מורסי (Mursi) היא קבוצה אתנית קטנה החיה בעמק התחתון של עמק האומו הנמצא בדרום מערב אתיופיה שבאפריקה. הקבוצה מונה כ-6,000 איש החיים במספר כפרים קטנים בשטחם המשתרע על כ-2,000 ק"מ בתוך פארק המאגו. בני השבט עוסקים הן בתעסוקה חקלאית, כגון רעיית צאן ומסחר בבקר ובגידוליהם, והן בכלכלה תיירותית, ומארחים תיירים רבים הנוהרים לראות את מסורותיהם השבטיות: הדו-קרב הטקסי, צביעת הפנים והגוף, וענידת צלחות השפה על ידי בנות השבט.

בני השבט מסווגים כחברים בקבוצה הסורמית (Surmic group), הכוללת מספר שבטים נוספים בדרום-מערב אתיופיה, ומכנים את עצמם "Mun", שמשמעותה בשפתם, השפה הסורמית – "לשיר"^[1].

בני המורסי חיים במספר כפרים קטנים כסולבו (Solbu), דיל דיל (Dil Dil), הונאי (Hunai), מאגו (Mako) ומגאנטו (Maganto). סולבו היא נקודת המפגש המרכזית בין בני השבט לבין תיירים. שטחם מתוחם הן ממערב והן מדרום על ידי נהר האומו (Omo), ממזרח על ידי נהר המאגו (Mago) ומצפון על ידי נהר המארה (Mara). מזג האוויר בהתיישבותם הוא צחיח ויבש עם כמות גשמים שנתית אשר מרוכזת לשתי תקופות בשנה: האחת נקראת "גשמים גדולים" (בין מרץ לאפריל) ואילו השנייה מכונה "גשמים קטנים" (בין אוקטובר לנובמבר). נהר האומו הוא אחד הנהרות הגדולים באתיופיה זורם בחלקה הדרומי של התיישבותם וסוגים רבים של עצים מצויים בקרבתם, ביניהם עץ הפיקוס^[2].

המנהיגות בשבט מבוצעת על ידי זקני שבט בודדים אשר השיגו עמדת השפעה בקהילות המקומיות שלהם באמצעות כישורי נאום מרשימים והתבלטו באמצעות ידע מסורות השבט. תפקיד ההנהגה היחיד שמוגדר באופן רשמי הוא תפקיד הכומר, הנקרא בשפתם "komoru", העובר בירושה. לכל חטיבה מקומית גדולה של אוכלוסייה יש כומר משלה הפועל כאמצעי תקשורת בין הקהילה לבין אלוהים (הנקרא בשפתם "tumwi"). הדבר נעשה במיוחד בשעות משבר וסכנה כבצורת ומזיקים אשר פוגעים ביבול החקלאי^[1].

בני השבט מאמינים כי הדת והריפוי שלובים זה בזה. בענייני דת, בני השבט מסתמכים על ניסיונותיהם בעולם הסובב אותם ולא מונחים על ידי דוקטרינה דתית מדוקדקת. בני השבט מכנים כוח הגדול מהם ככוח אלוהי "tumwi", ומאמינים שכוח זה ממוקם לרוב בשמיים. בנוסף לפעולות הפולחן המבוצעות על ידי הכמרים, לבני השבט ישנה גם מסורת של ריפוי המבוססת על סמכויות נשיות בעלות כוחות ריפוי אשר פועלות על בסיס יומיומי. טכניקת ריפוי בה נעשה שימוש רב היא ה"לטו" (leto) ובה האישה המרפאת יושבת לצד המטופל, מניחה את ידיה על גבו החשוף, משמיעה קולות לחישה וכמעין מסירה חלקים מסוימים ממנו אל ערימה קטנה. המטפלת לרוב עוצרת להריח את החלקים ששלפה החוצה מהחולה ובכך יכולה להבין את מקור החולי^[2].

עקב מקומם המבודד של בני השבט, רק בשנת 1970 התגלה השבט בפעם הראשונה על ידי אנתרופולוגים בריטים שבראשם היה ד"ר דייוויד טורטון^[3]. החוקרים הבריטים נדהמו ממסורותיהם של בני השבט ומכך שאנשיו לא שמעו על אתיופיה, המדינה בתחומה הם מתגוררים^[4].

