מְבַשְׂרֵי הציונות הוא מושג בהיסטוריוגרפיה המתאר שורה של הוגי דעות יהודים שפעלו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 והציגו בכתביהם תפישות ותוכניות מוקדמות שכיוונו כולן להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, עוד בטרם ייסוד תנועת חובבי ציון ב-1881 ותחילת הציונות המדינית ב-1896. לפי החלוקה המקובלת על מרבית ההיסטוריונים שקיבלו את מושג "המבשרים", העיקריים שבהם פעלו בין 1860 ל-1874.
הגדרה וזהות
היסטוריונים חלוקים בשאלת הגדרתם וזהותם של "מבשרי הציונות". חלקם, המרחיבים, ראו כמבשרים, כל מי שרעיונותיו או הצעותיו מקושרים אל מארג הרעיונות הציוני שהופיע לאחר מכן, מאז תנועת "חובבי ציון" ואילך. ואילו, המצמצמים, טענו, כי אף אם קדמו לתנועת "חיבת ציון" הוגים ויזמים, באותם מסלולים שהציונות נעה בהם לאחריהם, הרי שהתואר "מבשר ציונות" הולם רק את ההוגים שהשפיעו באופן ניכר על הציבור. ההיסטוריונים חלוקים גם בשאלה: האם "מבשרי הציונות" באשר הם, הושפעו, מרעיון הלאומיות המודרנית שפשט באירופה במהלך מאה ה-19, אם לאו.
במחצית המאה ה-20 היה החוקר דב ויינריב מבין הטוענים לראשונה, כי מחקר תולדות הציונות, ובכלל זה העיסוק בשאלה מי הם "המבשרים", הושפעו במידה רבה מעמדותיהם של עורכי המחקרים, רובם ככולם ציונים בהשקפתם.[1]
בין "מבשרי הציונות" המוסכמים על ההיסטוריונים נמנים:
הרב אליהו גוטמכר (תקנ"ו-תרל"ה) - רב, מקובל והוגה דעות, מהקוראים להתיישבותחקלאית בארץ ישראל. יחד עם הרב קלישר הוציא קול קורא למען יישוב ארץ ישראל והקים את "חברת יישוב ארץ ישראל". במקביל קנה לעצמו חצר בירושלים שבה הקים בית מדרש בשם "שנות אליהו" ולידו ישיבה וחברת "סוכת שלום ומאור יעקב" ודאג להחזקתם של הלומדים עד יומו האחרון. באותה ישיבה הקדישו תשומת לב מיוחדת ללימוד הקבלה.
ההיסטוריוגרפיה שעסקה במבשרי הציונות ובציונות רחבה ומגוונת. בין כותבי ההיסטוריה של הציונות ומסמני המבשרים שלה הוא הוגה הדעות והעסקן הציוני נחום סוקולוב.[4] על פי ההיסטוריון יעקב כ"ץ, כינה סוקולוב "מבשר הציונות" "את כל אחד מבני הדורות הקודמים, מבני ברית ושאינם בני ברית, שהגה הגות כלשהי בכיוון המחשבתי של התנועה הציונית".[5] הגדרה רחבה זו הובילה אותו לכלול ברשימתו אישים שפעלו עבור היישוב הישן והחדש במשך המאה ה-19,
אדולף ביהם, סופר והיסטוריון יהודי גרמני,[6] בספרו הובאה לראשונה, על פי כ"ץ, הבחנה בין הציונות ומבשריה, לבין שלל התנועות והרעיונות, שהציונות "ירשה מהן את הכרת הקשר ההיסטורי בין עם ישראל וארץ-ישראל".[7] המשותף להן היא "ארצישראליות" (המונח המקורי בגרמנית: "Palestinismus"), כלומר קשר הדוק רוחני, נפשי וגשמי עם ארץ ישראל. ביהם זיהה כ"מבשרי הציונות", יהודים ושאינם יהודים, בכל מי שהטיפו לשיבה של יהודים לארץ ישראל, בשל מניעים וסיבות שונות.
היסטוריונים רבים דוחים לחלוטין את המושג "מבשרי הציונות". מיכאל סטניסלבסקי, לדוגמה, הצביע על כך שאפילו לשלושת הידועים ביותר מבין הנחשבים ככאלו – הס, קלישר ואלקלעי – לא היה כמעט קהל קוראים וחשוב מכך, מייסדי הלאומיות והציונות שבאו אחריהם כלל לא שמעו אודותם ולהגותם לא הייתה שום השפעה אצל האחרונים. רעיונותיהם של "המבשרים" היו בוסריים ופרטים רבים מתוכם לא תאמו כלל שום גוון בהשקפה הציונית. הכללתם לתוך הנרטיב ההיסטורי נערכה בתחילת המאה ה-20, כשהמפלגות הציוניות השונות החלו לפתח תמונת עבר סדורה ולטעון כל אחת לבכורה על האחרות. הציונים הסוציאליסטיים איתרו את כתביו הנשכחים של הס, והמזרחי נתלתה ברבנים קלישר ואלקלעי.[8]
לבירור המושג 'מבשרי הציונות' - יעקב כ"ץ
ההיסטוריון והסוציולוג יעקב כ"ץ, טען שהמבשרים הם רק מי שיצרו השפעה חברתית ניכרת בתנועה הציונית. במאמרו "לבירור המושג 'מבשרי הציונות'", משנת 1979, יצר כ"ץ מערכת מושגים ותנאים הקובעים מיהו מבשר של רעיון. מחד גיסא, 'פוריות סוציאלית' - האם ובאיזה מידה גילה רעיון מסוים כוח מרתק, עד כדי התלכדות חברתית של יחידים סביבו? ומאידך גיסא, על המבשרים ללכד סביבם אנשים בעלי שאיפה אידאולוגית להגשמת מטרות משותפות.
