ליאנג קאי (בסינית: 梁楷, פין-יין: Liáng Kǎi; בסביבות 1140–1210) היה ציירסיני בשושלת סונג הדרומית (1127–1279). ליאנג כינה עצמו "המשוגע ליאנג" והיה ידוע בכינויו זה.[1]
הוא נולד בשאנדונג (Shandong), ועבד בלין אן (Lin An) (הידועה כיום כהאנגג'ואו; Hangzhou).[1] הוא היה בין הציירים הבולטים באסכולת צ'אן בודהיזם (זן; zen) והיה ידוע בעיקר בציוריו המשקפים את עניינו בצ'אן בודהיזם.[2]
קורות חייו
ליאנג קאי החל את דרכו כצייר באקדמיה הקיסרית לציור בלין-אן והיה לאחד מחסידיו של מאסטר ג'יא שה-גו (Jia Shigu, 1160-1130 לספירה) ממנו למד לצייר.[2] ליאנג התעלה על מורו ביכולתו להעביר את החסד והנושא של הדמויות, הנופים והקטנת נושאים אחרים בציור. הוא מפורסם בעיקר בהתהוות או הפיתוח - ה"שיה יי" (xie yi; שמתורגם לעיתים כ"סגנון הסקיצה") של הציור, אשר מטרתו היא לעורר את הנושא או האווירה עם שימוש מינימלי בפרטים. לסגנון זה נדרשת שליטה מעמיקה של טכניקת ציור וריכוז מושלם, אך גם מתאפשרת יצירת יופי של אפקטים מקריים. סגנון "שיה יי" קשור קשר הדוק עם "ההארה הפתאומית", "מודעות", והיבטים "ספונטניים" בבודהיזם.[3]
ליאנג היה גם חבר האקדמיה הקיסרית לציור בין השנים 1201–1204. בשנת 1201, הוא זכה באות הכבוד הגבוהה ביותר הניתן לחברי האקדמיה, חגורת הזהב ובמשרה רשמית בארמון.[2] למרות דרגתו הגבוהה והזכייה בחגורת הזהב כאות לכבוד, הוא סירב למעמד, התפטר מתפקידו הרשמי ועזב את האקדמיה. לאחר עזיבת האקדמיה עבר לגור במקדש ליו-טונג (LiuTong) ליד לין-אן שהיה, מרכזו של ציור הצ'אן, לתרגל צ'אן בודהיזם. סגנון הציור החדש של ליאנג היה רחוק מהמסורת והשמרנות האקדמאית בתחילת דרכו.[2] ציוריו המאוחרים יותר משקפים את מעורבותו בבודהיזם. לדוגמה, מרבית מעבודותיו המאוחרות נמצאות כיום ביפן, שם השפיע רבות על ציורי זן.[2][4]
פרישתו של ליאנג קאי מהחיים הרשמיים סימנה את השינוי הרדיקלי בסגנונו האמנותי. עבודותיו המוקדמות מאופיינות במשיכות מכחול נקיות (baimia), סגנונו מסורתי ועסק בעיקר ברוחות רפאים, אלים שמימיים, קונפוציאניזם ודאואיזם. ביטוי לסגנונו המוקדם ניתן למצוא בציור "המלומד של הגדה המרכזית" (Scholar of the Eastern Fence) המתאר את המשורר הגדול טאו יאן-מינג (Tao Yuanming; 365-427 לספירה).[5] ליאנג קאי היה בקיא גם בסגנון הנוף המונומנטלי של תקופת סונג הצפונית (960–1279). נסיגתו מהאקדמיה סימלה את כניסתה של הטכניקה הספונטנית בעלת משיכות מכחול מקוצר (jiǎnbǐ; 減筆), אשר מזוהה עם ציורי הצ'אן אשר אותה הוא למד יחד עם מסטר הצ'אן וואוג'ון (Wuzhun; 1177–1249).[2] עבודותיו המאוחרות של ליאנג חושפות השפעות חזקות של קליגרפיה, שליטה מוחלטת בגווני הדיו וגמישות בתנועות המכחול. דרך התמציתיות והצִיוּרִיוּת של משיכות המכחול שלו, יכול היה לנצל את מלוא תכונותיהם של הדיו והמברשת. משיכות מכחול אלו מתחברות אל טכניקת הציור המסורתי.
