PROFILPELAJAR.COM

מחכים לגודיק
	כרזת הסרט
בימוי	ארי דוידוביץ׳
הופק בידי	אמיר הראל ואיילת קייט
תסריט	ארי דוידוביץ'
עריכה	טלי גולדנברג
צילום	נילי אצלן
מדינה	ישראל
חברה מפיצה	למה הפקות, עבור הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.
הקרנת בכורה	10 ביולי 2007 (במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים)
משך הקרנה	60 דקות
שפת הסרט	עברית
סוגה	סרט תיעודי, סרט ביוגרפי
	דף הסרט ב־IMDb

מחכים לגודיק הוא סרט תיעודי מוזיקלי, המגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של המפיק והאמרגן גיורא גודיק, הנחשב "מלך מחזות הזמר בישראל". סרטו של ארי דוידוביץ' מביא את סיפורו הטרגי של גודיק על רקע סיפורה של התקופה בתרבות הישראלית ושל ז'אנר המחזמר הישראלי.

הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים, במסגרת תחרות וולג'ין לקולנוע ישראלי, ב-10 ביולי 2007 ושודר בבכורה טלוויזיונית בערוץ 2, במסגרת הרצועה "הסיפור האמיתי" ב-25 במאי 2009.

עלילת הסרט

הסרט עוקב אחר חייו של גודיק מראשית דרכו בוורשה, שם נולד ב־1921 למשפחה של אנשי תיאטרון. גודיק שירת בצבא אנדרס כקצין תותחנים בזמן מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה פגש את אשתו אמה, יהודייה ששרדה את המלחמה. לדברי אמה גודיק הקדים בתעודות את תאריך לידתו בשלוש שנים כדי שלא יוודע שהם בני אותו גיל, שכן זה לא היה מקובל אז. ב־1948 בני הזוג עלו לארץ, עקב רצונו של גודיק לתרום לישראל ולהילחם בצבאה. הוא גויס לחיל התותחנים ושירת שם עד שהשתחרר ב־1955 בדרגת רב-סרן. בכספים שחסך הוא הקים משרד אמרגנות והפקה קטן ברחוב שיינקין בתל אביב, והוא עבד שם עם אשתו, ובהמשך עם עורך דינו הנאמן אלכס ז"ק.

הסרט עוקב אחר הקריירה של גודיק, שבשלב מוקדם שלה החליט, למרות חוסר ניסיונו, להביא ארצה אמנים גדולים מחוץ לארץ. הסרט מגולל את סיפור הבאתם לארץ של כמה מהאמנים הבולטים מבין אלו שגודיק הביא לארץ, מרלן דיטריך, לואי אמסטרונג וקליף ריצ'רד. דרך דברי המרואיינים בסרט, נשקפת ההתנהלות הנועזת וההרפתקנית של גודיק.

בהמשך, החליט גודיק להמר ולייבא לתל אביב מארצות הברית את ז'אנר מחזות הזמר הפופולריים, שהיה אז בלתי ידוע בארץ, שהתאפיינה עד אז בתרבות תאטרונית צנועה יחסית, כלומר בהיעדר מחזות זמר גרנדיוזיים ונוצצים. לצורך זה הוא גייס לשורותיו כשחקנים את שלמה בר-שביט ואת יוסי בנאי, ובהמשך את רבקה רז, ליאור ייני, יהורם גאון, מני פאר, תיקי דיין, ואחרים. הוא גייס כמתרגמים, ובהמשך ככותבים ואנשי תיאטרון, את יורם קניוק, דן אלמגור, יואל זילברג, עמוס אטינגר וחיים חפר. כל אלו (פרט לבנאי) מרואיינים בסרט ותורמים לו את יכולתם כמספרים מוכשרים.

הסרט מתאר שלב נוסף בעלייתה של הקריירה של גודיק, כאשר ב־1964 הוא הקים תיאטרון על שמו, "תיאטרון ג.ג", באולמות קולנוע אלהמברה ביפו. בשיאו, התקיימו באלהמברה כמה הצגות גדולות במקביל, מול קהל של מאות ואף אלפי צופים. הסרט מתאר את סגנון חייו הראוותני של גודיק – בעיקר במונחי הזמנים ההם בישראל, טרום מלחמת ששת הימים.

