מחסום כתיבה הוא מצב בו כותב יוצר מפסיק ליצור. כל כותב נתקל במחסומים מפעם לפעם, אך כאשר המחסום מתפרס על פני זמן ארוך הוא עלול להיות משמעותי ליצירה, להפריע לה ואף לפגום בה באופן מכריע, עד כדי אי-השלמה. מחסום כתיבה אינו חיצוני כי אם רגשי.
ישנם סוגים רבים של מחסומי כתיבה, אחד מהם הוא מצב בו "אוזל" הדמיון, ומאגר הרעיונות אינו מצליח להתחדש. לכותב יש מילים, אך אין לו מה לכתוב. סוג אחר של מחסום כתיבה, אינו נובע מהמחסור ברעיונות כי אם מפרפקציוניזם; מחסום זה נובע מן ההרגשה, כי המשפטים אותם כותב הכותב אינם מוצלחים דיים. הכותב מרגיש תסכול כיוון שאינו מצליח לכתוב את שיש לו להגיד בצורה מתקבלת על הדעת. ג'יימס ג'ויס וש"י עגנון, הם דוגמה לכותבים שלקו במחסום שכזה.
על אף החסרונות הברורים הנובעים ממחסום הכתיבה, רבים טוענים כי דווקא מתוך אותם מחסומים עולים ופורצים הטקסטים המוצלחים ביותר. למשל, סיפורו המפורסם של בורחס, "בורחס ואני", נכתב מתוך מחסום כתיבה. אחרים טוענים גם כי שייקספיר היה נוהג לכתוב אחת מן הסונטות שלו בכל פעם שהיה נתקל במחסום שכזה. [דרוש מקור]
אין שיטה שהוכחה באופן מדעי לטיפול במחסומי כתיבה. לרוב, כותבים נוהגים לטפל במחסום שכזה על ידי כתיבת רצף, אולם אחרים חולקים על כך וטוענים שיש לקרוא על מנת לצאת מן המחסום. המשורר יקיר בן משה המליץ פעם למשוררים הנתקלים במחסום כתיבה לקחת ספר שירה שהם אוהבים ולהעתיקו מתחילתו ועד סופו. הוא סיפר שכאשר הוא נתקל במחסום כתיבה, הוא נוהג להעתיק ספרים של יונה וולך ונתן אלתרמן. כנגד כל אלו יש גם הסבורים כי מחסום כתיבה הוא דבר שאי אפשר לטפל בו, יש לחכות שיחלוף.
