רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: 1. רשימה ארוכה של פרטים על גבי פרטים 2. ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
מוניקה ויטי זכתה חמש פעמים בפרס דוד די דונטלו כשחקנית הטובה ביותר, שבעה פרסי גלובוס הזהב כשחקנית הטובה ביותר, פרס גלובוס הזהב על מפעל חיים, ובפרס אריה הזהב על מפעל החיים בפסטיבל ונציה לקולנוע. ויטי בלטה גם ככותבת תסריטים לשלושה סרטים, ובבימוי הסרט "סקנדל סודי" (1990).
על ידי התמודדותה האמיצה מול הדעות הקדומות ותעשיית הקולנוע, הייתה ויטי גם דמות לחיקוי וסמל במאבק למען מעמד האישה בחברה.
ביוגרפיה
ילדותה וצעירותה
מוניקה ויטי נולדה ברומא בשם מריה לואיזה "מריזה" צ'צ'ארלי (באיטלקית: Maria Luisa "Marisa" Ceciarelli) לאב רומאי ולאם מבולוניה. בת יחידה מבין ארבעת ילדי הוריה.
בילדותה חיתה מריזה במשך שמונה שנים במסינה. באותה תקופה כונתה על ידי בני המשפחה ""setti vistìni", כלומר "שבעה בגדים", בגלל רגישותה הרבה לקור שגרמה לה ללבוש שכבות ביגוד רבות זו מעל זו. "שבע שמלות תחתוניות" Sette Sottane הפכה לימים כותרת ספרה האוטוביוגרפי הראשון, שבעקבותיו הופיע Il letto e una rosa "מיטה וורד אחד". ויטי תארה את ילדותה כעצובה למדי, הרגישה כבולה על ידי הדרישות המסורתיות הפטריארכליות כלפי בחורות במשפחתה, אך בגיל 14 החליטה בניגוד לציפיות, לבחור בקריירה של שחקנית.[2] להבדיל מרוב בני המשפחה, שבחרו להגר לארצות הברית, נשארה באיטליה ונקשרה קשר הדוק לתרבות ארצה. פחד טיסה גרם לה מאוחר יותר לדחות הצעות מפתות לעבוד באולפנים מעבר לאוקיינוס.
תחילת הקריירה בתיאטרון
את משיכתה לתיאטרון גילתה כשבימי מלחמת העולם השנייה שעשעה את אחיה הקטנים על ידי משחק עם בובות. אחרי שנרשמה תחילה למכללת פיטמן, הופיעה לראשונה בגיל 14 וחצי על הבמה במחזה La nemica "האויבת" מאת דריו ניקודמי במסגרת ערב צדקה, שם גילמה בת 60 ששכלה בן במלחמה.
השתתפה בהמשך בסיור של להקת שחקנים איטלקים בגרמניה והופיעה ברומא בהפקה של המחזה של מקיאוולי "מנדרגולה".
נכנסה לעולם הבמה למרות הסתייגויות רבות כלפיה. נתוניה הפיזיים - העיניים הרחוקות זו מזו, צורת שפתיה ואפה הנשרי משהו, הנמשים - נחשבו לפגמים ול"אנטיפוטוגניות". היו אנשי מקצוע שהעירו בתחילת הקריירה שלה על קולה הצרוד וה"דרמטי מדי", אף על גובהה ה"מופרז", על דקות גזרתה ועל הצבע ה"בלונדיני מדי" של שיערה. טענו שפניה משקפות מפורשות מדי את רגשותיה.[3][4] לימים טענה בצחוק שסללה את הדרך לנשים הפחות יפות בזירת הקולנוע.[5]
בסופו של דבר החליטה בשנת 1946 להירשם לאקדמיה הלאומית לאמנויות הבמה ברומא (האקדמיה ע"ש סילביו ד'אמיקו), את לימודיה סיימה בשנת 1953. עם מוריה באקדמיה נמנו מייסד המוסד, סילביו ד'אמיקו, אורציו קוסטה וסרג'ו טופאנו שהדריך את עבודת הגמר שלה. בהמלצתו שובצה הבוגרת הצעירה בהצגה עם "איפיגניה באאוליס" מאת אוריפידס ובשנה הבאה שיחקה לצידו ב"קמצן" מאת מולייר בבימויו של פרזן. היא גילמה באותה תקופה גם את אופליה בדרמה "המלט" מאת ריקרדו באקלי.
