אף על פי שהניסיון נכשל, היה זה מאורע משמעותי בתולדות העלייה מברית המועצות, המשפט משך תשומת לב בינלאומית לנושא הפרת זכויות האדם בברית המועצות, ופתח את השערים לגל העלייה של שנות ה-70.
לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, ניתקה ברית המועצות את יחסיה הדיפלומטיים עמה. הקולות האנטי-ציוניים בכלי התקשורת הסובייטיים התגברו וכך גם האפליה נגד היהודים.
הגל החדש של אנטישמיות ממלכתית מצד אחד, ותחושת הגאווה על ניצחונה המזהיר של המדינה היהודית על צבאות ערב שחומשו במיטב הנשק הסובייטי מצד שני, הציתו רגשות ציוניים בקרב יהדות ברית המועצות.
בשלהי 1966 התחילו להיווצר[1] ארגונים ציוניים מחתרתיים שעסקו בהפצת התרבות העברית, לימוד השפה העברית וחלמו על עלייה לישראל, ב-1969 נוסד ועד תיאום ארצי שתיאם את הפעילות של הקבוצות בלנינגראד, מוסקבה, ריגה, קייבוטביליסי[2].
תכנון
הוגה רעיון חטיפת המטוס היה מארק דימשיץ: יהודי, טייס ואיש צבא לשעבר שהחליט שמקומו בישראל וידע שאין כל סיכוי שיתירו לו לצאת[3]. בחיפושיו אחר שותפים פגש מארק את הלל בוטמן מפעילי הקבוצה הציונית בלנינגראד ושיתף אותו ברעיון. הרעיון הפך לתוכנית שמטרתה העיקרית לחשוף לעולם את מצוקת יהודי ברית המועצות הרוצים לעלות לישראל אך מוחזקים מאחורי מסך הברזל, אם תצליח התוכנית יקיימו מסיבת עיתונאים בשוודיה ואם תכשל עצם הניסיון יהיה הוכחה לנואשותם. על פי התוכנית כל נוסעי המטוס יהיו יהודים ציונים שרוצים להגר לישראל. סיפור הכיסוי היה טיסה לחתונה משפחתית גדולה (ומכך נולד גם שם המבצע). הוחלט להשתלט על הטייסים ללא סיוע כלי נשק, כדי להבטיח שלא יהיו קורבנות ואם יסרבו לשתף פעולה ולטוס לשוודיה מארק דימשיץ יטיס את המטוס.
בתחילה תמך ועד הקבוצה הציונית בלנינגראד בתוכנית והקצה מהקופה המשותפת כסף לטיסת מבחן בקו הנבחר. אך מאוחר יותר, ככל שהתקרב המועד שנקבע נוצר ויכוח בין המצדדים במבצע הנואש לבין המאמינים שהוא יביא לחורבן התנועה הציונית ברוסיה ולא יקדם את המאבק לעליה חופשית. כפשרה בין התומכים למתנגדים הוחלט להעביר שאילתה לממשלת ישראל. השאילתה הועברה באמצעות תייר יהודי מנורווגיה בשם רמי, אותו פגשו חברי הקבוצה באקראי לקראת ערב פסח בבית הכנסת של לנינגראד[4]. מהות השאילתה מהי חוות דעתה של ממשלת ישראל ביחס לתוכנית חטיפת המטוס. המסר הועבר לשגרירת ישראל באוסלו משם לנחמיה לבנון ראש נתיב שדן בתוכנית עם ראש הממשלה גולדה מאיר[5] תשובת ממשלת ישראל הייתה שלילית, וכפי שהגיעה טלפונית לחברי הוועד הלנינגראדי "הפרופסור, שהוא סמכות רפואית גבוהה איננו יכול להמליץ על השימוש בתרופה".
חברי ועד הקבוצה הציונית בלנינגראד לא שיתפו את סילווה זלמנסון ואדוארד קוזנצוב בהחלטתם להעביר בקשה למדינת ישראל שתאשר לאזרחים לחטוף מטוס. לאחר שהתקבלה תשובה שלילית, חברי הקבוצה הציונית בלנינגראד העבירו מסר לזלמנסון שהתוכנית מבוטלת. אדוארד קוזנצוב, בעלה של סילווה, נסע לפגוש את מארק דימשיץ שעדיין היה מעוניין בתוכנית. הם החליטו להוציא את הפעולה לפועל עם מטוס קטן יותר ולשמור על זה בסוד. קוזנצוב האמין שהקג"ב כבר יודע על התוכנית, מאחר שרבים היו מעורבים ושהם יאסרו אותם גם אם יבטלו את התוכנית. אולם, כך לא תהיה תוצאה לכל הפעולות שנעשו עד אז והם ישבו בכלא בכל מקרה.
התוכנית שלי הייתה לעשות סקנדל. אני פחדתי שיתפסו אותנו לפני שנגיע לשדה התעופה וכך יהיה משפט שקט ובעולם לא ידעו על המאבק שלנו. בכל מקרה שלא יהיה אנחנו נשבענו שלא נפגע באף אדם בדרך למטרה.
