (1932).
מיבל דווייט, ערב קיץ, 1945
המשך החיים
השנים האחרונות של שנות השלושים הוכיחו את נקודת השיא בקריירה של דווייט. בתחילת שנות הארבעים המשיכה עבודתה להופיעה בתצוגות קבוצתיות בניו יורק, כולל גלריית ווייה (1941, 1942), אך אחרי 1942 כמעט ולא היו כאלה. אף על פי שהייתה פחות פרודוקטיבית, היצירה ״ערב הקיץ״ משנת 1945 הוא יצירה מאוחרת ונדירה המראה ששמרה על יכולתה ליצור אמנות מעולה בגיל 70.
בשנת 1929 או 1930 היא נסעה לניו מקסיקו ונראה שזו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שהיא נסעה לאחר חזרתה מפריז. בערך בזמן הזה עברה מגריניץ' וילג' לסטטן איילנד, זמן מה לאחר מכן עברה לפייפרסוויל, מחוז באקס, פנסילבניה. לאחר שלדווייט מלאו 65 בשנת 1940 מחלותיה - חירשותה, אסתמה כרונית ועוני החמירו. אף על פי שהמשיכה לעבוד, תפוקתה התדלדלה והיא הייתה מרותקת לבתי אבות בתקופה שלפני מותה בעקבות אירוע מוחי ונפטרה ב־4 בספטמבר בשנת 1955.[5]