הדו-קרב של בני השבט (הנקרא בשפתם "sagine") הוא צורה של אמנות לחימה, שבה צוותים של גברים מחטיבות מקומיות שונות של האוכלוסייה נלחמים זה בזה עם מוטות עץ בגובה שני מטרים בקרב קצר אך פראי ועז^[2]. הגברים חברי השבט שייכים לאחד משלבי הגיל אשר מחלקים את האוכלוסייה ומאפיינים את חיי היומיום שלהם ואת התנהגותם. שני שלבי הגיל הראשונים נקראים Changalay ו-Dhongai, ובהם כלולים ילדי השבט מלידתם ועד לאמצע שנות העשרה שלהם. כאשר הילדים עוברים לשלב הגיל הבא- Teru, גילם נע בין אמצע שנות העשרה ועד שנות העשרים המאוחרות והם נוהגים לדאוג לעדרים וכן להשתתף בקרבות המקלות^[5]. מקל העץ נחתך מעץ מסוג kalochi.

במהלך הדו-קרב, כל אחד מהגברים אוחז במקלו בשתי ידיו. חוקי המשחק הם שניתן לפגוע בכל חלק מגופו של היריב אך רק באמצעות המקל ולא באמצעות הידיים. במהלך הקרב לובשים הגברים מדים מיוחדים בשם tumoga שמשמשים כמגן בעת הקרב. בנוסף, ישנם שופטים חיצוניים שצופים במשחק כל העת. הקרב מסתיים כאשר אחד המשתתפים נופל או פורש עקב פציעה ולאחריו המנצח חוגג עם גברי השבט בני שלב גילו. תוצאות קרבות אלה לא פעם מסתיימים בפציעות קשות ואף לעיתים במוות, אך הם ממשיכים להתקיים ולהיות רצויים על בני השבט, כנראה מכיוון שניצחונות רבים בקרבות מקנים מעמד חברתי גבוה.

בני המורסי צובעים את פניהם ופלג גופם העליון באפר לעיתים קרובות מכיוון שהם מאמינים כי צבע האפר הוא סוג של ברכה, הגנה מפני קללות ושמירה מפני מחלות. הצבעים עשויים לרוב מאפר המעורבב עם מים או מתערובת של אבנים לבנות המרוסקות לאבקה. צבעי הפנים והגוף הם חלק ממסורת טקסית שבטית המתקיימת גם כיום^[5]. בכל בוקר, נשות השבט בסולבו מציירות על פניהם ועל גופם של בני השבט האחרים. הנשים מנפצות אבנים אדומות ולבנות ומערבבות אותם עם מים באמצעות מקלות כדי ליצור את הצבעים.

ציור הגוף הנפוץ ביותר בקרב בני השבט הבוגרים הוא צביעת הגוף כולו בצבע לבן. לעומת זאת, הנערים הצעירים נוהגים לעיתים קרובות לצייר על עצמם צורות כף יד וליצור תבנית הנקראת kichoga בתוך צורות כף היד שציירו או לחלופין לכסות את גופם בצבע אפור העשוי בוץ המגן על עורם מפני פציעות שעלולות להיגרם ממקלות הדו-קרב.

בנוסף, צביעת הגוף היא טקס בו הקשרים החברתיים בולטים לעין. ניתן לראות כיצד חברים ובני משפחה מקרב השבט דואגים זה לזה בצביעה בשיתוף פעולה הרמוני המבטא אמון. בני השבט עורכים טקס זה לפני פגישות עם מבקרים ותיירים. נשות השבט משקיעות בציורי הגוף ומכינות את עצמן ואת בני משפחתן וחבריהן. כאשר האורחים מגיעים אל בני השבט, כחלק מטקס האירוח, מורחים בני השבט אפר גם על פניהם של האורחים ולעיתים צובעים את גופם באדום המלווה בכתמי לבן^[5].

צלחות השפה (lip plates), הידועות גם בשם דיסקי השפה (lip discs) הן צורה של שינוי גוף המאפיין את בנות שבט המורסי. הצלחות מופיעות בגדלים שונים, רובן עגולות ועשויות מחימר או מעץ והן מוכנסות לתוך נקב בחלק העליון ו/ או התחתון של השפה ובכך מותחות את השפה^[2].

