בדיאלוג האלפטוני פיידון מסופר שסוקרטס הואשם בהשחתת הנוער ובכפירה באלים. על כך נגזר עליו עונש מוות בשתיית רעל (העשוי מצמח מסוג רוש). לפי המסופר, סוקרטס הגיב בשלווה לבשורה המרה ואף סירב להמלט מהעיר כשניתנה לו האפשרות (חלק זה מסופר בדיאלוג אפלטוני אחר - קריטון)[1].
דויד לא ציין מי הן הדמויות המצוירות אך ניתן להסיק זאת על סמך מקורות היסטוריים. סוקרטס מופיע במרכז הציור כאדם זקן לבוש חלוק לבן כשהוא יושב זקוף על מיטה. הבעת פניו סטואית. ידו האחת מורמת בזווית ישרה ואצבעו מורה כלפי מעלה. ידו השנייה מושטת לגביע ובו הרעל המוגש לו. תלמידו, לבוש בבגד אדום, מגיש את הרעל אך אינו מסוגל לראות את המעשה, מסב לאחור את ראשו ואוחז בו. מימין נראים מספר גברים שהבעת פניהם כאובה. הדמות האוחזת בירכו של סוקרטס היא קריטון, תלמידו הוותיק והנאמן ביותר. בראש המיטה יושב אדם זקן נוסף, לבוש חלוק לבן, ראשו מורכן והוא נראה ישן. זהו אפלטון. מאחורי אפלטון, מתחת לקשת, עומד שעון על הקיר תלמידו של סוקרטס אפולודורוס איש פלרון (אנ'). בצד שמאל בעומק הציור מצוירות שתי דמויות עוזבות את המקום ומאחוריהן אישה. זו ככל הנראה קסנתיפה, אשתו של סוקרטס.
מימין לשמאל- פניהם הכאובות של תלמידי סוקרטס מובילות את המתבונן לפניו השלוות. משם המבט ממשיך לאורך ידו של סוקרטס המושטת לגביע ובו הרעל. המרווח בין ידו של סוקרטס לגביע הוא מרכז הכובד של הציור, הנקודה בה הסיפור מגיע לשיאו. ידו של התלמיד שמגיש את הרעל משלימה מלמטה את ידו של סוקרטס. משם המבט ממשיך לאפלטון שיושב בראש המיטה.
משמאל לימין- כל האירוע נראה כמו בוקע מראשו של אפלטון. אפלטון מעלה בזכרונותיו תמונה אידיאלית של סוקרטס ומדמיין אותו כמו שאפלטון עצמו מתואר בציורו של רפאלאסכולת אתונה (יש הטוענים שדויד קיבל השראה למחוות היד של סוקרטס מהמשורר אנדרה שנייה[3]). בנוסף, סוקרטס ותלמידיו מצוירים על רקע קיר שטוח, חסר עומק. רקע זה מבטא רגע קפוא בזמן. לעומת זאת אפלטון מצויר על רקע עמוק שמבטא את עומקו של הזמן. דמותו של אפלטון בציור שוברת את תחושת הריאליזם. האירוע נראה כמו חלום שנולד מזכרונו של אפלטון ולא כאירוע שקורה כעת.
החתימות של דויד
דויד חתם את שמו בשני מקומות בציור וכמו בציוריו האחרים גם בציור זה יש משמעות למיקומי החתימות. חתימה אחת - L.D - מופיעה על ספסל האבן עליו יושב אפלטון. החתימה דווקא שם מביעה את הכרת התודה לאפלטון, על כך שבזכות הדיאלוגים שלו חוכמתו של סוקרטס עברה לדורות הבאים. חתימה נוספת - L.David - מופיעה על ספסל האבן עליו יושב קריטון שתופס את סוקרטס בירכו. ייתכן שבכך דויד מבטא את הזדהותו עם קריטון- כמו שקריטון נאחז בסוקרטס, כך דויד נאחז במידות הטובות והערכים להם סוקרטס הטיף[2].
היבט פילוסופי
דויד בוחן בציור את יחסו של הפילוסוף למוות. סוקרטס מתואר סטואי מאחר שהוא רואה את המוות כממלכה נפרדת, מצב אחר של הקיום, ששונה מהחיים, אך אינו מהווה את סוף הקיום[4]. סוקרטס מנצל את רגעיו האחרונים כדי להעביר שיעור אחרון לתלמידיו- אל לו לפילוסוף לפחד מהמוות אלא לראותו כשיא של חיי נשמתו. כמו כן, דויד רצה להעביר דרך הציור מסר לעם הצרפתי, שנתיים לפני המהפכה המתקרבת וארבע שנים לאחר סופה של מלחמת העצמאות האמריקאית - המחויבות לאידיאלים נעלים גם אל מול פני המוות.
פניו של סוקרטס נעימים יותר מאלה המתוארים בדרך כלל בדיוקנאות שלו[1].
אפלטון לא נכח בזמן מותו של סוקרטס.
אפלטון מצויר כאדם זקן בעוד שבמציאות היה צעיר בזמן מותו של סוקרטס.
דויד לא כלל בציור מספר דמויות שמוזכרות בדיאלוגים האפלטוניים בעוד שאת אפולודורוס איש פלרון כן צייר. זהו הצעיר שנראה רכון על הקשת בצד שמאל של הציור. לפי אפלטון, אפולודורוס לא נכח בזמן מותו של סוקרטס - סוקרטס דרש ממנו לעזוב לאחר ששקע ביגון עמוק לנוכח מותו הקרב של מורו.
דויד השתמש בצבעים כדי להביע רגש בציור. גוני האדום רכים יותר בצידי הציור, מתחזקים ככל שמתקרבים למרכזו ושיאם בחלוק האדום של התלמיד שמגיש לסוקרטס את גביע הרעל. בניגוד לגוני האדום, סוקרטס ואפלטון השלווים לבושים בבגדים לבנים-אפרפרים שמבדילים אותם משאר הדמויות. ייתכן שהצבעים הרכים מבטאים את תגובתו של דויד לביקורת שספג ביחס לציורו שבועת האחים ההוראטים, ביקורות שכינו את צבעי הציור צעקניים[1]. כמו בציור שבועת האחים ההוראטים גם בציור זה הדמות האצילה והנועזת מצוירת זקופה וגאה בעוד שהדמויות הרגשניות מצוירות כפופות, מעוגלות וחלשות.
