PROFILPELAJAR.COM

מיקלוש יאנצ'ו
Jancsó Miklós
לידה	27 בספטמבר 1921; ואץ, ממלכת הונגריה
פטירה	31 בינואר 2014 (בגיל 92); בודפשט, הונגריה
מקום קבורה	בית הקברות קרפשי
מדינה	הונגריה
תקופת הפעילות	1950–2014 (כ־64 שנים)
מקום לימודים	האוניברסיטה לתאטרון ולקולנוע (1951); אוניברסיטת סגד (1944) ;
בן או בת זוג	Márta Mészáros (1958–1968); ז'וז'ה צ'אקאן (1981–2014) ;
צאצאים	מיקלוש יאנצ'ו, דוד יאנצ'ו
פרסים והוקרה	פרס קושוט (1973); מפקד עם כוכב של מסדר ההצטיינות של הונגריה (2002); Master of Hungarian Motion Picture (2004); פרס יובל עשרים לרפובליקה (23 באוקטובר 2009); אזרחות כבוד של בודפשט (2001); אמן דגול של הונגריה (1980); אמן מצטיין של הונגריה (1970); פרס פסטיבל הקולנוע בקאן לבמאי הטוב ביותר (1972); פרס בלה באלאז' (1966); Награда Александар Лифка ;
	פרופיל ב-IMDb

מיקלוש יאנצ'ו (בהונגרית: Jancsó Miklós; (27 בספטמבר 1921 – 31 בינואר 2014) היה במאי ותסריטאי קולנוע הונגרי.

ביוגרפיה

יאנצ'ו נולד לאב הונגרי שאנדור יאנצ'ו ואמה ממוצא רומני, אנג'לה פופרדה. לאחר סיום לימודיו למד משפטים בעיר פץ', והשלים את התואר בעיר קלוז'-נאפוקה בשנת 1944. הוא לקח גם קורסים בתולדות האמנות והאתנוגרפיה, אותם המשיך ללמוד בטרנסילבניה. לאחר סיום לימודיו שירת בצבא בזמן במלחמת העולם השנייה והיה לזמן קצר אסיר מלחמה. הוא נרשם הוסמך כעורך דין אך נמנע מקריירה משפטית^[1].

לאחר המלחמה נרשם יאנצ'ו לאקדמיה לאמנות התיאטרון והקולנוע בבודפשט. והוא קיבל את התואר בבימוי קולנוע בשנת 1950. לאחר לימודיו החל לעבוד על צילומי יומני חדשות קולנועיים, בהם דיווח על נושאים כמו חגיגות יום האחד במאי, היבול החקלאי וביקורי במדינה של נכבדים סובייטים.

יאנצ'ו החל לביים סרטים לראשונה בשנת 1954, בעיקר סרטי תעודה חדשותיים^[1]. אף על פי שסרטים אלה אינם משקפים את התפתחות סגנונו הקולנועי, הם נתנו לו את האפשרות לשלוט בצד הטכני של יצירת סרטים, תוך שהם מאפשרים לו להסתובב בהונגריה ולראות ממקור ראשון מה קורה ברחבי המדינה.

בשנת 1958 השלים את סרטו העלילתי הראשון באורך מלא, "הפעמונים עברו לרומא", בו כיכב מיקלוס גבור. הסרט מספר על קבוצת תלמידי בית ספר הונגרים, שנאלצו להצטרף לצבא על ידי הנאצים, ולהילחם נגד הרוסים בחזית המזרחית. כאשר תלמידי בית הספר מתחילים ללמוד ולהבין את המשטר הנאצי, הם דוחים את הצעת הגרמנים.

יאנצ'ו חזר אחר כך ליצירת סרטים תיעודיים, כולל שיתוף פעולה עם אשתו מרתה משרוס. בשנת 1959 הוא פגש את הסופר ההונגרי גיולה הרנאדי, ששיתף פעולה בסרטיו עד מותו בשנת 2005.

שנות ה-60 וה-70

סרטו העלילתי הבא היה "קנטטה" בשנת 1962. יאנצ'ו כתב את התסריט על פי סיפור קצר מאת יוז'זף לנגיאל. בסרט מגלם זולטן לטינוביץ רופא צעיר עם שורשים צנועים, שמתעייף מחייו האינטלקטואליים והקריירה כמנתח בבודפשט. הוא מחליט לבקר במקום הולדתו, חוות אביו במישורים ההונגריים. הוא פוגש את מורו לשעבר, שמזכיר לו זיכרונות ילדות שנשכחו מזמן. בסופו של דבר לטינוביץ לומד להעריך הן את חייו הקלים בעיר, והן את חיי הנעורים הכפריים. הסרט זכה לביקורות מעורבות מצד מבקרי הקולנוע בהונגריה, אך זכה בפרס מעגל המבקרים ההונגרי.

