מומו, או הספור המוזר על גונבי זמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב
MOMO oder Die seltsame Geschichte von den Zeit-Dieben und von dem Kind, das den Menschen die gestohlene Zeit zurückbrachte |
| עטיפת הספר |
|
מידע כללי |
|---|
|
מאת |
מיכאל אנדה |
|---|
|
שפת המקור |
גרמנית |
|---|
|
סוגה |
פנטזיה, הרפתקאות |
|---|
|
נושא |
יתמות  |
|---|
|
הוצאה |
|---|
|
הוצאה בשפת המקור |
Thienemann Verlag |
|---|
|
תאריך הוצאה |
1973 בגרמניה
1983 ו-2000 בישראל |
|---|
|
הוצאה בעברית |
|---|
|
הוצאה |
זמורה ביתן |
|---|
|
תרגום |
חנה לבנת |
|---|
|
קישורים חיצוניים |
|---|
|
הספרייה הלאומית |
001329786 |
|---|
  |
מומו הוא ספר מאת מיכאל אנדה, שיצא לאור בגרמניה בשנת 1973. שמו המלא: "מומו, או הספור המוזר על גונבי זמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב" (בגרמנית: MOMO oder Die seltsame Geschichte von den Zeit-Dieben und von dem Kind, das den Menschen die gestohlene Zeit zurückbrachte).
מומו הוא שמה של גיבורת הסיפור לילדים, שמבעד לעלילתו משתקפת ביקורת על החברה המודרנית.
בעברית יצא הספר לאור בשנת 1983, בסדרת "מרגנית" של הוצאת "זמורה ביתן מודן", בתרגום מאת חנה טויכסלר.
עלילה
הספר "מומו" מגולל את סיפורה של ילדה מאוד מיוחדת ואת סיפורם של יצורים הגונבים את הזמן מבני האדם.
לעיר גדולה מגיעה יום אחד ילדה לבדה. אין לה הורים וקשה לשער את גילה, ושמה מומו. תושבי העיר משכנים את הילדה באמפיתיאטרון הקטן של העיר, ודואגים לה, כל אחד לפי יכולתו. מומו היוותה בהתחלה נטל על החברה. עד מהרה מתגלה השפעתה המיוחדת של הילדה על הילדים האחרים בעיר, וגם על המבוגרים. כולם חשים בחברתה נוח במיוחד לשוחח זה עם זה, לשחק ולדמיין.
יום אחד מגיע לעיר איש קטן בחליפה אפורה ומגבעת נוקשה, בידו מזוודה אפורה קטנה, ובפיו נעוץ דרך קבע סיגר קטן בעל ריח מוזר. האיש הקטן מביא עמו צינה בכל אשר ילך. אנשים קטנים כמוהו, זהים לו בדיוק במראה מגיעים אל העיר הגדולה ואל ערים אחרות, ולאחר הסבר קצר משכנעים את בני האדם שעליהם לחסוך בזמן. משמעות החיסכון בזמן היא להפסיק לעשות דברים חסרי תועלת, כביכול, כמו לבקר חברה או לטפל בתוכי (כפי שאחד מהם מציע לפוסי הספר), ובמקומם לחסוך את הזמן ב"בנק הזמן", בניהולם של אותם אדונים אפורים, על מנת שיהיה מוכן לשימוש לעת זקנה. אך הזמן שנמצא בבנק לא נחסך לאנשים לעת זקנה, אלא נגנב על ידי האדונים האפורים.
אולם את הילדה מומו לא מצליחים האדונים האפורים לשכנע לחסוך בזמן. היא עושה דברים למען העשיה שבעניין, ולא מחפשת בהם תועלת. עד מהרה, היא היחידה. העולם סביבה הולך ומשתנה, ולאנשים כבר אין זמן. מומו, המבחינה בכך שידידיה הולכים ונעלמים במרוץ אחרי חיסכון בזמן, יוצאת במסע להחזרת הזמן האבוד לאנשים.
סיכום
ספר הילדים הפשוט והתמים הזה, לכאורה, מכיל בתוכו רעיונות קיומיים של חוויית איכות הזמן ההווה (מנגינת פרחי השעות) ומספר את סיפורה של החברה המודרנית, שהשתעבדה למרוץ אחרי ההצלחה, ושכחה את רגעי ההנאה הפשוטים בחיים. מיכאל אנדה הצליח לגעת במטה קסם במניעים וההשפעות החברתיות והכלכליות של תחלואיה של החברה המודרנית. במובן זה, מתקשר הסיפור בנושאו (אובדן החלק המהנה בחיים) לספר אחר של אנדה – "הסיפור שאינו נגמר".
המחזה
עידו ריקלין כתב מחזה לפי הסיפור, סל"ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין העלה בשנת 2012 הצגה לפי המחזה בבימויו של רפי ניב. ההצגה הוצגה על ידי בימת הנוער סטודיו למשחק לילדים ונוער בכפר סבא והוד השרון בפסטיבל עכו.
קישורים חיצוניים
