PROFILPELAJAR.COM

מבצע עוגן (באנגלית: Operation Anchor) נערך ביוני 1936 והיה פעולת עונשין של שלטונות המנדט הבריטי בתגובה לטרור ערבי ביפו ונועד לאפשר תנועה של כוחות ביטחון בתוך יפו העתיקה.

בתקופת המרד הערבי, בשנת 1936, נטלו ערביי יפו חלק פעיל במרד. בעיר הוכרזה ב-19 באפריל 1936 שביתה בנמל יפו ובכך ניתן האות לתחילת הפרעות שנמשכו עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939. מבצע עוגן נועד להתחיל בפעולות לדיכוי המרד, והצבא הבריטי בחר כיעד הראשון את המרכז הלאומי הערבי ביפו.

המבצע

במבט מהאוויר הייתה לשטח הפתוח צורה של עוגן ומכאן שם המבצע. בשמות הרחובות של היום: "המוט המרכזי" של העוגן התחיל מרחוב יפת מערבה, דרך רחוב הפנינים והמשיך דרך גן הפסגה עד לכיכר קדומים. מהמוט המרכזי נפרשו שתי שוקיים: דרומה, דרך רחוב שגב והמשך ברחוב לואי פסטר; צפונה, רחוב מפרץ שלמה.

אזור זה היה מאוכלס ולשלטונות הביטחון הבריטי לא הייתה דריסת רגל בו. על פי המידע שהיה בידי הבריטים, היה אזור זה מרכז המבצעים של מארגני המאורעות והתנהלו בו גיוס כוח האדם, צבירת הנשק והיציאה לפעולות. מטרת המבצע הייתה לפרוץ דרכים במרכז השטח ולאפשר לכוחות השיטור לנוע בו בבטחה.

שלבי המבצע

התוכנית בוצעה בשלושה שלבים:

ב-16 ביוני - הושלכו כרוזים בערבית שהודיעו לציבור כי יהיו באזור פיצוצים שיסכנו את חיי התושבים, ועל כן התבקשו התושבים לפנות את האזור.
ב-17 ביוני - הדרכים ליפו נחסמו. החלה הריסת הבתים מכיוון בית החולים הצרפתי (כיום רחוב הפנינים). תושבי הבתים פונו ולאחר בדיקת הבתים הם פוצצו.
ב-29 ביוני - פוצץ התוואי של הזרועות הצפונית והדרומית, בין היתר בעזרת מטוסים.

בתחילת חודש יוני מסרו הבריטים צווי פינוי לכ-200 בתים ונתנו לתושבים כשבוע לפנותם^[1]. הובטח לתושבים פיצוי, אולם הם לא קיבלו דיור חלופי, והצטופפו בהתחלה בבתי ספר, מרתפי חנויות ובחוף הים^[2]. בבוקר ה-18 ביוני החלו בפיצוץ הבתים הראשונים^[3]. קולות הפיצוצים נשמעו גם בכל רחבי תל אביב^[4]. הריסת הבתים נמשכה כשבועיים^[5], כאשר במקביל עסקו פועלים בפינוי חלק מההריסות ליצירת תוואי הדרכים בלב השטח^[6]. למרות צו בית המשפט נמשך פיצוץ של מספר בתים^[7]. ב-17 ביולי דווח כי הבריטים חזרו ופוצצו את החמאם, שלא קרס בשני ניסיונות פיצוץ קודמים, אחר כך התירו לתושבים שביתם לא פוצץ לחזור לאזור^[8]. בנובמבר הודיעה עיריית יפו כי היא שוקלת להרוס עוד כ-70–80 בתים, שהיו הרוסים חלקית והיוו סכנה לבתים סמוכים^[9].

הדיון המשפטי

פרשת המבצע הגיעה לדיון בבית המשפט העליון המנדטורי בעתירה שהגיש ערבי תושב יפו שביתו נהרס. זקן השופטים מייקל מקדונל מתח בפסק דינו בקורת חריפה על ממשלת המנדט שלדבריו שיקרה למפונים ונימקה את ההריסה בטענה כי זהו פרויקט שיקום, בעוד שהייתה זו פעולה ביטחונית.