הסרט מראה את ההצלחה הגדולה שזכה לה גודיק בכמה ממחזות הזמר שהוא העתיק מברודוויי לארץ, כמו "גבירתי הנאווה" שרבקה רז הפכה בו לכוכבת גדולה. מחזמר נוסף שהעבודה עליו והתגובות שקיבל, וכן קטעים ממנו, מובאים בסרט, הוא "כנר על הגג". בסרט מספר דן אלמגור כיצד הפך המחזמר את בומבה צור, שמואל רודנסקי וחיים טופול לכוכבים. כמו כן מתוארת קפדנותו של גודיק, והכבוד שרחשו לו השחקנים ואנשי התיאטרון. רנן שור, ששיחק כילד במחזמר ""המלך ואני" שהועלה בתיאטרון, מספר כיצד הכריח גודיק את כל השחקנים ואנשי הבמה לבצע מחדש את כל המחזה מייד לאחר שהסתיים והקהל הלך, לאחר שלא היה מרוצה מהאופן בו הוצג המחזה באותו ערב.

שלב נוסף בהתפתחות הקריירה של גודיק מוצג בסרט, עם החלטתו להפיק מחזמר עברי שנכתב ונוצר בישראל. ב־1966 גודיק לקח את המחזה "קזבלן" שנכתב והועלה ב־1954, יזם והפיק את הפיכתו למחזמר. על המלאכה הופקדו יגאל מוסינזון, מחבר המחזה, ויואל זילברג, שגם ביים. דן אלמגור, חיים חפר ועמוס אטינגר כתבו למחזה שירים, שהולחנו על ידי דובי זלצר, וביניהם "כל הכבוד". בסרט מוחזר יהורם גאון לאולמות אלהמברה, שעמדו ריקים בזמן צילומי הסרט (בהמשך הפך אלהמברה לבניין של הסיינטולוגיה בישראל). תוך כדי צילום התגובות הנלהבות של העוברים ושבים בשדרות ירושלים לגאון, וצילומים שלו באולמות הגדולים הנטושים, הוא ודוברים נוספים מספרים את סיפור הבאתו למחזמר, והדמעות שהזיל זילברג באודישן שנעשה לגאון, כשזה שר את "יש מקום", וכן תגובתו של גודיק שניסה לצנן את ההתרגשות, כדי לא לשלם יותר מדי לגאון, לפי עדותו של זה. המחזמר הפך להצלחה אדירה והוצג 606 פעמים באולם בן 1,200 מקומות בתיאטרון של גודיק. בסרט מובאים דבריו של שלמה בר שביט, ששיחק את "גולאש" האשכנזי המתחרה בקזבלן. בר שביט מספר כיצד התקבל בשריקות בוז וזעם בכל מקום, ובהופעה אחת ברמלה אף היה צריך לחלץ אותו מהקהל הזועם בתום ההצגה.

מכאן, לאחר תיאור עלייתו של גודיק לגדולה, פונה הסרט לתאר את נפילתו. על אף הצלחות ענק של תיאטרון גודיק, שנודעו בערבי הבכורה הנוצצים והכוכבים שעלו לתודעה הציבורית בין־לילה, הגיעו הכישלונות הגדולים, שגררו את גודיק להתרסקות כלכלית. כאמור, מלכתחילה מתוארת בסרט התנהלותו ההרפתקנית של גודיק, שגרמה לו מתחילת הקריירה להפסיד מדי פעם סכומי עתק, כאשר המחזות שהעלה לא הצליחו. בשלב מסוים, אולי גם בגלל הטלוויזיה שהחלה לפעול בארץ, הגיעו פחות צופים למחזות שהפיק גודיק, וחובותיו תפחו. בסרט מתואר הכישלון של "דון קישוט איש למאנשה", וכן של המחזמר "לחיי הסוסים שיוציאו את עם ישראל מן הבוץ". גודיק ניסה לבנות ככוכבת את תיקי דיין – שלדבריה בסרט הייתה "עדיין ילדה". מני פאר מספר בסרט כיצד באמצע עבודה על מחזמר בשם "יום האבא", ההפקה נקלעה לקשיים, וגודיק נאלץ לביים בעצמו את המחזה, שהיה לכישלון.

