PROFILPELAJAR.COM

מחר ניסע ללונה פארק
Tomorrow we will go to the Amusement Park
מידע כללי
מאת	אילנה ברנשטיין
שפת המקור	עברית
סוגה	רומן
הוצאה
הוצאה	כנרת זמורה-ביתן דביר
תאריך הוצאה	2018
מספר עמודים	224
עורך	נועה מנהיים
פרסים
	פרס ספיר (2019)
קישורים חיצוניים
מסת"ב	978-965-566-747-9
הספרייה הלאומית	004776884

מחר ניסע ללונה פארק הוא רומן פרי עטה של אילנה ברנשטיין, שראה אור בספטמבר 2018 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר. הספר קיבל ביקורות מצוינות וזיכה את ברנשטיין בפרס ספיר לספרות לשנת 2019. מהשורות בספר מתגוללת מציאות דיסטופית בה מתנהלים גיבוריו.

ספרה של ברנשטיין מכניס את הקורא לביתה ונבכי נפשה של אישה דיכאונית, בודדה וענייה שבריאותה הנפשית מעורערת, בחורה צעירה המגדלת לבדה את שני ילדיה הקטנים (המכונים בספר "הגדולה" ו"הקטן"), מצויה כפסע מהתמוטטות. האישה מבטיחה לילדיה כי "מחר ניסע ללונה פארק" בעוד הביקור המצופה בלונה פארק הוא מייצג השפיות והנורמליות. זהו גם שם הספר. עלילת הספר דלה; כמעט דבר אינו מתרחש בימי החורף הסוערים והוא רצוף במונולוגים אישיים של הגיבורה הראשית ומסופר מנקודת מבטה. כושר הביטוי העשיר של המספרת עומד בניגוד למציאות חייה העלובה.

הנושא המרכזי בספריה של ברנשטיין הוא מערכות יחסים בין בני זוג ובין הורים לילדים וזהו ספרה ה-12.^[1] זירת ההתרחשות המרכזית היא דירה קטנה ומדכאת בעיר המצויה בישראל של שנות ה-80 של המאה ה-20 במהלך ימים ספורים כאשר ברקע חורף קשה. את הספר ערכה נועה מנהיים.

ביקורת

"ברנשטיין נותנת קול ומלים לזירה של הטראומה ברגע התרחשותה" כותב איתן גלס בהארץ. "היא מציבה מול הקוראים את הנחווה מבחוץ כלפי פנים ומהפנים כלפי חוץ. גיבורת ספרה נלחמת חרף מוגבלותה, חולשתה וקריסתה הקרבה, והיא נאחזת בציפורניים במסגרת כמיהתה להרפות סופית. זו דמות הרואית בעיני, וההרואיות שלה ניכרת למול האימהות המשוחקת היטב במסגרת הקוד המוסכם הבורגני הנורמטיבי של יתר האימהות של הילדים בגינה, בגן הילדים של הילד שלה ובבית הספר של הילדה שלה". גלאס כתב כי הרומן מהווה הישג ספרותי ויצירה וירטואוזית שמעוררת טלטלה עוצמתית.^[2] "ספר מושלם, אבל לא ספר טוב" כותב אורין מוריס במקור ראשון. "הספר הזה הוא שצף לא נפסק של טורי פרוזה מבריקים, מטפסים זה על גבי זה, בהתקפה גודשת השוטפת את קוראיו." כמו כן כותב מוריס כי "זה ספר ללמוד ממנו, אבל לא ספר לדבר איתו. כי אין בו החלל שצריך להשמיע הד, וכך הוא נותר סוליפסיסטי ומוגבל. יתום מאב, וסובל מלקות חריפה עקרונית ובלתי מטופלת במפגיע. לקות חגיגית מאוד, והבטחה חגיגית, שאי אפשר שלא לחזור על הכותרת שמתממשת במלואה, כהבטחת האם הדפוקה אבל המקוימת לעילא: "מחר ניסע ללונה פארק"."^[3]

הסופרת דריה מעוז כתבה בישראל היום כי "הרבה עצב יש בספר. דיכאון, גרוטסקה ומקאבריות, ולולא שני האחרונים - היה קשה מאוד לקרוא בו. ההומור השחור מציל את הקורא מליפול לתהומות, מלעזוב את הספר כדי לא להקשות על עצמו." ומוסיפה כי הספר "חזק ומטלטל אשר מצטרף ליתר ספריה של ברנשטיין שחושפים את הסודות המושתקים של משפחות ואת הכוחנות ביחסים בין חבריהן. למרות היותו ספר יוצא דופן בחתרנותו תחת מוסד האימהות, הוא משתלב היטב בטרנד הקיים של ספרים, טורים עיתונאיים ויצירות אמנות שמביעים רגשות אמביוולנטיים של הורים כלפי ילדיהם, ומעמיקים את הסדק במסכת ההורות המושלמת."^[4] יוני ליבנה כתב ב-ynet כי הספר "נקרא כמעט כמחזה, כמונולוג שחודרות אליו מדי פעם תמונות או הבזקים של נוף ביתי, חיצוני, הזיות וזיכרונות שמתארת הגיבורה. אם היה מותר מבחינה חוקית ומוסרית ללהק ילדים למחזה כזה, היה אפשר לעשות פלאים עם התיאור הגרוטסקי, המוגזם, ההיפר-ריאליסטי הזה של סיטואציה משפחתית. כמו הילדים, גם הצופים במחזה מחכים לראות איזה מופע של אימהות עומדת ברנשטיין לבשל... האם הגיבורה תצטרף לאימהות הרצחניות, או פשוט תתפלפ באופן סופי, בלתי הפיך. לחלופין, האם תצליח להקשיב לקול הפנימי השפוי... לגרור את עצמה בשערות ראשה ולהעניק לילדיה יום אחד של חסד, של משפחתיות לפי הספר."^[5]

טענות בדבר דמיון ליצירה צרפתית

ב-14 בינואר 2021 התפרסמה כתבה בת 10 עמודים במוסף "גלריה שישי" של עיתון הארץ, מאת גילי איזיקוביץ, העוסקת בדמיון בין ספרה של ברנשטיין לנובלה "לצד הים" (במקור: Bord de mer) של המחזאית והסופרת הצרפתייה ורוניק אולמי, שראתה אור בצרפת ב-2001. הכתבה משווה בין היצירות העוסקות שתיהן באמהות דיכאוניות לשני ילדים, ומעלה את השאלה האם מדובר בהשראה או העתקה לא מודעת.^[6] "בעקיפין אך באופן ברור עלתה מהכתבה טענה כי ברנשטיין העתיקה או לפחות נטלה אלמנטים רבים מהנובלה... שפורסמה בצרפת והצליחה בה שנים לפני כן." כתב בהארץ המשפטן יובל קרניאל ארבעה ימים לאחר מכן, אשר במהלכם רעשה וגעשה קהילת הספרות הישראלית. קרניאל כתב גם כי "כמי שעוסק 30 שנה בזכויות יוצרים אני יכול לומר כי גם לאחר שהודגשו בכתבה כל קווי הדמיון בין היצירות — עדיין הדבר רחוק מהעתקה של חלק מהותי מהיצירה המוקדמת, ובוודאי לא ניתן לקבוע שאין לקווי הדמיון האלה הסבר אפשרי אחר, שאינו העתקה."^[7]