כתב השופט מקדונל בפסק דינו:

" The petitioner... has done a public service in exposing what I am bound to call the singulary disingenuos lack of moral courage displayed by the Administration in the whole matter... It would have been more creditable if the Govrnment, instead of endeavoring to throw dust in people`s eyes by professing to be inspired by aesthetic or other quasi-philantropic motives, such as those concerned with town planing or public health... has said frankly and truthfully that it was primarily for defence ourposes "

("העותר...עשה שרות לציבור בחושפו את מה שאני נאלץ לכנות חוסר אומץ לב מוסרי וחוסר כנות שהופגנו על ידי הממשל בכל הפרשה. ...היה זה אמין יותר מצד הממשלה, במקום להתאמץ ולזרות חול בעיני הבריות, בהצהירה כי המניעים שלה היו אסתטיים וכאילו פילנתרופיים, כמו תכנון ערים ובריאות הציבור... הייתה אומרת בגלוי ובכנות כי היו אלה בעיקר מטרות ביטחון"). הערבים ששמחו על דברים אלו, שלדעתם חשפו את פרצופה האמיתי של ממשלת המנדט, מהרו להדפיס את הפיסקה האמורה מתוך פסק הדין בכרוז בשפה האנגלית שהיה מיועד לחלוקה לחיילים ולשוטרים הבריטים ונשא את הכותרת:

”A SAMPLE OF THE METHODS ADOPTED BY THE GOVERNMENT OF PALESTINE IN THE ADMINISTRATION OF THE COUNTRY”

”דוגמה לשיטות שאומצו על ידי ממשלת פלשתינה בהנהלת הארץ”^[10]^[11]

פסק הדין עורר את חמתו של הנציב העליון ארתור ווקופ. לדבריו תקע מקדונל סכין בגבה של הממשלה. אחרי פסק דין כזה והרושם שעשה על הערבים - אמר הנציב העליון - לבאי כוח המוסדות הלאומיים של היישוב - אין הוא יכול לדעת כמה זמן יעבור עד שאפשר יהיה להשקיט את המהומות. הנציב העליון החליט לסלק את מקדונל מארץ ישראל עוד לפני תום שנת 1936.

תוצאות המבצע

במקום שורת הבתים הראשונה שפוצצה, נוספה לרחוב יפת, אז רחוב עג'מי, רצועת שטח בצדו המערבי. בצורה זו, הורחב השטח הפתוח שחצץ בין מרכז העיר במזרח (בו הייתה גם אוכלוסייה נוצרית) לבין השטח המוסלמי במערב העיר. כמו כן, בנוסף לחצייתה לאורכה, נחצתה עתה יפו העתיקה גם לרוחבה.

השכונות הערביות פוצלו על ידי נתיב מרכזי - היום רחוב הפנינים וככר קדומים, ונהרס מרכז האוכלוסין של ערביי העיר. בסך הכל פוצצו במבצע 237 בתים. הנתיבים שנפתחו במבצע מהווים כיום את צירי התנועה העיקריים של העיר העתיקה ביפו.

לימים, לאחר מלחמת העצמאות, נודע חלק מהשטח ההרוס בשם השטח הגדול.

שיכון חלופי לפליטי מבצע עוגן

להרגעת הרוחות בקרב האוכלוסיות היהודית והערבית נפגעות המרד הערבי ופעולת העונשין הבריטית ביפו, העניקה ממשלת המנדט תמיכה כספית לטיפול בנפגעים וזו חולקה שווה בשווה בין עיריות יפו ותל אביב אף שמספר המפונים היהודים, 12,000 מרביתם תושבי שכונת מנשייה (יפו), היה גדול בהרבה ממספר המפונים הערבים מרביתם תושבי יפו העתיקה ומיעוטם תושבי שכונות קו החזית העירוני. בניגוד למוסדות היהודים המוסדות הערבים לא היו ערוכים לטפל בבעיית הפליטים וציפו לעזרת שלטונות המנדט. אלו ניצלו את ההזדמנות להרוג שתי ציפורים במכה אחת, להרגיע את האוכלוסייה הערבית ולתקוע טריז ערבי במפעל ההתיישבות העברי של שכונות הדרום^[12] מדרום ליפו^[13].

לקראת סוף 1936 השלימו השלטונות תוכנית שיכון (Rehousing Scheme Jaffa) עבור כ-600 מפליטי העיר העתיקה, שנותרו ללא חלופת דיור. תוכנית זו הייתה חלק מתוכנית N, שמטרתה להרחיב את השטח הבנוי של יפו לעבר המרחב הפנוי בדרום העיר, ולהקים פרוור גנים בשטח 1970 דונם. לשיכון הפליטים הקצתה הממשלה 70 דונם מדרום לשכונת אלדרויש, בגבול שטח השיפוט של יפו ובבעלות הממשלה בין בית וגן, מועצה מקומית בת-ים, לשכונת עם, קריית עבודה ואגרובנק (חולון מ-1941) היהודיות, למגינת לב ומחאת מוסדות היישוב בשל הסיכון הביטחוני והחשש לטריז.

