מיכל (נועה קולר) היא בת למשפחה חילונית שחזרה בתשובה והתקרבה לחסידות ברסלב. היא מתפרנסת מהפעלה של פינת ליטוף ניידת, שבה יש לילדים הזדמנות ללטף גם זעמן שחור. בגיל 32 היא עומדת להתחתן סוף סוף עם גידי (ארז דריגס), אך חודש לפני המועד, בעודם בוחנים את המנות באולם השמחות, גידי חוזר בו ומבטל את החתונה, בנימוק שאינו אוהב את מיכל.
מיכל מסתייעת בסגולות ובשדכנים, וחוזרת למסלול של פגישות מייאשות עם שלל חתנים פוטנציאליים, אך ללא תוצאות - האחד מסרב להביט בה משיקולי צניעות, האחר הוא חירש המדבר איתה באמצעות מתרגם לשפת הסימנים וכך הלאה. ברגע של ייאוש ואמונה גם יחד היא מחליטה שתתחתן בנר שמיני של חנוכה, ואף מזמינה אולם שמחות למטרה זו, אף שאין לה חתן. "יש אולם, יש לי שמלה, קטן על אלוקים להמציא לי חתן", מכריזה מיכל וממשיכה בהכנות לחתונה בתאריך המיועד. בני משפחה, מכרים ואף רב מנסים להניא אותה מהמהלך, אך בליווי חברות קרובות היא ממשיכה בו. בין השאר היא עולה לקברו של רבי נחמן מברסלב באומן, ושם פוגשת זמר חילוני (עוז זהבי) המגלה בה עניין, אך היא דוחה אותו. בהגיע המועד שנקבע לחתונה מיכל לובשת שמלת כלולות ואחיותיה מסיעות אותה לאולם השמחות. שם הכל ממתינים להתפוצצות הבועה, אך בפתרון של "האל מתוך המכונה" (דאוס אקס מכינה)[2] שימי (עמוס תמם), בעליו של אולם השמחות, שאותו הכירה מיכל כנשוי, מודיע לה שהתגרש שבוע קודם לכן, ומבקש ממיכל שתינשא לו.
דבר המבקרים
המבקר צביקה אנגל–ינובר רואה את הסרט כעוסק בחוויה הדתית:
על אף שהסרט יכול היה להיתפס כקומדיה קלילה וקיטשית משהו, הוא נוגע בשאלות עמוקות וקיומיות של המעשה הדתי, של החוויה הדתית, ואולי אף של החוויה האנושית הכללית. מיכל מחפשת כנות, רוצה קרבה ואהבה, עובדת בעבודה לא שגרתית כמעבירה סדנאות בליטוף חיות ויש לה הסתכלות מעניינת על העולם. היא מסוגלת לסחוף אותנו לעולמה ולחשוב שמעשיה הם מעשים נורמטיביים ונורמליים.[3]
גם המבקר תומר קמרלינג סבור שהסרט עוסק בחוויה הדתית, ובפרט במשבר אמונה:
זה סרט על משבר אמונה, וכשקוראים אותו ככה הוא ההפך ממקומם. הוא מקסים. שלושה מפתחות גלויים למדי משכנעים אותי שזה הסיפור פה. הראשון הוא הפיתוי, שמיוצג כאן פעמיים – הן על ידי נחש (מיכל מתפרנסת מתפעול של פינת ליטוף ניידת) והן על ידי ברנש. את האחרון מגלם עוז זהבי, ואני לא חושב שזה מקרי שדמותו – מוזיקאי חילוני-מתחזק - עושה את הכניסה שלה בדיוק ברגע המפתח השני: סצנה אדירה, פשוט אדירה, שבה מיכל מתייפחת על קברו של רבי נחמן מברסלב ומאשימה את עצמה בשקר. "אני לא מרגישה אותך", היא אומרת ומשאירה לנו להחליט את מי היא לא מרגישה – הרב או הערכאה הדתית הגבוהה יותר. המפתח השלישי הוא הרגע שבו הרבי המאוד חי של מיכל עושה לה נו-נו-נו לאמור, "מה שאת עושה נקרא 'לסמוך על הנס'".[4]
"הסרט מתיימר לגעת באובססיה הישראלית לנישואים בכל מחיר, אך במקום לעסוק בנושא זה לעומק, הוא מתאר כיצד בכוחה של אמונה לממש אובססיה זו, והוא אף בוגד בגיבורה שלו בתארו אותה כאשה דתייה שרוצה להתחתן מאהבה, אך לבסוף מוכנה להתחתן עם מי שרק יתייצב לצדה מתחת לחופה במועד שנקבע", והוסיף "זהו סרט שכולו מניפולציה, כשם שערמומיות ותעמולה הן שם המשחק בסרטיה של בורשטיין"[5].
