בשנת 1921, שלחה לשגרירות האמריקנית חבילה ובה רימון ועלוני תעמולה שהתייחסו לגזר דינם של האנרכיסטים האיטלקים-אמריקנים ניקולה סאקו וברטולומיאו ונצטי, אשר נידונו למוות על ידי מערכת המשפט האמריקנית, על אף שטענתו לחפותם.[1] המטרה הייתה לעורר עניין בפרשה בעיתונות הצרפתית, אשר התעלמה ונמנעה מלסקר את המשפט, על אף התמיכה הרחבה לה זכו השניים מצד גורמים בשמאל. הרימון גרם לנזק חומרי בלבד, אך היוזמה הצליחה לעורר עניין ציבורי בנושא. על אף ההפגנות הגדולות ברחבי העולם לטובתם, הוצאו השניים להורג ב-1927 - ובשנת 1978 נוקה שמם בדיעבד.
פיקריי שהייתה מחוברת לחוגים המהפכניים, עזבה בשנת 1922 את צרפת למוסקבה, כשליחה של איגוד עובדי המתכת שהיה באותה התקופה חלק מהאיגוד מהפרופינטרן (אנ'). במוסקבה, נעמדה במהלך ארוחה על שולחן ותקפה את חברי האיגוד על חיי הנוחות שלהם, בזמן שפשוטי העם רעבים, ומתחה ביקורת גם על ולדימיר לנין. היא סירבה ללחוץ את ידו של לאון טרוצקי על רקע אחריותו לריסוק מרד קרונשטאדט ובגידתו באנרכיסט נסטור מאכנו - אפילו כשפגשה אותו במטרה לבקש ממנו לשחרר את האנרכיסטים בבתי הכלא הבולשביקים.[1] נסיעתה זו לברית המועצות ובהמשך הידידות שרקמה עם אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן גיבשו בה את ההכרה באופיו הדיקטטורי של המשטר הקומוניסטי. ב-11 בינואר 1924, לקחה חלק בפגישת איגוד מקצועי בפריז של קונפדרציית איגודי העובדים הכללית הצרפתית (אנ') שבה נורו למוות שני אנרכיסטים על ידי מאבטחים קומוניסטים.
כפציפיסטית, הצטרפה פיקריי ל"ועדת הסיוע הספרדית לילדים", שם פעילותה כללה הובלת יתומים ספרדים ואיחוד מחדש של בני משפחה שהופרדו בעקבות מלחמת האזרחים בספרד.
במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה בטולוז, ועסקה בטיפול בפליטי מלחמה. לאחר מכן היא הייתה אחראית על הברחת מזון למחנות הריכוז הצרפתיים ורנה ונואה (אנ'), משם הצליחה להבריח תשעה עצירים. פעילות ההתנגדות שלה כללה בעיקר הכנת ניירות מזויפים, בשיתוף עם רנה ומדלן למברט, עבור כל מי שנקק להם.
היא הייתה מיודדת עם האנרכיסט הצרפתי לואיס לקויין (אנ') ולקחה חלק במאבקיו. במאי 1968 לקחה חלק במרד הסטודנטים,[1] השתתפה בקמפיינים נגד נשק גרעיני ותמכה בסרבני מצפון ובאלה שהתנגדו לשירות צבאי. החל מ-1 באפריל 1974 ועד מותה הוציאה לאור את כתב העת הפציפיסטי Le Réfractaire.
פיקריי חייתה כאישה עצמאית. היא גידלה לבדה את שלושת ילדיה, שנולדו משלושה אבות שונים: נישאה בסן-נזיר ב-22 ביולי 1916 לפרד שניידר, בעל אזרחות הולנדית, אך נפרדה שלושה שבועות לאחר מכן. היא הרתה במהלך נסיעתה לברית המועצות עם לוסיאן שבלייה, המזכיר הפדרלי של איגוד עובדי המתכת ובשנת 1923, היא ילדה בת סוניה. באוגוסט 1930, היא נישאה לפרנסואה ניאל ונולד לה בן, לוסיאן. לבסוף, בשנת 1941, בעיצומה של המלחמה, היא ילדה בת, מארי-מיי, אותה הרתה עם יצחק גילמן, יהודי רוסי שמצא מקלט בטולוז.
_-_2021-06-01_-_2.jpg)