הנקב הראשון נעשה לרוב כחצי שנה עד שנה לפני חתונתה של הנערה הצעירה כאשר היא לרוב בגיל 15–18 שנים. שפתה של הנערה מנוקבת על ידי אמה או על ידי בת משפחה אחרת כאשר הוא נעשה לרוב באורך של 1–2 ס"מ בשפתה התחתונה של הנערה ואליו מכניסים מקל עץ. לאחר הגלדת הפצע שלוקחת לרוב כשבועיים או שלושה, מחליפים את מקל העץ במקל אחר מעט גדול יותר ורק כאשר קוטרו של הנקב מוערך בכארבעה ס"מ מוכנסת צלחת החרס הראשונה. מידי כמה זמן מחליפים גם את צלחת השפה, כאשר כל פעם מוכנסת צלחת גדולה יותר עד שלמעשה הקוטר הסופי של צלחת השפה נע בין 8–20 ס"מ. כדי לאפשר את השחלת צלחת השפה, נדרשות נשות המורסי לעקור את שתי השיניים התחתונות הקדמיות. לעיתים נעקרות גם שתי השיניים העליונות הקדמיות וזאת על מנת לאפשר לצלחת להיכנס לשפה העליונה.

באופן דומה מוכנסות צלחות חרס לתנוכי האוזניים, קישוט שיכול להיחשב כעגילים, כאשר לעיתים ניתן למצוא גם גברים עם עגילי חרס כאלו.

בעבר צלחות השפה סימלו בגודלן את מעמדה החברתי-כלכלי של בת השבט כך שככל שצלחת השפה הייתה גדולה יותר, כך מעמדה החברתי-כלכלי של האישה היה גבוה יותר וכמות הבקר שהיה ניתן תמורתה ככלה עלה. כיום, מסמלות צלחות השפה תכונות נוספות כתכונת האלסטיות של עור האישה או את רצונה^[6]. קישוטי השפה מצויים בשיח הנשי ומהווים מושא להערכה עצמית עבור האישה העונדת אותן. בתרבותם העכשווית של בני השבט נהוג כי הבנות הצעירות המגיעות לגילאי 13–18 מחליטות האם הן בוחרות לחורר את שפתן ולענוד צלחות שפה, כלומר, מצויה בידיהן בחירה. נשים שאינן עונדות צלחות שפה מכונות לעיתים "ngidi" בשפתם של בני השבט, כאשר כינוי זה מתייחס לבני השבט השכן, שבט הקווגו (Kwegu), אשר אינם מגדלים בקר ולכן שם זה יכול להיחשב כשם גנאי^[5].

קיימת אגדה שבטית המספרת על כך שמנהג זה נולד בעבר כאשר היו חטיפות רבות של בני ובנות השבט, שהיו ידועים ביופיים הרב, לעבדות. לכן, השתמשו בצלחות החרס על מנת לכער את בנות השבט וכך לעשותן פחות נחשקות לחוטפים. כיום, המנהג נתפס כאידיאל יופי עבור רבים מבני השבט ומסמל הצלחה. מנהג שבטי זה כואב לנשות השבט ואף הופך אותן לנכות. לכן, מקובל לשאול מדוע הוא עודנו מתקיים. סיבה לכך יכולה להיות האמונה הרווחת בדבר הקשר שבין צלחת השפה לבין ערכה החברתי-כלכלי של האישה בקרב בני השבט. כיום עדיין ישנם גברי שבט רבים אשר יסרבו להינשא לאישה שאינה עונדת צלחת שפה. סיבה נוספת יכולה להיות הכלכלה התיירותית המתפתחת מכיוון שצלחות השפה של נשות המורסי מהוות אטרקציה מרכזית בביקורם של תיירים^[5].

מזג האוויר בהתיישבותם של בני השבט מאפשר גידולים חקלאיים שונים ובני השבט רבים עוסקים למחייתם במסחר של תוצרת חקלאית^[2]. בני השבט משתמשים במי הגשמים ומעבדים את האדמות המצויות על שתי גדותיו של נהר האומו^[5]. גידוליהם כוללים לרוב סורגום (דגן גס), תירס וכוורות לייצור דבש^[7].

כלכלתם של בני השבט מתבססת גם על רעיית צאן. ההחזקה והטיפול בבעלי החיים ולאחר מכן מסחר בהם ובתוצריהם נמצאים בראש מעייניהם^[5]. עדריהם של בני השבט כוללים הרבה בקר (פרים) ומעט עזים וכבשים, בהם הם משתמשים לצורכיהם וסוחרים בחלב של פרותיהם^[7]. כשם שההחזקה בבקר חשובה למחיה ולהישרדות ומהווה מטרה כלכלית חשובה, ההחזקה בו מהווה עבור בני השבט גם מטרה חברתית-תרבותית עיקרית ולכן חשוב להם להחזיק בבקר רב על מנת להעלות את מעמדם החברתי בשבט^[5].