סרטו הבא של יאנצ'ו היה "הדרך הביתה שלי", שיצא בשנת 1964. זה היה שיתוף הפעולה הראשון שלו עם התסריטאי גיולה הרנאדי וכיכבו של אנדראס קוזאק וסרגיי ניקוננקו. בסרט מגלם קוז'אק את יוז'אק, עריק מהצבא בגיל העשרה בסוף מלחמת העולם השנייה. הוא נתפס פעמיים על ידי הצבא האדום, שם הוא מופקד על השמירה על להקת כבשים, ומתיידד עם חייל רוסי צעיר (ניקוננקו). שני החברים, שאינם יכולים לתקשר באמצעות שפה, מתחילים להתנהג כמו נערים צעירים ומשחקים בתמימות יחד, ושוכחים את תפקידי האסיר והסוהר. החייל הרוסי מת לבסוף מפצעו ויוזאק מתחיל שוב את מסעו הביתה, לבוש במדי הצבא הסובייטי של חברו המת כדי להישאר חם.

הסרט הבא שלו בשנת 1965, Szegénylegények, היה להיט מקומי ובינלאומי, ולעיתים קרובות נחשב ליצירה משמעותית של הקולנוע העולמי. הסרט נכתב שוב על ידי הרנאדי ובו כיכב יאנוס גורבה, זולטאן לטינוביץ, טיבור מולנאר, גאבור אגארדי ואנדראס קוז'אק. בשנת 1967 יצר את הסרט "האדום והלבן". הפקה משותפת הונגרית-סובייטית לרגל חגיגות 50 שנה למהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה והמהפכה ההונגרית שלאחר מכן בשנת 1919. הסרט היה ההצלחה הגדולה ביותר שלו עד אז, וזכה לשבחי המבקרים במערב אירופה ובארצות הברית^[2]. הוא זכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר מטעם סינדיקט צרפת למבקרי הקולנוע. יחד עם "המזמור האדום" (1971) הוא מופיע בספר "1001 סרטים שעליך לראות לפני שאתה מת".

בשנת 1968 ביים את הסרט "שתיקה ובכי". בסרט מככב אנדראס קוזאק כמהפכן צעיר, שנכנס למסתור במדינה לאחר המהפכה ההונגרית הכושלת בשנת 1919. קוז'אק מוסתר על ידי חקלאי אוהד שנחשד על ידי הצבא הלבן ומושפל כל הזמן. אשתו של האיכר נמשכת לקוז'אק ומתחילה להרעיל את בעלה. המוסר של קוז'אק מכריח אותו למסור את אשת האיכר לידי הצבא הלבן. כמו כן בשנת 1968 צילם את יצירתו הראשונה בצבע "העימות". זה היה גם הסרט הראשון שהציג שיר וריקודים כחלק מהותי מהסרט, אלמנטים שהיו חשובים יותר ויותר בעבודתו בשנות השבעים.

בשנת 1969 ביים את הסרט "רוחות בורקות", העוכב אחרי חבורה של אנרכיסטים קומוניסטים המשתלטים על מנזר. הסרט היה ביקורת על תקופת המשטר של מתיאש ראקושי^[3].

בסוף שנות ה-60 סרטיו של יאנצ'ו נטו יותר לסמליות, הסצנות התארכו והכוריאוגרפיה החזותית הפכה למורכבת יותר^[1]. זה מצא מימוש מלא בשנות השבעים, כאשר לקח את האלמנטים הללו לקיצוניות. באשר לאורך הסצנה, למשל, הסרט "אלקטררייה" משנת 1974, מורכב 12 סצנות בלבד, בסרט שנמשך 70 דקות. גישה מסוגננת מאוד זו (בניגוד לגישה הריאליסטית יותר של שנות ה-60) זכתה לשבחים רחבים ביותר עם הסרט "תהילים אדומים", שזיכת את יאנצ'ו בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן בשנת 1972.