ציוריו של ליאנג צבועים בשלל גוונים הנוגעים בנושאים בודהיסטים מסורתיים. עבודת המכחול ומספר משיכות המכחול המצומצמות שמשו בציור דמויות בודהיסטיות ודאואיסטיות כדי להעביר את האיכויות החופשיות של הישויות העל טבעיות. יצירותיו של ליאנג נוצרו במשיכות מכחול חזקות, עם זאת הוא גם השכיל להפיק תועלת מהחלק הרטוב, דהיינו, הטכניקה "ללא עצמות", בו ניתן לראות מריחה של גוני דיו בהדרגה ללא קווים. היה נהוג במיוחד לעשות שימוש בטכניקה זו בז'אנר חדש המכונה תמונות של הארת הצ'אן (Chan ji tu). ציור המרווה שלו היא הדוגמה היחידה לסגנון ספונטני זה הנמצא באוסף הקיסרי. זהו דיוקן דמיוני שבוצע בטכניקת "התזת דיו" (pomo), עם גירודים וקווים רטובים שזורמים אל תוך שטיפות או אזורים רטובים בתהליך שנשלט באופן חלקי בלבד. משיכות המכחול הרחבות מלחינות את הניגודים של מבנה המרווה יחד עם הקווים הדקים שמגדירים את תווי הפנים. טכניקה זו בולטת במיוחד ב-"חווינשנג, פטריארך הצ'אן השישי, קוצץ במבוק ברגע של הארה" (Huineng, the Sixth Chan Patriarch, Chopping Bamboo at the Moment of Enlightenment).[2][6]
"בן-אלמוות" (Immortal in Splashed Ink) היא יצירה גם מתקופתו המוקדמת של ליאנג בה שתה לשוכרה וצייר בספונטניות, הדמות המצוירת שיכורה במקצת, בן למעמד גבוה. ניתן להבחין בפרופורציות השונות שלו מאשר מבני תמותה רגילים. המצח הבולט והבטן העגולה מודגשים על ידי מקבץ שערות ובגלימה מוזנחת המקיפה אותו ונתלת ברפיון כלפי מטה. ליאנג לא עשה שימוש בקווים ליצירת חלקיו של הציור, מלבד כמה משיכות אלכסוניות וקצרות שעסקו בהגדרת חלק מהפרטים כמו החגורה. ניתן לראות כיצד ליאנג מעניק אור לציור באמצעות שטיפת הדיו ולאחר מכן הוספה של דיו כהה יותר לפני התייבשות הדיו, כדי ליצור את תחושת משקל הגוף של הדמות.[7] בעבודה זו רואים כיצד טכניקת "המברשת המקוצרת" באה לידי ביטוי.
יצירה נוספת היא דיוקנו של המשורר לי באי (701-762 ,Li Bai), בציור רואים מעט מאוד משיכות מכחול, ועם זאת הוא מעביר בצורה בהירה את אופי הדמות אשר מעבר לצורה, או במילים בודהיסטיות - מעבר לעולם האשליה, העולם הגשמי.[2][8] הציור כפי הנראה תוצאה של מדיטציה מוקדמת, ונעשה לאחריה. סגנון זה נחשב לטכניקה מדיטטיבית להגיע להארה, משום שיש לבצעה בכוונה ובהתחברות מלאה.
^Kwo, D.W. 1981. Chinese Brushwork, Its History, Aesthetics, and Techniques. London: George Prior. pp. 103–104.
^Zainie, C.M. 1978. "Sources for Some Early Japanese Ink Paintings." The Bulletin of the Cleveland Museum of Art 65 (7):232-246
^Nelson, S.E. 2000/2001. " Catching Sight of South Mountain: Tao Yuanming, Mount Lu, and the Iconographies of Escape." Archives of Asian Art 52: 11-43.
^Bona, J.D. 1969. "The Swami and the Dragon: A Synthesis of Indian and Chinese Thought in Sung Paintings" Art Journal 28 (3) :280-285.