אחד הצעדים המשמעותיים הראשונים בכינונה של התיישבותם של בני המורסי (הנקראת גם Mursiland) החלה עם הקמת הפארק הלאומי אומו (Omo National Park) בשנת 1960. צעד משמעותי נוסף הוא גילויו של השבט על ידי אנתרופולוגים בריטים בשנת 1970.^[3] ממשלת אתיופיה החלה לשווק את אתיופיה לתיירים ומבקרים כבר בשנות השמונים של המאה העשרים, אך אתיופיה לא הייתה נחלתם של תיירים עד תחילת שנות התשעים כאשר תשתיות הכבישים השתפרו מכיוון ששמורת המאגו, אזור התיישבותם של בני המורסי, היא אזור מורכב וקשה לגישה^[5].

סולבו (Solbu) היא התיישבות מרכזית וצפופה של בני השבט אשר משמשת כנקודת מפגש מרכזית עבור תיירים ומבקרים מסוף שנות התשעים^[8]. מדריכי טיולים באתיופיה לרוב מכירים היטב את הסולבו ובוחרים לקחת את מטייליהם הרבים אל המקום מכיוון שמדובר במקום אידיאלי ונוח עבור ביקורי תיירים^[5].

רבים מבני שבט המורסי הקימו את מחנות הבקר שלהם בסולבו ולכן נשארים שם דרך קבע גם למפגשים הנערכים עם המבקרים. אחרים מבני השבט מתגוררים בהתיישבויות שכנות אחרות כדיל דיל, הונאי ובל, ולכן עושים את דרכם לסולבו מדי יום כאשר הם לרוב מגיעים בשעות הבוקר ועוזבים להתיישבויותיהם בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כאשר אין זה סביר שעוד תיירים יגיעו למקום. כאשר בני השבט שמתגוררים בהתיישבויות רחוקות יותר כמאגו או מגאנטו מגיעים למקום למפגשים עם מבקרים, הם לרוב נשארים בסולבו כמה ימים ולעיתים אף יותר משבוע^[5]. בכניסה לסולבו מצוי שלט עליו הניחו בני השבט פירסינג ירוק על מקל עץ על מנת לסמן את התיישבותם עבור תיירים. בני השבט מכנים סימן זה במילה "warkata" שמשמעותה בשפתם היא "סימן" ונראה כי הוא מהווה עבורם דרך ייחודית של תקשורת בינם לבין אנשים מבחוץ מאחר שכך מבקרים רבים מזהים את המקום ובוחרים להיכנס. הכניסה לפארק כרוכה בתשלום ובני השבט מצפים לתגמול כמתנות ותשלום מתיירים ומבקרים^[5]. לכן, עם השנים, הקימו בני השבט "מלכודות תיירים" יעילות המעודדות את המבקרים להיכנס אל תחום התיישבותם ולתרום לכלכלה התיירותית העשירה שהתפתחה שהכנסותיה הרבות מספקות להם אפשרות לרכישת בד, שירותי רפואה, קפה, תבלינים וכלים חקלאיים.

אחת ממלכודות התיירים המפורסמות היא מלכודת בה גברי השבט מותחים חבל העשוי מגבעולי צמח ארוכים הקשורים זה לזה וממקמים אותו מעבר לכביש. בצורה זאת, מכוניות של תיירים חייבות לעצור ולתת לבני השבט את מבוקשם מכיוון שאחרת עלול להתפתח עימות עם מחזיקי החבל^[5]. מלכודת תיירים נוספת קשורה לאדיקות בני השבט למסורותיהם. תיירים רבים נוהרים לראותם על מנת להתפעל ממסורותיהם וכן להצטלם עם בנות השבט העונדות צלחות שפה^[6]. על כן, רבים מבני השבט נערכים מראש לבואם של התיירים על ידי לבישת לבוש אותנטי, צביעת פניהם וגופם וענידת צלחות השפה על ידי בנות השבט^[5].

מדיה וקבצים בנושא מורסי בוויקישיתוף

• Jenman: The Mursi of The Omo Valley, Ethiopia 
• Scribol: The World’s Largest Lip Plates
• Traditionscustoms: Mursi(הקישור אינו פעיל)