כ-20 ק"מ צפונית מזרחית למדנין נתגלו חורבותיה של עיר קדומה בשם Gigthis (צר'), שנבנתה על ידי הפיניקים והתפתחה גם במהלך התקופה הרומית. עם כיבוש האזור במאה ה-7 על ידי המוסלמים, היא נהרסה כליל.
מדנין המודרנית הוקמה בתקופה העות'מאנית כמרכז מסחרי קטן לברברים בני השבט האורגאמה אשר ניהלו בה נקודת מסחר ואסמי תבואה. עם כינונו של השלטון הצרפתי ב-1881, הוקמה במדנין מפקדה של הממשל, עובדה שתרמה לפיתוחה העירוני. ב-1913 הוכרזה כעיר.
מדנין משמשת כמרכז מנהלי ומסחרי לתושבי העיירות בן גרדאן ותטאווין.
מדנין ההיסטורית התאפיינה בסגנון בנייה ייחודי לאזור המכונה "ע'ורפה" (אנ'): בתים הבנויים מחימר וקש אשר נבנו אחד על גבי השני עד לגובה של כ-7 קומות, באופן שיוצר צורה של כעין מחילות. מבנים אלו שמשו בעיקר כמחסנים לאחסון תוצרת חקלאית, בשל העובדה שהמבנה הייחודי שלהם סייע לשמירת טמפרטורה קרירה יחסית.
יהודים
יהודים התיישבו במדנין באמצע
המאה ה-19. הראשונים היו יהודים מג'רבה ומגאבס הסמוכות. הגירת היהודים מג'רבה למדנין התעצמה עם הפיכתה לעיר. בעקבות כך, מנהג היהודים ונוסח התפילה היה על פי מנהג יהודי ג'רבה ושאלות הלכתיות הופנו לרבני ג'רבה.
היהודים עסקו בעיקר במסחר ובמלאכה. לכן, היו מספר בתי יהודים בסמוך לשוק, מחוץ לחארה (השכונה היהודית, בדומה למלאח במרוקו). משפחות שהגיעו מאלג'יריה והיו בעלות אזרחות צרפתית מלאה, התגוררו גם ברובע האירופאי של העיר. יהודים התפרנסו גם מאספקת שירותים ומוצרים לחיילי הצבא הצרפתי שחנו בעיר, ומקשרי מסחר עם גאבס.
בראש הקהילה עמד ועד בן שלושה חברים שנבחרו על פי עושרם ומעמדם החברתי. ב־1922 הוקם לראשונה ועד בפיקוח השלטונות הצרפתיים. הקהילה גבתה מיסים על שחיטה כשרה ועל יין כשר.
הקהילה הייתה מסורתית וחייה התנהלו סביב בית הכנסת היחיד בעיר, "בית הכנסת הגדול" שנחנך ב-1920. בבית הכנסת פעל מקווה וכותאב. בקהילה פעלה גם חברה קדישא ובית עלמין יהודי נפרד.
דמוגרפיה
הגרף שבשמאל מבטא את צמיחת האוכלוסייה היהודית בעיר במחצית הראשונה של המאה ה-20.
בימי מלחמת העולם השנייה נדרשו יהודי מדנין (שלא היו אזרחי צרפת של וישי) לספק מזון וכלים לכוחות הגרמניים. בהפצצת בנות הברית את הכוחות הגרמנים נמלטו היהודים מן העיר. חמישה יהודים נהרגו בהפצצות. היהודים חזרו לבתיהם בפברואר1943, ומצאו כי רוב רכושם נשדד. עם תום המלחמה שיפצו את בתיהם בסיוע ארגון הג'וינט.
פעילות ציונית
פעילות ציונית החלה במדנין רק אחרי מלחמת העולם השנייה. בראשית שנת 1945 הגיעו אליה לראשונה שליחים של אגודת "עטרת ציון" מג'רבה, והקימו סניף מקומי. נעשו ניסיונות להקים סניפים של תנועת הצופים ובית"ר.
בסוף שנות הארבעים הגיעו שליחים של הסוכנות היהודית מארץ ישראל ושליחי עלייה מתוניס. בעקבות החלטת החלוקה של ארץ ישראל ב־1947, עברה הפעילות הציונית להתנהל במחתרת. בשנים 1950 – 1951 הורע מצב יהודי מדנין בגלל עוינות השכנים הערבים ובגלל הידרדרות במצבם הכלכלי. הוקם ארגון "הוועד להצלת הדרום" שפנה לסוכנות בבקשה להעלות לישראל את יהודי הקהילות בדרום תוניסיה. בשנים 1951 – 1952 עזבו למעלה ממחצית מהיהודים, רובם עלו לישראל ומקצתם עברו לג'רבה או לבירה תוניס. בשנת עצמאות תוניסיה (1956) עוד חיו במדנין 379 יהודים.
בנוסף, שימשה מדנין תחנת מעבר ליהודים מלוב שרצו להגיע לארץ ישראל. בין 1947 ל־1952 עלו 500 יהודים מלוב דרך מדנין בעזרת בני משפחת מאזוז המקומית, שהיו בעלי קשרים טובים עם הצרפתים.
רבני העיר
מדנין נמצאה תחת סמכותה הרוחנית של קהילת ג'רבה, ולכן רבני העיר היו יוצאי ג'רבה ובוגרי ישיבותיה. את השאלות ההלכתיות הפנו בדרך כלל לחכמי ג'רבה.
מבין רבני מדנין הנודעים:
רבי מרדכי יעיש.
רבי כמוס חדאד - מחבר הספרים "חכם לב" ו"אורח חיים". כיהן כרב הקהילה החל מ־1908 עד 1926 והיה גם שוחט, מוהל, וסופר סת"ם.
רבי חומאני עלוש - בעל "אני חומה". כיהן כמלמד תינוקות בעיר, והחל מ-1926 כרב העיר, עד עלייתו ארצה ב-1950.
ר' מרדכי סגרון - כיהן כרב במדנין מ-1920 ועד מלחמת העולם השנייה. במלחמה נמלט ועבר לכהן כרבה של תטאווין, ולאחר עלייתו ארצה כיהן כרבו של מושב זמרת.