— אדוארד קוזנצוב, מתוך ראיון טלוויזיוני ברוסיה 1999 "כך זה היה"
המבצע
דרך התא הלנינגרדי נוצר קשר בין מארק דימשיץ לתא הציוני בריגה: סילווה זלמנסון, בעלה פעיל החופש אדוארד קוזנצוב שכבר הספיק לרצות 7 שנים בעוון תעמולה אנטי-סובייטית, אחיה של סילווה - וולף זלמנסון וישראל זלמנסון, חברם יוסף מנדלביץ', אריה חנוך גיסו של מנדלביץ' ואשתו מרי, טוליה אלטמן, בוריס פנסון, מנדל בודניה, כמו גם שני אסירים פוליטיים לשעבר אותם הכיר קוזנצוב מתקופת המאסר אליק מורז'נקו ויורה פיודורוב (שניהם לא יהודים) וכן משפחתו של דימשיץ - אלה אשתו ושתי בנותיו, יוליה בת ה-15, וליזה בת ה-19.
שבוע לפני תאריך היעד ערכו דימשיץ, קוזנצוב ופיודורוב טיסת ניסיון בקו המיועד. קוזנצוב ופיודורוב הבחינו שחלק מנוסעי המטוס הם אנשי הק.ג.ב, אך הקבוצה לא הייתה מוכנה לסגת, גם אם לא יצליחו האמינו בערכו ההסברתי של המבצע. הם רכשו את כל הכרטיסים לטיסה מקומית בקו לנינגרד-פריאוזרסק במטוס קטן בן 12 מושבים מדגם אנטונוב An-2.
השכם בבוקר ב-15 ביוני 1970 הגיעו 12 מחברי הקבוצה לשדה התעופה "סמולנויה" ליד לנינגרד. הם הבחינו שעוקבים אחריהם אך החליטו "ללכת לתוך עניבת החנק ולא לאחור"[6] והם נעצרו על המסלול כמה צעדים לפני העלייה למטוס. ארבעת המשתתפים האחרים שחיכו בפריוזורסק שיעלו אותם לאחר "פריקת צוות המטוס" נעצרו בלילה כמה שעות לפני כן. כתב האישום הוגש, וערב קודם החלו המעצרים של פעילים ציוניים ברחבי ברית המועצות. הק.ג.ב ידע על התוכנית כבר מספר חודשים.
משפט לנינגראד הראשון, בו נשפטו 11 מבין משתתפי מבצע חתונה החל ב-15 בדצמבר1970 בלנינגרד. חברי הקבוצה הואשמו בבגידה במולדת, אישום שדינו מוות. וולף זלמנסון שהיה איש צבא נשפט בפני בית משפט (טריבונל) צבאי בלנינגרד שהתקיים בימים 4–6 בינואר 1971 ונידון ל-10 שנות מאסר, מרי חנוך שהייתה בחודש השמיני להריונה שוחררה לאחר 5 חודשי מעצר, גם אשתו ובנותיו של מארק דימשיץ שוחררו.
מארק דימשיץ ואדוארד קוזנצוב נידונו למוות[7], יוסף מנדלביץ' ויורי פדורוב נידונו ל-15 שנה גם כן. אלכסיי מורז'נקו ל-14 שנים, סילווה זלמנסון ל-10 שנים, אריה חנוך ל-13 שנים, אנטולי אלטמן ל-12 שנים, בוריס פנסון ל-10 שנים, ישראל זלמנסון נידון ל-8 שנים ומנדל בודניה נידון ל-4 שנות מאסר[8].
בתגובה לגזרי הדין, אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר, בנאום ששודר ברדיו:
בזעם ובכאב שמעה ממשלת ישראל את הידיעה על שפיטתם של שניים מעצורי לנינגראד למוות בירייה ושל האחרים לתקופות מאסר ממושכות. המשטר הסובייטי הנוכחי ממשיך במסורת של רצח קורבנות יהודיים חפים מפשע ועלילות-דם, שהיתה נחלת רוסיה הצארית, וממשיכה להנחות גם את ההנהגה הנוכחית. זעקתו של העם היהודי והתגובות בעולם כולו, ההולכים ומתגברים, יבקיעו גם את מסך־הברזל ולא יאפשרו למשטר האכזרי להמשיך בנקמנותו בקורבנות חסרי-מגן וחפים־מפשע
המשפט וגזרי הדין האכזריים בו עוררו סערה בינלאומית. הלחץ הבינלאומי על הקרמלין הביא להמתקת גזרי הדין[9] ופתח את מסך הברזל לכ-300,000 אזרחי ברית המועצות בשנות ה-70, מתוכם 245,951 יהודים, אשר מביניהם עלו לישראל 163,000 יהודים. זאת לעומת שנות ה-60, שבהן רק כ-3,000 יהודים קיבלו אישורי יציאה.
