בתורת המשחקים, מונוטוניות היא תכונה שניתן לדרוש מפונקציית בחירה חברתית. התכונה אומרת שאם מועמד א' נבחר, ובבחירות הבאות מצבו לא הורע אצל אף בוחר, הוא ייבחר מחדש. דרישה זו נראית לכאורה תמימה והגיונית, אך משפט מולר סטרסוויט מראה שעבור יותר משני מועמדים, אין שיטת בחירות יעילה פארטו שמקיימת אותה, מלבד דיקטטורה^[1].

פונקציית בחירה חברתית G, על קבוצת מועמדים A וקבוצת בוחרים N, נקראת מונוטונית,
אם לכל ${\displaystyle a\in A}$, ולכל שני וקטורי-העדפות P, Q,
שמקיימים לכל ${\displaystyle b\in A,b\neq a}$
: ${\displaystyle \forall i\in N,(a\succ _{P_{i}}b)\rightarrow (a\succ _{Q_{i}}b)}$,^[2]
מתקיים ${\displaystyle (a\succeq _{G(P)}b)\rightarrow (a\succeq _{G(Q)}b)}$.

• דיקטטורה היא מונוטונית, מכיוון שאם מועמד נבחר, זה אומר שהוא היה העדיפות הראשונה של הדיקטטור. אם מצבו לא הורע הוא נשאר מקום ראשון, ולכן שוב נבחר.
• עבור ${\displaystyle \left|A\right|=2}$ כאשר A היא קבוצת המועמדים, פונקציית הבחירה המונוטונית היחידה שהיא אנונימית בין המצביעים ונייטרלית בין המועמדים היא ללכת על פי הרוב, לפי משפט מאי^[3].
• עבור ${\displaystyle \left|A\right|\geq 3}$, שיטת בורדה^[4]

מקיימת את תכונת הפה-אחד, אך לא מקיימת את תכונת המונוטוניות, למשל עבור וקטורי-ההעדפות הבאים:

נבחר b

נבחר a.

מצבו של b לא הורע, אבל a נבחר (כי האינדקס שלו קטן מזה של b).

• הדוגמה הקודמת היא מקרה פרטי של משפט מולר סטרסוויט, שאומר שכל פונקציית בחירה חברתית, שמקיימת את תכונת הפה אחד ואת תכונת המונוטוניות, היא דיקטטורה.

• אי-תלות באפשרויות לא רלוונטיות

• שמואל זמיר, מיכאל משלר, אילון סולן, תורת המשחקים, ירושלים: מאגנס, 2008, מסת"ב 9654932946