עוד כותב כ"ץ כי בהופעתו הראשונית של הרעיון, הוא בדרך כלל אינו נהיר אלא למעט אנשים, יוצאי דופן (מבחינה סוציאלית או מבחינת תכונות אישיות) שהופכים לנושאי הרעיון, בעוד שרוב החברה עדיין אינה מסוגלת להבין את השינוי התפיסתי שהרעיון מציע. נושאי הרעיון, נתפסו על ידי הציבור הרחב כאנשים יוצאי דופן, שסוטים מן הקו הסוציאלי המקובל, אולם לדידו, היסטוריונים רשאים לזהות את אותם אנשים יוצאי דופן כמבשרי התנועה העתידה, אם יוכלו להוכיח שהגורמים שהביאו את המבשרים להכרתם הם אותם הגורמים שהיו מכריעים בהתוותה של התנועה בממדים חברתיים גדולים יותר, בזמן מאוחר יותר. לבסוף טוען כ"ץ כי מבשרי הרעיון הציוני הם הרב אלקלעי, הרב קלישר, הרב גוטמכר, ד"ר לוריא, ומשה הס. כ"ץ מדגים את הקורלציה בין התהליך ההיסטורי הרחב לבין נקודות מפנה בחייהם של המבשרים, ובכך גורס כי מבשרי הציונות תלויים לא רק באישיותם ורעיונותיהם, אלא גם בזמן ובמקום הנתון בהיסטוריה. עמדתו השפיעה על ההיסטוריוגרפיה הישראלית, אולם גם עוררה התנגדות.
מנגד, ההיסטוריון פרופ' שמואל אטינגר היה מבין המרחיבים, שגם כלל הוגים ויזמים אלו בקרב "המבשרים", או המקדימים את תנועה הציונית ברעיונות שישובו ויועלו בה מגובשים ומעודכנים, וגם אם לא בכינוי זה; אטינגר גם הזכיר כי "החסידים הנאמנים ביותר של שיבת היהודים למולדתם ההיסטורית היו בעבר דווקא בני כיתות נוצריות שונות, שהזכירו בכתביהם במאות ה-17 וה-18 תוכניות מעין אלו. במאה ה-19 נתוסף על כך גם הגורם המדיני - כמה מדינאים באנגליה ובקונטיננט (יבשת) האירופי חשבו שבהסדר המדיני שיקום במזרח לאחר מותו של 'האיש החולה', כלומר לאחר התפוררות הקיסרות העות'מאנית, רצוי שתקום מדינה יהודית בארץ-ישראל, שתשמש מחיצה בין טורקיה למצרים"".[9]
תמורות בתפיסת העולם של המבשרים
יעקב כ"ץ טען כי הרבנים אלקלעי וקלישר שינו את תפיסת עולמם הדתית, בזונחם את "היסודות הלא-מציאותיים בתפיסת המשיחיות המסורתית";
הוא סבר כי בתקופה שפעלו מבשרי הציונות: "לא עמדה על הפרק בעיה של העדר זכויות ליהודים או הפליה חברתית",[10] ולכן רעיון הלאומיות המודרנית היהודית לא זכה להצלחה בשנים בהן פעלו. החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, בעקבות מצוקתם הכלכלית הגוברת של יהודי מזרח אירופה וגל אנטישמיות גואה, עזבו שני מיליון וחצי יהודים (עד מלחמת העולם הראשונה) את מזרח אירופה; רק אחוז קטן מתוכם עלו לארץ ישראל.
יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 20.
בן ציון דינבורג-דינור, שמואל יבנאלי (עורכים), מבשרי הציונות: התהוות התנועה הציונית וראשוני מפעליה בגילוייהם ובהשתלשלותם ההיסטוריה מימי כישלונה של התנועה השבתאית עד ראשית "חבת ציון": (מקורות ותעודות בתוספת מבואות, הערות וביאורים), בתוך: ספר הציונות, א-ב, תל אביב: הוצאת מוסד ביאליק על ידי דביר, תרצ"ט-תש"ד - 1939–1944.
יעקב כ"ץ, לבירור המושג "מבשרי הציונות", לאומיות יהודית, ירושלים: הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ג-1983, עמ' 263–284.
אסף מלאך, "מחשבה מחודשת על מבשרי הציונות בעקבות חקר הלאומיות העכשווי", בתוך: אסף ידידיה (עורך), עת לחננה: הרב צבי הירש קלישר וההתעוררות לציון, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2015, עמ' 35-17.
^שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ג: תולדות עם ישראל בעת החדשה, תל אביב: הוצאת דביר, 1969, עמ' 180-179.
^יעקב כ"ץ, התנועה היהודית הלאומית: ניתוח סוציולוגי, בתוך: ראובן כהנא ושמחה קופרשטיין (עורכים), בעיות של זהות ולגיטימציה בחברה הישראלית, מקראה, ירושלים: הוצאת אקדמון, תש"ם1980, עמ' 18–32.