בשנת 1937 הסתיימה בניית הבתים בשכונה. תמיר גורן, במאמרו, המבצע שהוליד שכונה: שיכון לפליטי יפו הערבים,1938-1936^[14], גורס שעד סוף 1938 אוכלסו 73 מתוך 104 הדירות ב-'EL-Qaria EL-Arabiya', כפי שהשכונה מופיעה במפות הבריטיות. לעומת זאת, יוסף אוליצקי גורס שהפליטים הערבים סירבו להיכנס לבתים בשל חצרות הבתים הצופות זו אל זו וסוגיית הצניעות והשכונה עמדה ריקה עד שהייתה לבית חולים לחולי רוח, 'EL-Qaria EL-Arabiya Mental Home'^[13] לימים המרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל.

לקריאה נוספת

דב גביש, "דיכוי המרד ביפו במאורעות 1936", "קרדום", 1981
דב גביש, "מבצע יפו 1936 - שיפור קולוניאלי של פני עיר", "ארץ ישראל", י"ז, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשמ"ד

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מבצע עוגן בוויקישיתוף

צבא בריטי ברחובות יפו במבצע עוגן

הערות שוליים

^ התכונה להריסה בעיר העתיקה ביפו, דבר, 17 ביוני 1936
^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 325-324.
^ הריסת העיר העתיקה ביפו, הארץ, 18 ביוני 1936
^ החלה הריסת הבתים בעיר העתיקה של יפו, דואר היום, 19 ביוני 1936
^ נגמרה הריסת הבתים ביפו, הארץ, 1 ביולי 1936
^ ביפ1, הארץ, 26 ביוני 1936
היום ביפו, דבר, 19 ביוני 1936
^ נגמרה לפי שעה הרסת הבתים ביפו, הארץ, 2 ביולי 1936
^ נגמרה הריסת הבתים ביפו, הארץ, 19 ביולי 1936
^ הריסת בתים ביפו, דבר, 26 בנובמבר 1936
^ פסה"ד בענין הריסת הבתים ביפו, הארץ, 5 ביולי 1936
הד פסק הדין של בית הדין העליון, הארץ, 7 ביולי 1936
^ העתק של פסק הדין - חוק ומשפט - בית הדין הגבוה כפני זקן השופטים והשופט הראשי מנינג בענין: גאורג מיכאל־אלקפיד — הטוען. נגד. 1) היועץ המשפטי 2) נציב המחוז ביפו — הנטענים הריסת עיר העתיקה ביפו, הארץ, 16 ביולי 1936
^ הכינוי לשכונות הקטנות שהוקמו ממערב למקווה ישראל ומדרום לדרך ההיסטורית יפו-ירושלים, בית וגן לימים בת-ים ושכונות עם, אגרובנק וקריית עבודה לימים חולון
^ ¹ ² יוסף אוליצקי, מול עיר עוינת, ספר ההגנה על בת-ים, ארגון חברי ההגנה בבית-ים בשיתוף עיריית בת-ים, 1984
^ תמיר גורן, המבצע שהוליד שכונה: שיכון לפליטי יפו הערבים, 1938-1936, קתדרה 176

**יפו העתיקה**
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.
(1) מגדלור יפו (2) בית שמעון הבורסקאי (3) כנסיית מאר מיכאל (4) כנסיית פטרוס הקדוש (5) מנזר ניקולאס הקדוש (6) מסגד הים (7) החמאם ובית הסראייה הישן (8) בית מיומנה (9) בית הכנסת לעולי לוב (10) מוזיאון אילנה גור (11) תיאטרון הסימטה (12) כנסיית גאורגיוס הקדוש (13) בית העולים (14) בית הספר טביתא (15) קולג' דה פרר (16) בית הקברות הפרוטסטנטי (17) תחנת המשטרה ביפו (18) מאפיית אבולעפיה (19) בית הסראייה (20) סביל אבו נבוט ב' (21) בנק אנגלו-פלשתינה (22) בית החולים הצרפתי על שם סנט לואי ביפו (23) גבעת אנדרומדה (24) בית מרכז האמנויות, (25) בית המכס בנמל יפו, (26) נא לגעת