בעצת טופאנו אימצה מריזה צ'צ'ארלי בשנת 1954 שם אמנותי - ויטי - לפי שם משפחת אמה - ויטיליה, ומוניקה לפי גבורת ספר שקראה, ושצליל שמה מצא חן בעיניה.
פריצת הקריירה הקולנועית
עם תום לימודיה התחילה קריירה של שחקנית תיאטרון וטלוויזיה. נמנתה עם הראשונים ששיחקו באיטליה במחזות של ברכט ויונסקו.
בקולנוע שיחקה לראשונה בשנת 1954 בתפקיד זעיר בקומדיה הקולנועית "!Ridere! Ridere! Ridere", (בימוי: אדוארדו אנטון, תסריט: אטורה סקולה) מבלי ששמה הוזכר ברשימת הקרדיטים. ב-1958 הופיעה בסרט Le Dritte או "נעורים רומאיים".
.
בשנת 1957, בדיוק כשעמדה להתחתן עם מחזר אדריכל, התוודעה ויטי לבמאי מיכלאנג'לו אנטוניוני שגרם לפריצת דרכה האמנותית. במרץ 1957 היא הצטרפה ללהקה של אנטוניוני, "תיאטרו נובו" במילאנו. אנטוניוני שיבץ אותה בשנים 1960–1964 בסרטיו - הדרמה האקזיסטנציאלית L'avventura (אוונטורה (1960), La Notte (הלילה), L'eclisse (ליקוי חמה), Deserto rosso (המדבר האדום) שבו הצטיינה כדמות נשית מיוסרת, בעלת יופי קר ואלגנטיות. ויטי הפכה לבת זוגו ולמוזה של אנטוניוני למשך כמה שנים. עם זאת היא שיחקה גם בסרטים של במאים איטלקים אחרים כמו אטורה סקולה - ב-Drame de la jalousie (דרמת הקנאה).
.
אחרי פרידתה מאנטוניוני הייתה בת הזוג של הצלם קרלו די פלמה (שביים אותה בשלושה סרטים באמצע שנות ה-70).
.
בשנת 1968 זכתה ויטי בפרס התפקיד הנשי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי סן סבסטיאן על גילום התפקיד אסונטה בסרטו של מריו מוניצ'לי "הנערה עם האקדח".
.
ב-1970 שיחקה בסרט "קנאה נוסח איטליה" ("משולש הפיצה") לצדו של מרצ'לו מסטרויאני.
.
החל משנות ה-1970 הופיעה פחות ופחות, למרות כמה עבודות משותפות חשובות - למשל עם לואיס בונואל ב"רוח החופש".
חייה הפרטיים
למוניקה ויטי היו שלוש מערכות זוגיות עיקריות בחייה: הראשונה בשנים 1957–1967 עם מיכלאנג'לו אנטוניוני, אחר כך עם צלם הקולנוע קרלו די פלמה (שגם ביים אותה בשלושה סרטים באמצע שנות ה-70) ולאחר מכן עם הבמאי והצלם רוברטו רוסו, שהיה צעיר ממנה ב-26 שנה, איתו התחתנה בחשאי בקמפידוליו ב-28 בספטמבר2000 אחרי 27 שנות זוגיות. באותה שנה נראתה בלווייה של ויטוריו גסמן.
ויטי הופיעה בציבור בפעם האחרונה בשנת 2002 בבכורת המחזמר של ריקרדו קוצ'אנטה "נוטר דאם דה פארי". מאז נאלצה השחקנית להתרחק מהזירה הציבורית בגלל מחלת אלצהיימר או סוג אחר של קיהיון שבו חלתה.[6] בשנת 2011 כשהתקשורת הוקירה אותה לרגל מלאת גיל ה-80 לא יכלה להשתתף בחגיגה.
ויטי נפטרה ב-2 בפברואר 2022.
פרסים ואותות הוקרה
1956 פרס "אגוז הזהב" (Noce d'oro) על התפקיד בלה במחזה "בלה" מאת צ'זארה מיאנו
1961 פרס האקדמיה לקולנוע של בריטניה על משחקה בסרט "אוונטורה".