עוד הסתבכות שמתוארת בסרט הייתה לגודיק עם דן אלמגור, שתבע בסכום כסף גדול את גודיק וכן את אטינגר ומוסינזון, כיוון שעשו במחזמר "קזבלן" שימוש בשירים שכתב אלמגור, בלי לשלם לו ובלי לתת לו קרדיט. המשפט, שהתנהל תקופה ארוכה, סוקר בהרחבה בכלי התקשורת, והיה מהראשונים בארץ בנושא של זכויות יוצרים. אלמגור זכה בסופו של דבר בתביעה, ולדבריו לא הייתה עוינות בינו ובין גודיק.

כראיה, אלמגור מספר שגודיק פנה אליו ורצה לעבוד איתו על מחזה חדש, וקבע להיפגש איתו למחרת ולהתחיל לעבוד על הפרויקט. אלא שלמחרת נעלם גודיק, והתברר שנמלט במפתיע לגרמניה. כמה ימים אחריו ברחה גם רעייתו אמה לשם. הם נאלצו להשאיר את שני ילדיהם בארץ – אדית, הבכורה, הייתה כבר נשואה, וזאב עמד בפני גיוס. שניהם מופיעים בסרט, לצד אמה שמרואיינת בהרחבה ומביאה את הסיפור מנקודת מבטה האמפתית. גם שאר הדוברים בסרט מפגינים אמפתיה לגודיק. בסרט אמה מתארת כיצד היא וגודיק עבדו מבוקר עד לילה במכירת נקניקיות ל"עבריינים וזונות" באזור מפוקפק של פרנקפורט, סמוך לתחנת הרכבת. לדבריה, וכן לדברי עדויות נוספות בסרט, גודיק והיא התכוונו לחסוף כסף ולחזור לארץ להשיב את חובותיהם. גודיק היה בארץ לראשונה מאז בריחתו, כאשר התגלה אצלו סרטן מתקדם בקיבה, ותוך כמה הוא נפטר. אמה רעייתו לא יכלה להגיע לארץ להלווייתו, שכן גם היא הייתה מוגדרת כעבריינית נמלטת.

הסרט כולל קטעי ארכיון ושירים מתוך מחזות הזמר שהעלה גודיק – בהם "קזבלן", "גבירתי הנאווה", "איי לייק מייק", "המלך ואני" ו-"כנר על הגג". הסרט מפנה זרקור גם אל בני משפחתו של גודיק – אלמנתו אמה ושני ילדיו, אידית וזאב, המשחזרים את רגעי האימה ערב בריחתו הפתאומית מן הארץ. בסרט משתתפים אנשי במה אשר זכו לפרסום בזכות הפקותיו של גודיק, בהם יהורם גאון, תיקי דיין ויפה ירקוני.

על עשיית הסרט

לדברי ארי דוידוביץ', במאי הסרט, תרומתו הרבה של גודיק לתרבות הישראלית נשכחה, בין השאר בשל הדימוי שנוצר לו של עבריין נמלט. בקשתו של דוידוביץ' מעיריית תל אביב, להנציח את זכרו של גודיק על ידי קריאת רחוב על שמו, סורבה בשל היותו, לטענת חברי ועדת השמות העירונית, עבריין. דימוי זה גרם לבני משפחתו לחיות מחוץ לישראל ולא להילחם על הנצחתו או על שמו הטוב. לדברי דוידוביץ', היה עליו לרכוש את אמון אשתו של גודיק ובניו כדי לשכנעם להשתתף בסרט. סיבה נוספת לשיכחה של גודיק, היא לדברי דוידוביץ' נטייתה של הציונות להתרכז בעשייה ובהווה ולא להנציח את ההיסטוריה התרבותית שלה ואת התורמים לתרבות, כפי שקרה גם עם גיבורת סירטו התעודי "ציפור בחדר", תרצה אתר^[1].