בחלק האחרון של שנות השבעים, יאנצ'ו החל לעבוד על טרילוגיית "Vitam et sanguinem" השאפתנית, אך רק שני הסרטים הראשונים, "רפסודיה הונגרית" ו"אלגרו ברברו" משנת 1978 זכו לביקורות חיוביות. הם היו הסרטים היקרים ביותר שהופקו בהונגריה עד אז. במהלך שנות השבעים חילק ינקסו את זמנו בין איטליה להונגריה ועשה מספר סרטים באיטליה. אולם סרטיו האיטלקיים זכו ללעג מצד המבקרים.

שנות ה-80 וה-90

סרטיו של משנות השמונים לא היו מוצלחים, ובאותה תקופה חלק מהמבקרים האשימו את יאנצ'ו בפשטות יתר של האלמנטים החזותיים והתמטיים לעומת סרטיו הקודמים. עם זאת, מאוחר יותר, עבודות אלה הוערכו מחדש ויש מבקרים הרואים בסרטים מתקופה זו, את היצירות החשובות ביותר שלו.

"לבו של העריץ", משנת 1981, יכול להיחשב לסרט מעבר בין היצירות ההיסטוריות המפורסמות שלו משנות ה-60 וה-70 לבין סרטיו המאוחרים יותר, האירוניים והמודעים יותר. אמנם עדיין יש בסרט תפאורה היסטורית (ארמון מהמאה ה-15 בהונגריה), אך החקירה האונטולוגית של הסרט מקבצת אותה ביתר קלות עם התקופה המאוחרת של הבמאי. הסרט מערער בכוונה את יכולתו של הקהל לבנות תפיסה של מציאות בעלילה, הסותרת את עצמה וכוללת התערבויות פוסט-מודרניות רבות, ומעלות שאלות לגבי אופיו המניפולטיבי של סיפור העלילה.

בשנת 1985 ביים את הסרט "שחר" על פי ספרו של אלי ויזל. חלק מצילומי הסרט נערכו בישראל, בחיפה, עכו, ירושלים וים המלח. הסרט היה קופרודוקציה ישראלית-צרפתית, ומשרד התרבות הצרפתי היה שותף למימון ההפקה. בתפקידים הראשיים הופיעו מייקל יורק הבריטי ופיליפ לאוטרד הצרפתי. "השחר" מתרחש בתקופת המנדט, בשנת 1947, והוא עוקב אחר לילה אחד בחייו של צעיר. יהודי, ניצול שואה ושמו אלישע, השומר במשך אותו הלילה על שבוי בריטי, כדי להוציאו להורג עם שחר, כנקמה על הרג חברי מחתרת יהודים^[4]. הסיפור מבוסס על פרשת הסרג'נטים, פרשת חטיפתם של שני סמלים בריטים על ידי האצ"ל ותלייתם בחורשה בנתניה. הסרט השתתף בפסטיבל ברלין ה-36^[5]

בשנת 1987, השתתף יאנצ'ו בחבר השופטים של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-15 במוסקבה.

במחצית השנייה של שנות ה-80, יאנצ'ו נפטר ממתב סרטיו במסגרות הכפריות ההיסטוריות של פּוּסְטָה (הערבה) ההונגרית ועבר לבודפשט העירונית והעכשווית^[6]. הסרט "העונה של המפלצות" מ-1986, הפך לסרט הראשון של יאנצ'ו עם סצנות של בודפשט העכשווית מאז "הקנטטה", 23 שנה קודם לכן. אף על פי שהסרט מתרחש בסביבה עכשווית, מעט ממנו מתרחש בעיר וחלק גדול ממנו עדיין מתרחש בפוסטה. בסרט השתמש יאנצ'ו בעמה אלמנטים חזותיים חדשים, כולל שימוש במסכי טלוויזיה המציגים קטעים מאוחרים או מוקדמים יותר בסרט). בסרטים מאוחרים יותר של העשור המשיך להשתמש בסגנון הסוריאליסטי-פארודיסטי שפיתח ב"עונה". הסרטים האלה מתרחשים כולם בסביבה עירונית. אף על פי שחלק מהמבקרים הגיבו בחיוב ("העונה של המפלצות", למשל, זכתה בוונציה לאזכור מכובד על יצירת "שפת תמונות חדשה"), התגובה הביקורתית בדרך כלל לסרטים אלו הייתה קשה, וחלק מהמבקרים תייגו אותם כפרודיה עצמית. סרטו "ההורוסקופ של ישוע המשיח", משנת 1989, השתתף בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-16 במוסקבה, ובפסטיבל הסרטים של ונציה^[7].