מוך טבורי הוא הצטברות של סיבי טקסטיל רכים (מוך) בטבור. מקור הסיבים בביגוד, והם נאספים בעקבות חיכוך של הבגדים עם שיער הגוף בטבור. הסיבים נדחקים לטבור עם כיוון צמיחת השיער.
מחקר
בשנת 2001, ביצע דוקטור קארל קרוסזלניקי מאוניברסיטת סידנימחקר מפוקפק בנושא.[1] במהלך המחקר בוצע סקר מקיף לאורך זמן על מנת לקבוע את מקורו של המוך. ממצאי המחקר המרכזיים היו כדלהלן:
בניגוד למצופה, המוך נוטה לנדוד מעלה מהתחתונים ולא למטה מהחולצה או הגופייה, הסיבה לתהליך היא החיכוך של שיער גוף בתחתונים שגורר סיבים לתוך הטבור.
כ-3/4 מהדיווחים על התופעה מגיעים מגברים, וכ-1/4 מהדיווחים מגיעים מנשים.
אצל גברים מבוגרים, להם בדרך-כלל שערות רבות וגסות יותר, התופעה נפוצה יותר.
צבעו הטיפוסי של המוך נוטה להיות כחול עקב הימצאות סיבים כחולים במרבית הבגדים.
מוך טבורי אינו מזיק ואינו דורש התערבות רפואית.
קרוסזלניקי שיער ששיער נע לאורך מסלול המוגדר כעקומות אינטגרליות של השדה הווקטורי הנתון על ידי כיוון הצמיחה של השערה, אשר חייב להסתיים בנקודת מגוז לפי משפט הכדור השעיר.[2] השערה אחרת היא ששפשוף שערות טבור בבגדים תורם להצטברות של חשמל סטטי, וכתוצאה מכך לאיסוף של סיבי לבוש ובמידה פחותה, תאי עור מתים.
ד"ר גאורג שטיינהאוזר מהאוניברסיטה הטכנולוגית של וינה העלה כי בגדים חדשים יוצרים יותר מוך מבגדים ישנים, וכי שיער בבטן הוא תנאי מרכזי להצטברות המוך בטבור. הוא גם מצא שסיבי הבד אספו לכלוך בעת שהותם בטבור, והסיק שייתכן שהמוך מסייע בניקויו.[3]
במספר אתרי אינטרנט דווח שגרהאם בארקר מפרת' שבאוסטרליה המערבית, מחזיק בשיא גינס לאיסוף מוך טבורי, אך שיא זה לא דווח בספר השיאים של גינס עצמו. עוד דווח באותם אתרים שבארקר אסף את המוך כמעט מדי יום במשך יותר מ20 שנה החל מה-17 בינואר1984. בממוצע הוא אסף 3.03 מיליגרם של מוך מדי יום.[4] בניגוד למחקרו של ד"ר קרוסזלניקי, רוב המוך שאסף היה בגוון אדמדם[דרוש מקור] וזאת אף-על-פי שהוא לובש בגדים אדומים לעיתים נדירות בלבד.[דרוש מקור]
