מוזיאון השואה הלאומי ההולנדי (בהולנדית: Nationaal Holocaust Museum) הוא המוזיאון הרשמי הראשון העוסק בשואה בהולנד. המוזיאון הוקם לזכר קורבנות שואת יהודי הולנד[1] ומספר את סיפור השואה דרך חייהם של גברים, נשים וילדים שנרצחו בשואה. המוזיאון ממוקם ברובע היהודי ההיסטורי של אמסטרדם, בקרבת אנדרטה שנחנכה רשמית בשנת 2021.
במהלך השואה שלושה רבעים מיהודי המדינה, האחוז הגבוה ביותר במערב אירופה, בסך הכול 102,000 בני אדם, נרצחו בעת הכיבוש הנאצי של הולנד בשנים 1940–1945.[2]
היסטוריה
באוקטובר 1942, ביוזמתו של ולטר סוסקינד, נבנה בית יתומים יהודי בבית ספר תורני לשעבר, ה"קרש" (De Creche – "הפעוטון"), אשר שימש כתחנת מעבר לחלק מהילדים היהודים. בית היתומים היה מיועד לילדים עד גיל שתים-עשרה ששכנו בו, מופרדים מהוריהם, עד לגירושם המתוכנן. בינואר 1943, עובדי ה"קרש" ביקשו מהמנהל של המכון הפדגוגי הקלויניסטי להכשרת מורים באמסטרדם, יוהאן ואן הולסט, לאפשר לכמה ילדים לנמנם אחר הצהריים בבית הספר. באמצעות שיתוף הפעולה והאמון ההדדי הזה, הפך בית הספר לדרך העיקרית להצלת ילדים ב-1943. ולטר סוסקינד, יחד עם עובדי המועצה היהודית ובשיתוף עם יוהאן ואן הולסט וקבוצות התנגדות, הצליחו להציל יותר מ-600 ילדים מגירוש. העוזרים נהנו מהעובדה שאז (כמו היום) הייתה תחנת חשמלית מול התיאטרון ההולנדי. כשהחשמלית עצרה וחסמה את הנוף, הם רצו לצד החשמלית עם ילד ביד ועלו בתחנה הבאה. למרות שנהגי החשמלית והנוסעים ראו זאת וידעו מהיכן הגיעו הילדים, הם מעולם לא נבגדו. הם הבריחו ילדים קטנים יותר מ"בית הילדים" בסלסילות כביסה או בתרמילים. הוריהם סיפקו להם בובות קש שהיו עטופות בשמיכות כדי לדמות תינוקות. הילדים הובאו למקום מבטחים במשפחות אומנה.
מאז מאי 2016 שוכן בבית הספר לשעבר מוזיאון השואה הלאומי, שהיה בבנייה עד לפתיחתו ב-2024. המוזיאון כבר הציג תערוכות בקומת הקרקע של הבניין ונערכו בו באופן קבוע הרצאות, ימי עיון והנצחה. בשאר הקומות של המוזיאון עבדו אמנים שונים, בעיקר פליטים. בפתיחתו בשנת 2016, הוצגה במוזיאון התערוכה De ondergang van Abraham Reiss (תרגום: "המפלה של אברהם רייס") מאת האמן ירון קרבה, שעסקה בסיפורו של סבו.[3] בשלב זה התוכנית הייתה להרחיב את המוזיאון לתערוכה קבועה על היהודים בתקופת השואה בהולנד. היוזמים ציינו כי המטרה היא לספק ייצוג מקיף ככל האפשר של האירועים, אשר לא צריך להיות מוגבל לשנים 1940 עד 1945, אלא צריך לכלול גם את שנות ה-30.
בינואר 2020 הסכימה הממשלה הפדרלית הגרמנית לתמוך בפיתוח המוזיאון בארבעה מיליון יורו. קנצלרית אוסטריה תמכה בבנייה בסכום כולל של 400,000 אירו. הפתיחה הסופית של המוזיאון, שנסגר זמנית מאז קיץ 2019 עקב עבודות שיפוץ, נדחתה מספר פעמים.
ההיסטוריה של הרדיפה השיטתית של יהודים מוצגת במוזיאון באמצעות חפצים, תמונות, סרטים ומיצבים. חדר אחד מעוטר בחוקים ובתקנות גזע בנוגע להדרת יהודים, החדר מציד את כל החוקים המגבילים את זכויותיהם של יהודים בהולנד שנחקקו על ידי הכובש הנאצי שפלש להולנד ב-10 במאי 1940. המטרה במיצג היא להראות כיצד המשטר הנאצי, בסיוע עובדי מדינה הולנדים, ביצע דה-הומניזציה של יהודים עוד לפני שהם נלקחו למחנות ההשמדה. מה שממחיש את שלילת הזכויות והבידוד ההדרגתית שלהם.[1] עוד ניתן לראות חפצים אישיים של חלק מהקורבנות בוויטרינות. בחצר המוזיאון יש מיצב אמנותי של האמן גבריאל לסטר (אנ'). בניגוד למוזיאוני שואה אחרים, הנוטים לצבעים כהים, מוזיאון השואה הלאומי בהיר ומוצף באור. כי "צבע השואה הוא לבן. זה לא היה חשוך, זה קרה לאור יום", על פי אמיל שרייבר, מנכ"ל רובע התרבות היהודי.
בנאום הפתיחה שלו הצהיר המלך (בתרגום חופשי) כי המוזיאון "מחיה את סיפוריהם של אנשים שהיו מבודדים משאר החברה ההולנדית, שזכויותיהם נשללו מהם, שהגנה משפטית נשללה מהם, שרוכזו, נכלאו, נפרדו מיקיריהם, ונרצחו". הוא ציין בנאום כי הגורם לכך הוא אנטישמיות וכי על כולנו לעצור את האנטישמיות לפני שהיא תגרום להוריקן שיעיף את כל מה שיקר לנו. לעולם אל נשכח שסוביבור התחיל בפונדלפארק עם שלט שכתוב עליו "אסור ליהודים". עוד ציין כי "קירות המוזיאון מכוסים – קיר אחר קיר אחר קיר – במאות הרבות של פקודות, חוקים, הוראות ואיסורים על האוכלוסייה היהודית.[5]
.jpg)