- שלוש פעמים - הפרס "רצועת הכסף" (Nastro d'argento) של איגוד עיתונאי הקולנוע האיטלקים
ככה אנחנו הנשים Noi donne siamo così 12 פרקים: Una giornata lavorativa (יום עבודה); Romantica (רומנטיקה) ; Mamma (אמה) ;Schiava di amore (שפחת האהבה) ; Il mondo cammina (העולם מתקדם);Vietnam (וייטנאם); Et Dominus venit (ובא ה');la motocicletta (האופנוע) ; Cuore di padrone (לב של מעביד);L'angelo dei cieli (מלאך השמיים); L'allumeuse (הפתיינית) ;Chiamate Roma 21-21 (תתקשרו לרומא 21-21)
1988 "כותרת ראשית" (Prima pagina) מאת בן הכט וצ'ארלס מקארתור, בבימוי ג'אן קרלו זבראג'ה
תיאטרון בטלוויזיה
1957 - הצייר הקפדן (Le Peintre exigeant) מאת טריסטן ברנאר, בעיבוד של לוצ'אנו מונדולפו, בבימוי אנטונלו פאלקי, בתפקיד של לוצ'יה, RAI
1957 נתחבק בטירוף (Embrassons-nous Folleville - Abbracciamoci follemente) מאת אז'ן לביש בעיבוד לוצ'אנו מונדולפו, בימוי: אנטונלו פאלקי, בתפקיד ברטה, בתו של מניקאן - RAI
1957 - "אדמה בתולה" (Oh, wilderness) (Fermenti) מאת יוג'ין או'ניל, עיבוד מאת לאורה דל בונו, בימוי:קרלו לודוביקו ברגאליה, בתפקיד בלה, RAI
1958 -המנהרה (Il Tunnel) מאת מייבל קוסטנדורוס והווארד האג, בבימוי ג'אקומו וקארי, בתפקיד מיירה נורת', RAI
1958 - "מונט-אוריול" לפי הרומן מאת גי דה מופסאן, בימוי:קלאודיו פינו, בתפקיד קריסטיאנה, בת המרקיז,RAI
1958 -הכיסא השלושה עשר (La tredicesima sedia) מאת באיאר-וייה, בימוי:אלברטו גיירדלי, בתפקיד אלנה או'ניל.RAI
1958 - "הדב והפחה" מאת אז'ן סקריב, בימוי:לוצ'אנו סאלצ'ה, בתפקיד רוסלאנה,RAI
1959 - "התרמית" (L'imbroglio) לפי ספרו של אלברטו מורביה, בבימוי ג'אקומו וקארי, בתפקיד סנטינה רינלדי
1959 אנשים הולכים, אנשים באים (Gente che va, gente che viene ) - תוכנית טקסטים הומוריסטיים מאת צ'כוב, אדוארדו דה פיליפו, ג'וזפה מארוטה, קורטלין, קפקא, גיימס ת'רבר, ארקדי אוורצ'נקו, טרויו. בימוי:אנצו טראפאני.RAI
בשנת 1980 השתתפה בתוכניות טלוויזיוניות שהוקדשהו לחייה ולפעילותה האמנותית - Qualcosa di Monica, בבימוי רוברטו רוסו, "מה שלומך...צוחקת?!" - La fugidiva.
הופיעה ב-1971 כאורחת בתוכנית "בוא נקרא את הקטלוג -IIIB Facciamo l'appello עם בוגרי האקדמיה לאומנויות הבמה ברומא, ב-1972 בתוכנית השירים "קנצוניסימה" לצד ויטוריו גסמן,ב-1978 -בתוכנית "אלף אורות" (Milleluci) יחד עם מינה ורפאלה קארא, בתוכנית "אלף פרצופים של חווה" (על דמויות נשיות בקולנוע), בתוכנית "Passione mia" (התשוקה שלי) המוקדשת לאמנות הקולנוע (1985)
ספרים
אוטוביוגרפיים:
1993 - Sette sottane (שבע שמלות תחתונות)
1995 -Il letto è una rosa (המיטה היא ורד)
לקריאה נוספת
מקורות
Laura Delli Colli -Monica Vitti: filmografia e ricerche, Gremese editore, Roma 1987
Cristina Corciovescu, Bujor T.Rîpeanu- Dicționar de cinema, Univers enciclopedic,București 1997
Oriana Fallacci Intervista con il mito, Rizzoli, Milano 2010
הפרק 5 - ריאיון עם מוניקה ויטי, 1963
Marga Cottino Jones - Women,Desires and Power in Italian Cinema,Palgrave MacMillan 2010
Maria Ornella Marotti (ed):Italian Women Writers from the Renaissance to the Present:Revising the Canon,Pennsylvania University Press, University Park, PA 1996, Marga Cottino Jones - ch.Monica Vitti:The Image and the Word