יציאת יהודים מברית המועצות לפני ואחרי מבצע חתונה
המשפטים הקשורים
משפט לנינגרד השני התקיים ב-11–20 במאי 1971 ופסק שנות מאסר במשטר חמור לחברי הוועד הציוני בלנינגרד: הילל בוטמן - 10; מיכאל קורנבליט - 7; לסל קמינסקי ולב יאגמן (אגמון) - 5 לכל אחד משניהם; ולדימיר מוגילבר - 4; שלמה דרזנר, לוי קורנבליט ובוגוסלבסקי ויקטור - 3 לכול אחד משלושתם; ויקטור שטילבנס - שנה אחת.
משפט ריגה התקיים ב-24–27 במאי 1971 ופסק שנות מאסר במשטר חמור לאנשים שהיו קשורים ל"מבצע חתונה" אך לא השתתפו בו: אהרון שפילברג - 3; מיכאל שפשלוביץ' - 2; רות אלכסנדרוביץ' ובוריס מפציר - שנה אחת לכול אחד משניהם.
משפט קישינב התקיים ב-27–30 ביוני 1971 ופסק שנות מאסר במשטר חמור לחברי הוועד הציוני בלנינגרד: דוד מעין (צ'רנוגלז) - 5; אנטולי גולדפלד - 4; אלכסנדר גלפרין - 2 וחצי; הילל שור, ארכדי וולושין, שמעון לויט, לזר טראכטנברג והרי קיג'נר - 2 לכל אחד מארבעתם; דוד רבינוביץ' - שנה אחת. בנוסף למאסר נפסק שכל אחד מהנדונים ישלם "הוצאות משפט" בסך 72.86 רובל.
משפטו של בוריס אוזרניקוב (אגמי) התקיים בלנינגרד ב-6–7 באוקטובר 1971 ובו נפסקו 3 וחצי שנות מאסר במשטר חמור.
שחרור חברי הקבוצה
ב-1973 השתחרר מנדל בודנייה, שנה לפני ריצוי עונשו המלא.
ב-1974 הוחלפה בברלין סילווה זלמנסון (יחד עם יהודי בולגרי שנידון למוות בבולגריה באשמת ריגול לטובת ישראל) במרגל הסובייטי שנלכד בישראל, יורי לינוב, ועלתה לישראל.
ב-1978 השתחרר ישראל זלמנסון לאחר ריצוי עונשו המלא.
ב-20 במאי1978 נעצרו שלושה סוכני מודיעין סובייטיים בניו ג'רזי בעודם אוספים דו"ח של סוכן ממקום מסתור. אחד מהם היה ולדימיר זינקין, נספח סובייטי באו"ם, שהייתה לו חסינות דיפלומטית ולכן שוחרר. השניים האחרים, רודולף צ'רנאייב וולאדיק אנגר, נשפטו ל-50 שנות מאסר ולאחר משא ומתן ארוך הוחלפו ב-27 באפריל1979 בחמישה אסירים פוליטיים, ביניהם שני מנהיגי הפרשה: אדוארד קוזנצוב ומארק דימשיץ. שלושת האסירים הנוספים שהוחלפו היו אלכסנדר גינזבורג, ולנטין מורוז וגאורגי וינס.
במסגרת ההחלפה שוחררו עוד חמישה אנשים, מתוכם ארבעה שנעצרו בחטיפת המטוס: אריה חנוך, אנטולי אלטמן, בוריס פנסון, וזאב זלמנסון (בנוסף שוחרר גם הילל בוטמן שנידון במשפט לנינגרד השני). הם שוחררו שבוע לפני ההחלפה ויצאו מברית המועצות לישראל ביום ההחלפה.
קוזנצוב עלה לישראל, וניהל את מחלקת החדשות של רדיו אירופה החופשית (1983–1990). לאחר מכן הוא היה העורך הראשי של וסטי.
מנדלביץ', פדורוב ומורז'נקו
בפברואר 1981 שוחרר מנדלביץ' ועלה גם הוא לישראל. הוא פעל נמרצות לשחרור שני הלא יהודים בקבוצה, פדורוב ומורז'נקו. מורז'נקו שוחרר ב-15 ביוני1984 ונאסר מיד שוב על הפרת השחרור על תנאי. פדורוב שוחרר ביוני 1985 והוגבל בהתיישבות לפי "חוק 101 הקילומטר". לא ניתנה לו ויזת-יציאה עד 1988, אז היגר לארצות הברית. הוא ייסד את "קרן הכרת התודה" ב-1998 להנצחת הדיסידנטים הרוסים ש"נלחמו בכוח הסובייטי והקריבו את החופש ואת חייהם למען הדמוקרטיה".
ראו גם
מבצע חתונה - סרטה התיעודי של ענת זלמנסון קוזנצוב, בתם של סילווה זלמנסון ואדאורד קוזנצוב
_-_Protest_Rally.jpg)
